אילון גלעד כתב במוסף הארץ כתב:
על פי המסורת, ראש השנה ניתן לעם ישראל בעת נדודיו במדבר, כמתואר בספר ויקרא (כ״ג, כ״ג־כ״ד) ובספר במדבר (כ"ט, א'־י"ז). אבל כל מי שיקרא את הפסוקים האלו יבין מיד שהחג שמתואר בהם אינו ראש השנה כלל.
לא רק שאין החג מכונה ״ראש השנה״, אלא שברור שהוא כלל לא נתפס כראש השנה. בפסוקים אלו, כבשאר התנ״ך, השנה מתחילה באביב, בחודש ניסן, שעליו נכתב בספר שמות: ״הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם, רֹאשׁ חֳדָשִׁים, רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם, לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה״ (י״ב, ב׳). לכן כשאלוהים מספר למשה על החג, לפחות על פי הכתוב בספרים אלה, הוא מונה את התאריך: "בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ", כלומר בדיוק אמצע השנה.
ברור אם כן שכותב פסוקים אלו, בין אם מדובר במשה או באחר, אינו מדבר על חג הקשור בתחילתה של שנה חדשה. אם כך, עולה השאלה מה היה עניינו של חג זה ומתי הפך לראש השנה? לפנינו התיאור הלקוני של החג בספר ויקרא: ״וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא קֹדֶשׁ" (כ״ג, כ״ג־כ״ד).
השאלה היא למה התכוון המשורר ב״שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא קֹדֶשׁ״. ברור שמדובר ביום חג שבו אין עובדים (שבתון) לזכר איזה אירוע (זיכרון), שהתרחש בתאריך זה ושאותו אנחנו מצווים לזכור, אבל על איזה אירוע מדובר? על פי רש״י מדובר בעקדת יצחק, אבל הוא לא מסביר למה, וסיפור עקדת יצחק (בראשית כ״ב) כלל אינו מתוארך. האין זה יותר הגיוני לזהות את האירוע שאותו אנחנו מצווים לזכור ביום זה עם אירוע המוזכר ממש ככזה שהתרחש באותו תאריך? מתברר שאין יותר מדי אירועים כאלה לברור מתוכם. בכל התנ״ך רק אירוע אחד מתואר כמתרחש ביום זה: ״וַיָּבִיא עֶזְרָא הַכֹּהֵן אֶת הַתּוֹרָה לִפְנֵי הַקָּהָל, מֵאִישׁ וְעַד־אִשָּׁה, וְכֹל מֵבִין לִשְׁמֹע בְּיוֹם אֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי. וַיִּקְרָא בוֹ לִפְנֵי הָרְחוֹב אֲשֶׁר לִפְנֵי שַׁעַר־הַמַּיִם מִן הָאוֹר עַד־מַחֲצִית הַיּוֹם נֶגֶד הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַמְּבִינִים וְאָזְנֵי כָל הָעָם אֶל סֵפֶר הַתּוֹרָה״ (נחמיה ח׳, ב׳־ג׳).
שימו לב שלא כתוב שאירוע חשוב זה — קריאת התורה הציבורית הראשונה בירושלים שאחרי הגלות ואולי בכלל — התרחש ביום חג, והתאריך מוזכר כאילו מדובר בסתם עוד יום. למען האמת, אחרי קריאת התורה כתוב שעזרא היה צריך להגיד לעם שמדובר בחג: ״וַיֹּאמֶר לָהֶם לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים, וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ, כִּי־קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ… וַיֵּלְכוּ כָל־הָעָם לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת, וּלְשַׁלַּח מָנוֹת, וְלַעֲשׂוֹת שִׂמְחָה גְדוֹלָה, כִּי הֵבִינוּ בַּדְּבָרִים, אֲשֶׁר הוֹדִיעוּ לָהֶם״ (ח׳, י׳־י״ב). די ברור מדברים אלו שהיה זה עזרא שייסד את החג הזה לזכר השמחה הגדולה של קריאת כתבי הקודש או במילים אחרות ״זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא קֹדֶשׁ", כאשר ״תרועה״ פירושה ״שמחה״ או ״חגיגה״ כפי שהמילה מתפרשת במופעיה בספרי המקרא המאוחרים (למשל: עזרא ג׳, י״ב; דברי הימים א׳ ט״ו, כ״ח; איוב ל״ג, כ״ו).
ייחוס ייסוד החג לעזרא הסופר פותר בעיה אחת ויוצר בעיה אחרת. הדבר מסביר למה כשבספר דברים (ט״ז, א׳־י״ז) ובספר יחזקאל (מ״ה, י״ח־מ״ו, י״א) מונים את חגי ישראל, אין יום חג מוזכר בא׳ בתשרי — ספרים אלו נכתבו לפני שהחג יוסד על ידי עזרא. אלא שהפסוקים המתארים את החג בספר ויקרא ובספר במדבר היו חייבים להיכתב אחרי שיבת ציון ולא כפי שקובעת המסורת על ידי משה במדבר. אבל גם זה לא צריך להפתיע אותנו, שכן חוקרי מקרא טוענים כבר שנים שחלקים גדולים מספרי התורה נכתבו בתקופה זו. אבל אלו חוקרי מקרא מודרניים, הקדמונים לא יכלו לקבל את האפשרות הזאת ולכן בתקופת בית שני נשכח הקשר בין החג לעזרא. הפילוסוף היהודי פילון האלכסנדרוני (15 לפני הספירה עד 45 לספירה) וההיסטוריון היהודי יוסף בן־מתתיהו (37–100 לספירה) מכירים חג פעוט בא׳ בתשרי אך אינם מקשרים בינו לבין עזרא. פילון מזכיר תקיעה בשופר כחלק ממסורות החג, כך שפירוש המילה תְּרוּעָה כ״תקיעה בחצוצרות״ כפי שתורגמה המילה בתרגום השבעים (לפי מופעים שונים בתנ״ך שבהם ניכר שזו משמעות המילה, למשל בבמדבר י׳, ה׳ ובתהלים מ״ז, ו׳), כבר הוליד את מסורת החג הזאת בתקופה שבית המקדש עוד עמד.
פילון ויוספוס אינם כותבים שמדובר בראש השנה, וגם בכתבי מדבר יהודה ובברית החדשה אין כל רמז לכך שא׳ בתשרי נתפס כתחילת השנה בתקופה שבית המקדש עמד או אפילו בשנים הראשונות לאחר חורבנו. לראשונה אנחנו למדים על כך שהשנה מתחילה בתשרי ולא בניסן כפי שכתוב בתורה במשנה ובתוספתא, כתבי רבנים שנערכו בערך בשנת 200 לספירה, אך מכילים מסורות קדומות יותר. לכן אנחנו יכולים להגיד בבטחה רק שא׳ בתשרי החל להיתפס כראש השנה מתישהו בין 70 לספירה, עת חרב המקדש, ל–135 לספירה, עת הסתיים מרד בר כוכבא, שכן הרבנים המוסרים הלכות על ראש השנה במשנה ובתוספתא הם רבנים בני דור המרד ותלמידיהם.
באותן שנים לקחו חז״ל את החג חסר התוכן בא׳ בתשרי — חג שלא ברור לאיזו מטרה נחגג ושאופן חגיגתו הסתכם בקורבנות בבית המקדש שכבר לא היה קיים ובתקיעה בשופר — ויצקו בו תוכן חדש. הם נתנו לו שם חדש, ״ראש השנה״, וקבעו שמדובר ביום השנה למעשה הבריאה, יום המלכת אלוהים על האנושות ויום שבו נשפטים בני אדם על מעשי אשתקד ונחרץ דינם לשנה החדשה. מניין הגיעו רעיונות אלו? קשה שלא לחשוד שהם שאולים מראש השנה הבבלי אַקִיטוּ או בשמו האחר ״רֵש שַתִּים״ (מילולית: ראש השנה). גם חג זה נקשר לבריאת העולם (כלומר לסיפור האנומה אליש), גם הוא היה קשור בהמלכת מרדוך כאל עליון וגם הוא מתאפיין במשפט על מעשי השנה החולפת וקביעת הגורל לשנה החדשה. אלא שחג זה, כמו גם ראש השנה האיראני הקדום נורוז, חל בניסן ולא בתשרי. ייתכן שגם עניין זה עמד לנגד עיני חז״ל כשקבעו את ראש השנה בתשרי. אולי החליטו לתת ליהודים ראש השנה משלהם, כדי שלא יתפתו אחר חגי שכניהם הגויים.
תהא אשר תהא הסיבה לתאריך ולמסורות החג, אין אלא להודות שחז"ל הם אלה שייסדו את החג, ולא משה בסיני.
התחבר
הרשמה
שאלות נפוצות
חיפוש
