פורום השדים האדומים

בזמן המבצע כבר נפתח אשכול לזכרו של סמ"ר טל יפרח ז"ל,אוהד הקבוצה, שנפל במסגרת הלחימה בסג'עייה ב-21.7.2014.

טל היה אחד מחבריי הטובים ביותר. קשה לי לספור כמה רגעים עברנו יחד ועוד יותר קשה לי לתאר כמה משמעותי הוא היה עבורי.
אתמול,בשיתף המשפחה, פתחנו דף פייסבוק לזכרו של טל. בדף אנו מתכננים לשתף תמונות של טל,שירים שאהב וסיפורים עליו.המטרה של הדף היא שכמה שיותר אנשים יכירו את טל ויזכו לדעת איזה בן אדם מדהים הוא היה.

מצורף הקישור לדף הפייסבוק, אני אשמח שתקראו,תצטרפו ותשתפו :
https://www.facebook.com/pages/%D7%9B%D ... 9268219217

תודה רבה.

לשתף.

כתבה לזכרו של טל ז"ל עכשיו בערוץ 10.

לקרוא ולבכות. נועם בר, חברתו של סמ"ר טל יפרח ז"ל, כותבת לאהוב שנפל בעזה:

היי מלאך שלי, מה שלומך שם למעלה? כבר ארבעה חודשים שאתה לא חוזר וזה מתחיל להלחיץ אותי.
יש לי היום יום הולדת. היינו אמורים לחגוג יחד בפעם החמישית.. אני נזכרת איך שנה שעברה ארגנת לי יום כיף,ואחרי שחזרנו מהפאב עם חברים נכנסנו לחדר שלי ופתאום ראיתי בלונים ענקיים וזר פרחים מדהים.. קפצתי עליך ונישקתי לך את כל הפרצוף.. היית כ״כ נרגש וראיתי בעיניים שלך כמה אתה אוהב אותי.
בסיוטים הכי גרועים שלי לא האמנתי ששנה אחרי המצב יהיה כ״כ נוראי.
אהוב שלי, עוד כמה ימים אני טסה.. עפה מכאן ומקווה שלכמה שיותר זמן.
אתה לא באמת מצפה ממני להיות פה ביום הולדת שלך נכון? הרי במצבה שלך רשום שאתה בן 21, איך אני אהיה פה שתיהיה אמור להיות בן 22? אתה לא באמת מצפה ממני להיות פה ביום הזיכרון נכון? איך אני אמורה לעמוד בצפירה עליך? אתה כלכך חי ומוחשי בשבילי, זה יהיה מוזר מידיי.
אני צריכה קצת מנוחה מהעובדה שנהרגת.. חייבת טיפה לטוס לעצור את הדמעות.
בכל נשימה אני נושמת אותך, אני קמה איתך והולכת לישון איתך, אני עדיין מריחה אותך ומרגישה את הידיים שלך מחבקות אותי. אני אוהבת אותך וכמהה אליך. נשארתי פה לבד עם כל התכנונים שלנו לעתיד, עם כל הזכרונות ועם כל האהבה.
תבטיח לי שתשמור עליי..
נועם שלך.

קיבינימאט, יהי זכרו ברוך

נורא ואיום. יהי זכרו ברוך.

הפוסט של חברה שלו זה אחד הדברים העוצמתיים והעצובים ביותר שקראתי.
צמרמורת.

סטטוס שפרסמה היום אחותו נוי:

זהו קטע שכתבתי ליום הזכרון, לפני כמה שנים. כנראה שהמציאות איננה משתנה. הקטע הזה מוקדש לשני החיילים ההרוגים: יוחאי קלנגל ודור חיים ניני מחטיבת גבעתי. לטל, אחי הקטן ולכל החיילים שחירפו את נפשם למען הקרקע המדממת שלנו, למען זה שנמשיך לחיות את החיים כמו שאנחנו רוצים ולא כפי שרוצים להכתיב לנו לחיות אותם.


והוא רץ-לא זיגזג ולא השתוחח. רץ בקו ישר ולהפתעתו לא נפל ולא כשל.אף ששמע יריות,לא שמע כדורים שורקים סביבו;כמו בסיפורי המלחמה של חבריו. הוא רץ במנהרה שקופה של שקט ובטחון,שרק טירונים גמורים או לוחמים מנוסים מאוד מכירים אותה. הוא חש את חמימותו הנעימה הירוקה של מעילו-עד שלפתע,מבלי כל התראה מוקדמת,קליע פילס את עורו. הוא נאנק וגנח,אך נשאר נאמן וחזק. אך המכה הייתה כנראה יותר מדי חזקה. אט,אט,בקו ישר,במרפקים סומכים והודפים וברגליים נסחבות. גופו המרוסק מתחכך בקרקע ואצבעותיו ננעצות ומושכות. והמוות מתהלך אחריו,מלקק שפתיים ומחכה לבאות. המשיכו היריות והתותחים השמיעו קולם אך הוא לא נבהל-כשהמוות כה קרוב אין עוד ממה לחשוש. הוא נזכר בחיים שהיו לו ויכלו עוד להיות..
ואז,כשהביט למוות בעיניים קור חלחל לעצמותיו ברגליים. ואח"כ המשיך לטייל בכל גופו ומנע ממנו את היכולת לזוז. הזמן בינתיים כבר החל להתקצר וסופו החל להתבהר-אז הוא עצם את עיניו,חלם בדמיונו ואת נשמתו נפח.
הוא חשב שהמוות יכאב יותר ושיראה מנהרה של אור,כמו שכולם מתארים. אבל שום דבר מזה לא קרה. אחרי כמה רגעים הוא צפה בעצמו מוטל על הקרקע ודם נגר מעל בגדיו ונשמתו כבר הייתה בין שמיים לארץ- בעולם נפרד ממה שהכיר עד היום. הוא ניסה לזעוק ולרוץ אך קולו לא נשמע ורגליו לא יכלו לנוע. המוות שלו היה מוזר,כך הוא חשב לעצמו. כשסגר את עיניו ובחר להיעלם כבר נצבה מולו מנהרת האור שסנוורה אותו ומשכה אותו אליה. היה לו כח משיכה עצום-הוא לא יכל להתנגד לה והייתה בו תאווה מסויימת להתקרב לחמימות של האור הלא נודע.
כאן סיפורינו מסתיים..זה איננו סיפור אגדה והוא לא יחזור לחיים באמצעות נשיקה של אהבה- הוא נשאב לתוך האור על רקע שנאה,כח ומלחמה.
מאז אותו יום קודר ואיום-אין נער ואין גם שלום.

מצמרר.

מצמרר הוא היה איתי ביחד בטרום טירונות של גולני הוא הלך לאגוז ואני הלכתי לגדוד 12
לחשוב שהוא היה צריך להיות משוחרר איתי עכשיו כמה שזה כואב לשתף!