http://m.yedioth.co.il/yedioth/index/20 ... 1562618CDB"הלוואי שהוא היה רק אחי", אומרת נוי יפרח, אחותו של סמל ראשון טל יפרח, "אולי אז זה היה פחות כואב".
שבוע חלף מאז נהרג אחיה היחיד, תאום נפשה, והיא עדיין לא מעכלת. "הוא לא היה רק אח שלי", היא מסבירה. "הוא היה האהוב שלי, החבר הכי טוב שלי והחברה הכי טובה שלי. האבא שלי, הגבר שלי, הוא היה הכל בשבילי. והוא עדיין הכל בשבילי. אני לא חושבת שיהיה משהו שימלא את זה".
טל — קלע וצלף מצטיין בסיירת אגוז של גולני, ספורטאי מחונן וגיטריסט מוכשר — נהרג בהיתקלות עם מחבלים ברצועת עזה. שנה ו־11 חודשים בסך הכל הפרידו בינו לבין אחותו הגדולה נוי. הוא קרא לה "נויצ'וק", היא קראה לו "טלק", בשכונה כינו אותם "התאומים". "אני הולכת כמו טווס, עם חזה נפוח וראש מורם", היא אומרת. "זה אח שלי, אחי הגיבור והיפה, אני גאה להיות אחותו.
"כל החיים שלי זה טל — אני לקחתי אותו מהגן והחזרתי אותו מבית ספר כי אמא שלנו עבדה עד מאוחר, אני עטפתי לו את הספרים והמחברות לכיתה. אני למדתי לבשל כדי להכין לו אוכל, אני הרבצתי לחברים שלו בבית ספר כשהציקו לו, אני שיחקתי איתו כדורגל. אני זו שקנתה לו בגדים וסידרה לו את הארון, ואני זו שצעקה עליו שהוא מבלגן אותו. כשהיה מגיע הביתה מהצבא הוא היה זורק לי את התיק ואומר: 'נוי, אני סומך עלייך'. בשמירות, בארבע בבוקר, אליי הוא היה מתקשר. 'נויצ'וק, ערה? דברי איתי', 'אני פוחד להירדם'".
חלקתם ביניכם הכל?
"הכל. כל דבר הוא היה שואל אותי, גם על בנות. 'תגידי, איך זה להתנשק?' כשהוא רצה להכין ארוחה רומנטית לחברה שלו, הוא היה מתקשר אליי: 'תטפלי בזה?' היו לנו בדיחות שרק שנינו הבנו, היינו יושבים שעות ורק צוחקים. אנשים היו מתפלאים: 'יאללה, כמה זמן אתם יכולים להיות יחד?' עד גיל 15 ישנו ראש אל רגל, באותה מיטה. כשהייתה לו חברה הייתי נכנסת וישנה ביניהם. מה אני אמורה לעשות עכשיו עם כל האהבה הענקית שלי אליו? בא לי לשים אותה בקופסה בארון ולשמור אותה לנצח".
אמא, תסמכי עליי
טל יפרח, 21, בנם של ויוי (אביבה) ושלום, גדל בראשון־לציון. ויוי, עובדת במפעל הפיס, ושלום, שיפוצניק, נפרדו כשטל היה בן חמש. הם ביחסים טובים, ועכשיו יושבים יחד שבעה על בנם היחיד. על הקיר מעליהם תלו פוסטר עם העץ של גולני, פורטרט מצויר של טל — שהשאיר אלמוני לוויוי בתיבת הדואר אחרי שטל נהרג — וכתובת מתקופת האימונים של טל בסיירת אגוז ב"שטח 100", שטח אש שלוחמי גולני מגיעים אליו באחד משלבי המסלול: "אמא לא יודעת, הרמטכ"ל לא שומע, הגענו לשטח מאה".
"ילד עדין ושמח, רגיש", מתארת ויוי את בנה היחיד ולא מפסיקה לבכות, "הילד הכי טוב בעולם". הרבה שנים גידלה ויוי את טל ונוי כמעט לבדה. "היו תקופות שלא היה לנו כלום, אבל היינו גאים כי היינו מאושרים", היא מספרת. "טל היה מחכה לי כשהייתי חוזרת מהעבודה עם הספרים והמחברות על הרצפה. הייתי אומרת לו: 'טל, כבר ערב. אני עייפה ואתה לא תקלוט. נקום בבוקר ונלמד'. ואז מעירה אותו בחמש וחצי בבוקר ומלמדת אותו".
מה היה חשוב לך להנחיל לו?
"חינכתי אותו להיות גבר, ללחוץ יד בחוזקה, להיות חבר טוב. יום אחד אמרתי לילדים: 'אנחנו הולכים לעבור תקופה קשה, שבה אולי נאכל רק לחם ומרגרינה'. אחרי חצי שנה טל בא ואמר לי: 'אמא, מתי התקופה הקשה תגיע?' אמרתי לו: 'היא מאחורינו', ואז הוא אמר לי: 'וואו, אמא, לא הרגשתי בכלל'.
הוא תמיד רצה ללמוד הנדסה אזרחית, ואמר לי: 'אבא עובד כל כך קשה ואף פעם לא מצליח. אני אלמד ואוכל לעזור לו'".
ואכן, הוא היה תלמיד טוב. אחד החברים סיפר שאחת המילים האהובות על טל בתנ"ך הייתה "ויך" — "יש בזה משהו עוצמתי, חזק", הסביר בזמנו לחבר. עכשיו, אחרי שנהרג, בדקו ומצאו את הפסוק שאליו כיוון בזמנו והם מתכוונים להדפיס אותו על סטיקר, לזכרו: "אהיה כטל לישראל יפרח כשושנה ויך שורשיו בלבנון".
"כי הוא היה טל ויפרח, וכי יחידת אגוז עושה עבודה קשה בגבול הלבנון, וגם כי לנועם, אהובתו וחברתו בארבע השנים האחרונות, הוא קרא בשם חיבה 'שושנה'", מסבירה ויוי. "הוא לא היה בחור גבוה, אבל היה חסון וחזק, שקט ומרשים. היה צוחק: 'אמא, בואי, תרביצי לי, תראי כמה כוח יש לי. תסמכי עליי'. ואני הייתי מחבקת אותו, מנשקת לו את הרגליים מתוך שינה".
היו לכם שיחות נפש?
"המון. כשלא יכולנו לדבר התכתבנו. הוא קרא לי רק 'אימוש', 'אהובתי'. לא מזמן הושבתי אותו לראות תוכנית של צופית גרנט, על זוג פלסטינים מעזה שמחפשים את הבן האבוד שלהם כבר שלושים שנה. רציתי להראות לו מה זה אהבה של אמא. אמרתי לו: 'טל, תזכור, לא משנה איפה, אמא זאת אמא'".
טל התגייס בנובמבר 2011. הוא התחיל בשייטת, ובסוף בחר ב"אגוז". אחרי מותו מצאו במגירה ליד מיטתו תעודות הצטיינות שקיבל והחביא. "כל הזמן שאלנו מה הוא עושה, והוא לא סיפר", אומרת ויוי.
"לפני כמה חודשים קבעו הרופאים שיש לו שברי מאמץ, והוא סירב לנוח בבית. נשאר עם הצוות שלו והדריך חיילים. רק לפני חודש חזר לשגרה. "הוא אמר לי: 'אמא, אני לוחם'", מספרת ויוי, "'את חייבת להבין שאני חייב להשתתף לפחות במלחמה אחת'".
הייתה לך תחושה שהוא ייהרג?
"שבועיים לפני האסון אמרתי: 'למה אני לא מרגישה שטל הוא הנשמה שלי פתאום?' הבנתי שמישהו אומר לי: 'זהו, סיימת את תפקידך כאמא'. הוא תמיד יהיה הנשמה שלי ואני תמיד אהיה אמא שלו. כל איבר בגוף שלי שייך לו. אבל באותו רגע הרגשתי שמשהו קורה".
ביום שלישי, 10 ביולי, יצא טל יפרח הביתה בפעם האחרונה, לאפטר. בבוקר למחרת נוי לקחה אותו לתחנת הרכבת. "חיבקתי אותו חזק", היא מספרת. "אבל בדרך הודיעו לו מהצבא שהוא יכול להישאר עוד יום בבית. אז הוא חזר, ושוב יצא, ושוב לקחתי אותו לרכבת. צחקתי שנמאס לי להיפרד ממנו כל יום", היא אומרת. "אמרתי לו: 'אולי אני אשבור לך איזה רגל ותישאר איתי'. הוא הסביר לי שבשביל הרגע הזה של הלחימה הוא התאמן, ביקש ממני לשמור על אמא ואמר לי שהוא אוהב אותנו'".
ביום שישי, שלושה ימים לפני שנהרג, עוד דיברו בטלפון. "הוא הבטיח לי שהוא ישמור על עצמו", בוכה שלום יפרח, האבא. "הוא אמר לי שלוקחים להם את הטלפונים ולא נוכל לדבר, אבל שהוא יחזור. אמרתי לו : 'טל, תיזהר', והוא אמר: 'אבא, סמוך עליי, אני זהיר, תהיה רגוע'. אמרתי: 'טוב, אני סומך עליך בן'". בווטסאפ הוא עוד הספיק לכתוב להם: "עוד מעט הכל ייגמר ונחזור לשגרה שפתאום כולם יעריכו".
גידלתי גיבור
טל יפרח נהרג ב־21 ביולי, בלילה שבין ראשון לשני. באותו לילה, בשלוש וחצי לפנות בוקר, נוי התעוררה. "לא הצלחתי לחזור לישון", היא אומרת. "התיישבתי על המיטה והתחלתי לדבר לטל. ידעתי שהוא מרגיש אותי'".
היא קמה בבוקר חסרת מנוחה ויצאה לעבודה. בחדשות הודיעו על היתקלות של לוחמי אגוז. נוי דיברה עם אמה והרגיעה אותה שבטח הכל בסדר, "אפילו שידעתי ששום דבר לא בסדר'", היא אומרת.
בעשר בבוקר — טל כבר לא היה אז בחיים אבל ההודעה על האסון עדיין לא באה — היא העלתה פוסט לפייסבוק: "יש רגעים שאני נחנקת", כתבה, "הלחץ הזה, הדאגה האינסופית, לשמוע שהיום הייתה לך היתקלות גורם לי לרעוד מפחד. כשהיית קטן הייתי מגינה עליך, ועכשיו אתה מגן עליי. איפה אתה עכשיו? תחזור אחי הקטן הביתה, תחזור...'"
בשתיים בצהריים הגיעו אנשי קצין העיר. "זרקתי את עצמי על הרצפה והרבצתי לעצמי ובכיתי וצרחתי וצרחתי, ועכשיו כבר לא נשאר לי קול לצרוח", אומרת ויוי. "רק הלב שלי צורח בלי קול".
סמל ראשון טל יפרח נקבר בחלקה הצבאית בבית העלמין בראשון־לציון. "אני זוכרת רק שרציתי להשתחל פנימה לקבר שלו בלי שישימו לב", מספרת אמו. "מאז שהוא נפל אני חושבת אם הייתי אמא טובה, אם שמרתי עליו מספיק. אולי הייתי צריכה להיות כמו הרבה אמהות אחרות, שאומרות שלא צריך לגייס את הילדים שלהן לצבא. טל לא חשב ככה, ויש לי זכות גדולה שנתנו לי לגדל כזה גיבור".
חודשיים וחצי לפני שנהרג חלם טל יפרח חלום. כשהתעורר הוא כתב את החלום ושלח אותו לוויוי בווטסאפ. ויוי שמרה את ההודעה, ובמהלך ימי השבעה חזרה אליה. "אמא", היא מקריאה את מה שכתב לה, "חלמתי שהייתי במעיין צלול ופתאום במים היה נחש ורוד חזק. באינסטינקט מהיר תפסתי את הראש שלו. הנחש לא הצליח להכיש אותי. זרקתי אותו מחוץ למעיין. הוא רדף אחריי עד שקמתי. אני אומר לך", הוא הוסיף, "יש לי חלומות אמיתיים וחזקים. לפי הפירוש, נעבור תקופה קשה. אם הנחש מכיש אותי זה הצלחה בסופו של דבר, וזה העתיד".
"את תצליחי אמא", ויוי מקריאה את סוף ההודעה ובוכה, "אני אעשה הכל שתצליחי. תסמכי עליי ותתחילי להירגע".
התחבר
הרשמה
שאלות נפוצות
חיפוש
