פורום השדים האדומים

כשהייתי ילד תיעבתי את גרמניה.
ב-88 קפצתי בכל הבית כשואן בסטן הבקיע בדקה ה-88
ב-90 בכיתי כשהם העיפו את הולנד, בפנדלים נגד אנגליה, ואחר כך כשזכו בגביע. היה להם את ברמה מתיאוס וקלינסמן. את רודי פלר עם השפם. כמה שנאתי אותם.
ב-92 אפילו לא הסתכלתי על גמר היורו כי לא יכולתי לשאת את המחשבה שהם ינצחו.
ב-94 החמצתי את רבע הגמר נגד בולגריה כי לא האמנתי שהם יפסידו
שנאתי את בירהוף ב-96, שמחתי עם קרואטיה ב-98.
ההפסד של ביירן מינכן ב-99 מילא אותי באושר גם כי אני אוהד יונייטד, וגם כי המראה של מתיאוס בהלם על הספסל היה מלבב.
ב-2002 שנאתי את אוליבר קאן.
ב-2006 הם השתנו. אהבתי את המהגרים ואת הכדורגל. אפילו את קלינסמן, שתיעבתי בתור ילד, התחלתי לחבב. עדיין שמחתי כשאיטליה הבקיעה בדקות האחרונות

היום הייתי בעד גרמניה. קפצתי בגול של גצה, לא יכולתי לשאת את המתח בבעיטה של מסי.
מה קרה? איך השתניתי? איך השתנה העולם?

מה אתה רוצה?

כי עכשיו אתה מסתכל האוהדים כדורגל ולא הפליטה הנאצים.
קוראים לזה התפכחות.

כל דבר שהם עושים יש בו סדר ומחשבה.

הפורנו הגרמני גס מדי לטעמי.

בהקשר הזה אני מתרשם שהם חובבי bdsm גדולים(עם הרבה סדר ומחשבה)

גם אני שותף לתחושות של פותח האשכול, ממש מילה במילה.
אני אסתכן ואנחש שאנחנו, פחות או יותר, בני אותו שנתון (סביבות אמצע-סוף שנות השבעים)

אני חושב שמקור הסלידה מגרמניה בילדות, היה שכולנו ראינו בהם צאצאי הצוררים
בשילוב העובדה שהכדורגל שהם שיחקו אז היה מאופיין (או לפחות ממותג) ככדורגל אגרסיבי, שמרני, נוקשה וציני.

כי האיברים שם שלמים ולא חתוכים כמו אצל האמריקאים?