עירית לינור כתב:
לדעתי הבעיה האמיתית עם חגי אלעד, ועם עמותות שמאל ממומנות חו"ל שלקחו על עצמן לייצא מחלוקות ישראליות היא לאו דווקא נכונותן להכפיש את ישראל תמורת שכר, או ניסיון לעקוף את המנגנונים הדמוקרטיים שמדינת ישראל מצוידת בהן בשפע - לא שכל אלה לא קיימים או לא חשובים ויש לי כמובן דעה עליהם, והיא לא בהכרח חיובית, אבל אלה הם בעיני סימפטומים של משהו עמוק יותר: חוסר אמון או חוסר רצון בריבונות.
בעיני כל אלה הם תולדה של מנטליות שטעטל, של גלותיות נושנה, חוסר יכולת להשתחרר מהצורך למצוא חן בעיני הריבון האמיתי: הפריץ, ראש עיריית יהופיץ, הצאר. חשש תמידי מאחריות, מניהול עצמי, ממה יחשבו עלינו. מהפחד שאותי, היהודי הטוב, ישנאו בגלל יהודים שהם לא טובים כמוני, לא צייתניים כמוני, לא אירופאים כמוני, לא מביני עניין כמוני.
ריבונות לא עומדת בסתירה לקיום יחסים דיפלומטיים טובים עם מדינות אחרות. אבל נימת ה"אנא, גויים טובים, תצילו אותנו מהטעויות הריבוניות שאנחנו עושים, ובבקשה אל תחשבו שכל הישראלים רעים כי אנחנו טובים" - נשמעת באוזני כמו המיה נוסטלגית לימים שבהם היה נדמה לנו שאם נהיה בשקט, ונשתלב, ונהיה יהודים בביתנו וגרמנים בצאתנו, נילחם בצבא הצאר או בצבא הפולני או הגרמני - יעבירו לנו את חרפת יהדותנו, או לפחות יבדילו בינינו לבין היהודים המביכים עם התלבושת המוזרה שמדברים יידיש.
היינריך היינה, המשורר היהודי-גרמני הדגול בן המאה ה-19, התנצר בעל כורחו כדי שיוכל ללמוד משפטים. הוא ראה את בני דורו האינטלקטואלים מנסים להתחבב על החברה הגרמנית. הוא גם ראה את היהודים העניים, העלובים, הדתיים, המתבדלים והבין שבקיומם העלוב יש אותנטיות וכבוד שאין במנדלסונים המתבוללים בני תקופתו. הוא גם חזה שמגרמניה הולכים לצאת דברים רעים מאוד. למשל, שבסופו של דבר האנטישמיות תתקוף גם את היהודים הטובים, שמדברים בשפה יפה וממש לא שייכים לאפספוף היהודי הרגיל.
היסטורית, לגויים אף פעם לא היתה נטייה להציל אותנו. לכן בחרנו בריבונות, על כל אתגריה, החלטנו לא לסמוך על חסדי הפריץ הטוב, להילחם בפריץ הרע אם צריך, יצאנו מהשטעטל ונטשנו את מנטליות השטעטל. חלק, למרבה הצער, עוד דבקים בה בנחישות.
התחבר
הרשמה
שאלות נפוצות
חיפוש
