אוגוסטוס היל כתב:
its-sick כתב:
הטיעון פשוט מאד: סרט הוליוודי סטנדרטי הוא באורך 100 דקות ויש בו סדר גודל של 50 סצינות באורך 2 דקות (ממוצע אורך הסצינה בהוליווד ירד בארבעים השנה האחרונות מארבע דקות לכשתי דקות).
כמות האינפורמציה שאפשר להעביר מאד מוגבלת, כך שבדרך כלל הדגש הוא על אינפורמציה סיפורית (עלילה) במקום על תיאור הדמויות.
בסרטים הוליוודיים בימינו כמות הסצינות שמנסות להסביר לך כמה הגיבור אדם טוב וישר (אי אפשר להגיד עליו הרבה יותר מזה) ירדה ל 3-4 (בדרך כלל 1-2 בהתחלה, 1 קצת לפני האמצע, 1 בסוף).
בגלל מגבלת הזמן גם כמות הגיבורים היא די מוגבלת, ואם יש יותר מאחד אז כבר בכלל הדמויות שטוחות לגמרי.
כמות הסצינות שמספרות על אופי דמויות מרכזיות, המוטיבציות והרגשות שלהן בסדרות נמדדת בעשרות או במאות: יותר מ 20 פרקים בעונה, כ 2 סצינות בפרק של 43 דקות.
בסדרה של שלוש עונות יש לך כ 120 סצינות לתיאור עומק של 3-6 דמויות, כשכל דמות קיבלה כ 20-40 סצינות בממוצע לתיאור האדם והמייחד אותו מאחרים.
גם אם יהיו לך שחקנים יותר טובים בסרטים, הדמויות עדיין תהיינה פשוטות יותר כי מגבלת הזמן מכריחה אותך לחסוך בעומק של הדמויות.
הן כולן פלקטים שאתה פשוט משייך להן את התכונות הסטנדרטיות של כל הגיבורים בסרטים האחרים.
אתה מהנדס, נכון?
אני פיזיקאי ומתמטיקאי שעובד כמהנדס.
אתה מודע לזה שכמעט כל הסרטים בהוליווד מהונדסים לפי נוסחאות?
בימינו גם תסריט מקורי שלם שיירכש להפקה יעבור התאמה לתיאוריות ההוליוודיות המבוססות על מדידת זמני קשב וזמני מעבר של תגובות רגשיות.
המרחק בין סצינות עצובות מדויק וגם כל בדיחה מתוזמנת. תעשיית הבידור היא כמעט כולה קודם כל אומנות.
סרט זה לא ספר - להפיק אותו עולה הרבה מאד כסף. זה עסק. המשקיע ירצה להבטיח את סיכויי הרווח שלו, וזה אומר שהסיכוי ל"חופש יצירתי" אף פעם לא גבוה במיוחד.