לאופיסר, ולמי שחושב שאנחנו הטובים.
זה קטע משעמם ופרוצדורלי, אבל הרוע נמצע בפרטים הקטנים (לפחות למי שמרגיש את נחת זרועו).
עיתון של שמאלנים כתב:
העליון קבע: בתי בדואים בגדה לא ייהרסו - בינתיים
בדיונים בשתי עתירות נגד פינוי קהילות בדואיות מתחו השופטים ביקורת על המינהל האזרחי: "מה שאפשר להרוס היום, אפשר להרוס גם בעוד שנה"
04.11.2016 05:31
בשני הדיונים השבוע בבג"ץ נדונו שתי עתירות נפרדות נגד התוכניות לעקור קהילות בדואיות – עתירה אחת של 26 קהילות, באמצעות עורך הדין שלמה לקר, השנייה של הכפר דקייקה באמצעות עמותת שומרי משפט, רבנים לזכויות האדם. בשני הדיונים הסגירו השופטים מידה מבוקרת של חוסר נחת מהתנהלות המדינה. שני הדיונים נוגעים למציאות הפוליטית-תכנונית בגדה המערבית, שהתגבשה במקביל לתהליך מו"מ אוסלו: איסורי בנייה ופיתוח לפלסטינים בשטח סי, מסעות הרס של מבנים שנבנו בלית ברירה בלא היתרים ותוכניות לרכז את הבדואים בעיירות-קבע כדי לפנות שטחים להתרחבות ההתנחלויות.
הדיון הראשון ביום שני השבוע – והקצרצר מבין השניים – נגע לתוכנית העקירה ההמונית והגדולה ביותר שמתכנן המינהל האזרחי מזה שנים: פינוי אלפי בני אדם ממספר גדול (ולא ידוע עדיין) של קהילות בדואיות שבשולי מזרח ירושלים והבקעה, וריכוזן בשטח שהוא מקצה להם מצפון ליריחו (תוכנית רמת נועיימה). הדיון היה כביכול בעניין פרוצדוראלי: העיכוב בהגשת ההוכחות לטענת המדינה, שנציגי המינהל האזרחי נדברו עם הבדואים לפני שהכינו את תוכנית מתאר לעיירת קבע (באמצעות משרד תכנון פלסטיני עצמאי ברמאללה, "אסיא"). לקר אמר שהידברות כזו כלל לא היתה.
תוכנית רמת נועיימה הופקדה להתנגדויות באוגוסט ובספטמבר 2014. עשרות ההתנגדויות שהוגשו מצביעות על אי התאמה קיצונית שלה לאורחות החיים של הבדואים ולצרכי האוכלוסייה כולה באזור. במקביל, בדצמבר 2014 עתר לקר לבג"ץ בדרישה להקפיא את קידום התוכנית, מכיוון שהיא נעשתה בלא כל התייעצות עם אוכלוסיית היעד ולפי המידע שבידיו – התרחבה תוך כחמישה חודשים ב-2012 מתוכנית מצומצמת בלבד לכמה מאות אנשים משבט הרשאיידה, לעיירה המיועדת ל-12 אלף בני אדם משבטים בדואים שונים. לקר הטיל ספק ביכולת נציגי המינהל האזרחי להידבר עם נציגי כל האלפים בפרק זמן כה קצר. המדינה השיבה שאם בית המשפט לא ידחה את העתירה על הסף כבקשתה "נכון המשיב להגיש תגובה שתפרט את הליכי ההידברות האמורים". אבל עד יום שני שום מסמך כזה לא הוגש.
ביום שני הופיע עו"ד יצחק ברט מפרקליטות המדינה לדיון עם טבלה: הוא אמר שהיא מפרטת את פגישותיו של איש המנהל האזרחי, יובל תורג'מן, הממונה על הסדרת מגורי הבדואים בגדה, עם התושבים. נאור אמרה, לפי פרוטוקול הדיון: "אנו לא נשמע פה הרחבות בעל פה, אני לא מבינה מה קרה פה". ברט ענה: "מדובר בתקלה טכנית". השופטת אסתר חיות אמרה: "מה מקור התקלה? האם לא הובאה בזמן מצדכם הבקשה להגשת החומר או שזה נערך על ידיכם בדקה התשעים ואחת?".
ברט ענה: "היה קושי בהשגת הנתונים". והשופטת דפנה ברק ארז שאלה: "אדוני אומר שהנתונים הם של מר תורג'מן. מה היה קשה? האדם היה קיים או לא היה קיים?". ברט: "האדם היה קיים והיה קושי בהעברת מידע". חיות: "אדוני עומד מולנו ולא נותן תשובות. אם היה חוסר שיתוף פעולה (מצד המינהל האזרחי, ע"ה) אדוני יאמר לנו שהיה חוסר שיתוף פעולה". לזה ענה ברט: "כמו שכבודן אומרות אני לא מרגיש נוח לפרט לגבי העתירה הזו, אני מחויב חובת אמון לכבודכם וגם לאינטרס הציבורי. אני ביקשתי... (את ההוכחות). מה שמטריד את כבודכן זו התנהלות גורמי המדינה, אני בהחלט מקבל את זה".
כשהציע לאפשר לתורג'מן, שנכח באולם, להשיב לחלק מהשאלות הזכירו השופטות שהנוהל בבית המשפט העליון הוא להסתמך על מסמכים שמוגשים בעוד מועד, כדי שהצד השני יוכל להגיב עליהם. לקר אמר שהוא כבר הודיע שיגיש תלונה למשטרה על שהמדינה הגישה תצהיר כוזב לבית המשפט. בסופו של דבר הוקצבו למדינה שבועיים כדי להגיש את החומר בכתב, וללקר עוד 45 יום כדי לענות על המידע שיימסר. עוד נפסק שעל המדינה לשלם ללקר 7,000 ש"ח הוצאות משפט. ובינתיים, אכן, תוכנית נועיימה מוקפאת, אם כי הלחץ על הבדואים באמצעות הריסות נמשך.
ביום רביעי ישבו באולם הכמו-כנסייתי בבית המשפט העליון שמונה גברים מתושבי דקייקה. הם עקבו אחר השופטים ג'ובראן, ניל הנדל ואורי שוהם כשהם מתחילים לדון בעתירתם נגד המינהל האזרחי, שדחה את תוכנית המתאר שתיכנן בשביל הכפר ראסם חמייסי. המדינה ביקשה מהשופטים לדחות את העתירה, ולהכיר בסמכותה להרוס לאלתר חלק ממבני הכפר בן 300 התושבים, להרוס מבנים אחרים בהמשך ולהעביר את כל התושבים לכפר הסמוך חמיידה. עורכת הדין נטע עמר-שיף, משומרי משפט, ביקשה למנוע את ההריסות ולהורות למדינה לשקול מחדש פתרונות תכנוניים תוך תיאום עם התושבים והתחשבות באורח חייהם וההיסטוריה שלהם במקום.
לעיון השופטים נמסרו מבעוד מאוד שתי חוות דעת מרתקות של האדריכל אלון כהן ליפשיץ והאנתרופולוגית שולי הרטמן, שניהם מעמותת במקום – מתכננים למען זכויות תכנון, בהן מוסברות הזיקה ארוכת השנים בין שבט הכעאבנה-פריג'את למקום מושבם הנוכחי ואורחות החיים שמלמדים על ההיגיון התכנוני שמאחורי הקמת אוהלים או הזזתם.
נשיא ההרכב, ג'ובראן, אמר כבר בדברי הפתיחה שלו, שאותם הפנה בעיקר לעורכת הדין תדמור עציון מהפרקליטות, שזוהי סוגיה שיש לפתור בהידברות ולא בבית משפט. עציון הזכירה את תוכנית המינהל לעוקרם לכפר סמוך ואת דחיית התוכנית שלהם. ג'ובראן ציין שכאן, בניגוד למקומות אחרים, אפילו אין סיבה לפינוי - כמו צורך הצבא בשטח לאימונים. הוא שאל: "נגיד שהיום מפנים אותם, מה אתם עושים בשטח מחר בבוקר?". עציון השיבה: "כרגע שום דבר". ג'ובראן התרעם: "זו תשובה? איני רוצה להתבטא באופן חריף. אם אין צורך דחוף לעשות משהו במקרקעין אלה מחר בבוקר, צריך לשבת איתם".
עציון אמרה שאין לתושבים הוכחה לחזקה על המקרקעין בדקייקה (טענה שחוות דעת אנתרופולוגית ומסמכים נוספים שהגישה עמר-שיף מפריכים). ג'ובראן שאל אותה: "האם מישהו דרש בעלות על הקרקע הזו?". תשובת עציון: לא. השופט הנדל הצטרף ואמר: "את לא מסבירה למה הם לא יכולים להישאר במקום הראשון (הנוכחי)". עציון שבה וענתה שבגלל העדר זיקה ובשל כמה נימוקים אחרים (כמו קרבה לקו הירוק וחוסר אפשרות לספק שירותים נאותים ביישוב במיקומו הנוכחי). לכך ענה ג'ובראן בציניות מפתיעה: "באמת בשטחים עושים תכנון לרווחת האוכלוסייה? מתי לאחרונה היתה החלטה לגינות, ספורט וכו'? יש ועדה תכנונית ונבנו בניינים לפי תוכניות אלו?". ועציון ענתה ש"עוד לא הגיעו לשלב התכנוני הזה".
לאחר שהבהירו עמדתם לעציון, פנו השופטים לעמר-שיף והביעו את מורת רוחם מהעובדה שלמרות פסקי דין קודמים של בית המשפט – שהתושבים לא ימשיכו לבנות בלא היתר - נוספו עוד ועוד מבנים (שעליהם אמר ג'ובראן: "הרי ראינו בתמונות שהבניינים הם לא וילות, לא יודע אם אפשר לקרוא להם בניינים"). הנדל נזף: "אם ממשיכים לבנות בצורה בלתי חוקית אי אפשר לשבת בצורה רצינית. את פשוט מחייבת את בית המשפט להגיב בצורה שלא רוצה להגיב... אם ממשיכים לבנות אין טעם שנשב. אם יש פסק דין והם מפרים – לשם מה?".
עמר שיף ניסתה להסביר שיש אוהלים שרק משנים מיקום בשל שינויי העונות – אך אז פקחי המינהל האזרחי מחשיבים אותם כ"חדשים", ויש בנייה מחוייבת המציאות בשל הגידול הטבעי או פגעי הטבע. אבל השופטים שבו וקטעו אותה. הנדל: "גברתי אומרת שיש צידוק ותמשיכו לעשות זאת. אבל אנחנו בשדה של בית משפט ונמשיך להתחשב בכם, אבל בתנאי שתכבדו את פסקי בית המשפט". שוהם אמר: "אתם העותרים וצריכים לנהוג בניקיון כפיים, ואתם רחוקים מזה. וזו יכולה להיות עילה לדחות עתירה על הסף". והנדל החרה החזיק אחריו: "כמו שמישהו מקבל קצבה מביטוח לאומי, ואומר שהיא אינה מספיקה ועליו לגנוב... התשובות שלך מפריעות לך. אנו רוצים לשמור על המקום, אבל שלא תהיה בנייה בלתי חוקית".
כאן ג'ובראן ניצל את ההזדמנות לחזור ולהציע למדינה לשוב ולהידבר עם התושבים. הנדל אמר שלהערכתו אם יקרוס אוהל או "יישבר חלון" התיקון לא יגרור צווי הריסה. כך חילצו השופטים מעמר-שיף את ההבטחה שהתושבים לא יוסיפו אף מבנה. עציון ביקשה להתייעץ עם הגורמים האחראים עליה, ויצאה מהאולם. אתה יצאו עוד ששה אנשים: בהם דניאל חלימי, ראש לשכת התכנון במינהל האזרחי, פקח של המינהל ועוד קצינה צבאית במדים. בהם קצינה צבאית במדים ושלושה אנשי המינהל האזרחי.
אחרי כעשרים דקות שבה עציון עם האישור העקרוני, אך הבהירה שבכוונת המדינה לממש סמכותה להרוס את המבנים שנבנו לאחר הגשת העתירה ב-2014. השופטים הביעו התנגדותם לכך. היא ביקשה שוב רשות לצאת להתייעץ עם האחראים, חזרה בפעם השנייה ושוב הבהירה את הקושי לוותר על אכיפת הצווים. השופטים שוב הביעו את מורת רוחם. וג'ובראן אמר: "אותי זה קצת מקומם. מה הדחיפות להרוס תוך 90 יום את הבתים האלה? איזה צורך ביטחוני?".
הנדל אמר: "מה שאפשר להרוס היום אפשר בעוד חודש, בעוד שנה ואפשר אף פעם. מה שחשוב שלא תהיה בנייה נוספת. אם אתם עומדים להרוס, לא עשינו כלום. עכשיו אנחנו עושים הקפאה של כל המצב בשטח. לא נכון לומר שאתם במשא ומתן באים בבוקר ומדברים ולמחרת הורסים". הוא וג'ובראן רמזו שביכולתם להוציא צווי ביניים נגד ההריסה. "לא יקרה שום אסון בינלאומי אם הבתים לא ייהרסו" אמר ג'ובראן. להרוס בזמן הידברות", הוא הוסיף "זה כמו להזמין מישהו לכוס קפה ובדרך לתת לו אגרוף". עציון יצאה בשלישית להתייעץ, וחזרה עם הסכמה. ההחלטה: תהיה הידברות, התושבים לא יוסיפו אוהלים ופחונים, והמדינה לא תממש צווי הריסה.
התחבר
הרשמה
שאלות נפוצות
חיפוש
