פורום השדים האדומים

למה המאמן של סיאטל קרא לטיימאאוט לפני הבעיטה שהלכה החוצה?

זה אמור היה להלחיץ ולבלבל את הבועט.

בואו נשחק משחק פשוט. כל אחד ייקח נייר וירשום את שמות 11 שחקני ההתקפה הפותחים של הקבוצה שהוא אוהד (ל- NO1 אני לא מרשה לשחק במשחק הזה כי הוא מכיר גם את מחלקי המגבות מ-2001 באיגלס). לכמה שמות הגעתם? 8 לא רע 9 ,10 מרשים. אני מניח שאף אחד כמעט לא זוכר את השמות של כולם מסיבה אחת פשוטה. יש את האנשים האלו שעומדים שם באמצע ולא נוגעים בכדור. לפעמים זה נראה שהם סתם מפריעים, ובאמת תפקידם הוא להפריע – לשחקני ההגנה. אנחנו יודעים את המספרים שלהם ואת התפקיד של כל אחד, מי טוב יותר או פחות אבל השמות ... זה קצת קשה, כמו מישהו שלמד איתך בתיכון. איך קוראים לך תזכיר לי?
אנשי האופנסיב–ליין לא רושמים לזכותם יארדים ולא נקודות (למעט המקרים המצחיקים שהם תופסים איזה פאמבל תועה). תפקידם מתמקד במניעה ולכן אנחנו בדרך כלל שמים לב אליהם רק כשהם מפשלים. למרות זאת כולם מודעים לחשיבות קו ההתקפה ולראיה מדי שנה נבחרים בסיבוב הראשון בדראפט מספר שחקני קו התקפה. זהו תפקיד תובעני שדורש מצד אחד דריכות ועצבי ברזל כדי לא לזוז לפני הסנאפ ומצד שני תגובה מהירה אל מול כלבי תקיפה מאומנים מאותו רגע בו הכדור זז. גם בסוף השבוע הנהדר שעבר עלינו הייתה לאופנסיב ליין משמעות חשובה ולעיתים אף מכרעת על תוצאת ההתמודדות ועוד ניגע בהמשך בהשלכות שהיו לתיפקוד הספציפי של קווי ההתקפה בכל אחד מארבעת המשחקים.
מתוקף דרישות התפקיד קשה לכמת את היכולת של שחקני קו ההתקפה כי כשהם טובים אז לא קורים דברים (רעים). בנוסף אין מהלך התקפי שבו האופנסיב ליין לא בא לידי ביטוי (אפילו אם זה כשהתחת שלהם גורם לפאמבל). אבל מכיוון שלא הם אלו שנושאים את הכדור אין אף יארד שנרשם לזכותם. מסיבות אילו אם ניכנס לדף הססטיסטיקה האישית של כל שחקן קו התקפה באתר הרשמי של הליגה או באתרים אחרים כמו ESPN לדוגמא לא יופיע שום מידע למעט נתונים על מספר המשחקים ששיחק. למרות שיש חשיבות גדולה ליכולת האישית של כל אחד יש חשיבות גדולה יותר ליכולת של כל החמישה לתפקד יחד כחוליה אחת. לכן ננסה לכמת את היכולת של קו ההתקפה כולו בלי לתת קרדיט או אשמה לשחקנים בודדים.
האמת שהנושא של דירוג התיפקוד של קו ההתקפה הטריד אותי די הרבה זמן ולכן אני אנסה לפרוט כאן לגורמים את הפרמטרים הרלבנטיים לדעתי. אני מזהיר מראש שזאת כנראה תהיה חפירה עצבנית וארוכה שאינה מיועדת לבעלי קיבה חלשה. מראש כדי להקל קצת על הסבל אני אפרוס את ההתחפרות לאורך שבועיים. בנוסף בסוף אני אנסה לשקלל את כל הגורמים האלו למדד אחד כמו הרייטינג למוסרים. נראה מה ייצא.
בעידן בו אי אפשר להגיע רחוק ללא משחק מסירה יעיל החשיבות המיידית של קו ההתקפה היא בשמירה על הק"ב על מנת לספק לו כמה שיותר זמן בפוקט כדי שיוכל למצוא רסיברים פנויים. מערכת היחסים בין הק"ב לקו ההתקפה שלו מתבססת על אמון והערכה הדדיים . כשהק"ב יודע שכלבי השמירה שלו יתנו לו זמן הוא יכול לעשות את העבודה שלו בשקט. הוא מצידו יעשה את המקסימום לשחרר את הכדור כמה שיותר מהר . כשאין אמון בין הק"ב לקו ההתקפה כל משב רוח מרגיש לו כמו חיבוק חם של דפנסיב אנד והוא מתחיל לעשות שטויות לא מחויבות המציאות.
את התיאום בין הק"ב לקו ההתקפה שלו ניתן היה לראות בצורה קצת הפוכה במשחק בין ניו-אינגלנד ליוסטון. הפאטס שהגיעו מוכנים לפאס ראש האפקטיבי של יוסטון בראשות ג'יי ג'יי וואט הקלו על האופנסיב ליין את החיים כאשר בריידי שיחרר את הכדור פעם אחר פעם כמעט באופן מיידי כך שהליין ידע שהוא צריך להחזיק מעמד רק לזמן קצר. כל פעם שההגנה של הטקסאנס הגיעה אל בריידי כבר היה מאוחר מדי. הדבר התבטא בעוד נתון מפתיע כאשר יוסטון שהייתה הטובה ביותר ביירוט מסירות בעונה הסדירה עם 6.8 למשחק לא הצליחה להסיט אפילו אחת מתוך 40 המסירות של בריידי.
מכיוון שאין מידע זמין על כמות הזמן שהק"ב מקבל בכל ניסיון מסירה מה שנותר למדוד כמה פעמים מאפשר קו ההתקפה להגיע לק"ב שלו. אחד הדברים שמאפשר לפייטון מאנינג לשמור על יכולת גבוהה לאורך כל כך הרבה זמן הוא היכולת לסמוך על קו ההתקפה שלו. מאנינג מעולם לא הופל יותר מ-29 פעמים בעונה. לאורך קריירה ארוכה של 14 שנה הוא הופל 252 פעם רק 1.1 פעם למשחק. בשנת 2009 קו ההתקפה של הקולטס איפשר רק 10 סאקים של מאנינג. על הישג מרשים זה מאפיל רק קו ההתקפה של מיאמי של מרינו שב-1988 איפשר 7 הפלות ק"ב בלבד.
גם השנה מאנינג זכה לשירותי אבטחה מצוינים במהלך העונה הסדירה מה שחשוב במיוחד לאור הפציעה הקשה שעבר. קו ההתקפה של הברונקוס אפשר העונה רק 21 הפלות. סאק אחד יותר מה-20 של הג'איינטס שהיה המספר הנמוך בליגה. לכן זה קצת מפתיע שאחד הגורמים להפסד של הברונקוס בשבת שאולי לא זכה לתשומת הלב הראויה היה ההגנה של קו ההתקפה על מאנינג. הוא הופל שלוש פעמים והוטרד באופן בלתי פוסק ע"י ההגנה של בולטימור. לעומת זאת בצד השני פלאקו שבמשך העונה הופל כמעט מספר פעמים כפול זכה לכל הזמן שבעולם מול ההגנה של דנבר בראשות מילר ודומרוויל. אותה הגנה שבמהלך העונה הסדירה הפילה את הק"ב של היריבה הכי הרבה פעמים.
להסתכל על מספר ההפלות בלבד יכול להיות מטעה מכיוון שככל שקבוצה מוסרת יותר יש סיכוי גדול יותר שיגיעו אל הק"ב. אם נשווה בין סיאטל לדאלאס לדוגמא נראה כי הן איפשרו העונה 33 ו-36 סאקים בהתאמה. כל זה לא אומר שווילסון זכה לשמירה צמודה יותר מזו של רומו. מספר ניסיונות המסירה של דאלאס (658) גדול בהרבה מזה של סיאטל (405). מכאן שהרבה יותר הגיוני להסתכל על אחוז מהלכי המסירה המסתיימים בהפלה של הק"ב. כאן לקאובויס יתרון ברור עם 5.2% לעומת 7.5% של הסיהוקס.
דנבר הובילה את הליגה גם עם האחוז הנמוך ביותר של מהלכי מסירה שנגמרים בהפלה עם 3.3% - די קרוב לאחוזים שהציבו קווי ההתקפה של מאנינג לאורך כל הקריירה (3.1%). באופן בכלל לא מפתיע שתי הקבוצות הגרועות בליגה בתחום היו הג'טס והקארדינלס המאפשרות סאק ב-8.7% ממהלכי המסירה.
כדי להפריע למשחק המסירה שחקני ההגנה לא חייבים להפיל את הק"ב. הרבה פעמים יהיה מספיק לתת לטרף ניעור קטן כדי להכניס אותו לפאניקה, לגרום למסירה ללכת לכיוון לגמרי לא מתוכנן ולהיכנס לו לראש לשארית המשחק. מכאן שכדי להעריך את יכולת קו ההתקפה להגן על הק"ב חשוב להסתכל בנוסף להפלות גם על מספר הפעמים שההגנה מגיעה אליו (מה שנקרא QB hits). גם בתחום זה דנבר הובילה השנה את הליגה עם 7.7% מה שאומר שלפחות בכל מה שקשור לפאס פרוטקשן זה היה קו ההתקפה הטוב בליגה בעונה הסדירה אבל כאמור איפה היה הקו הזה בשבת?
באופן קצת מפתיע במקום השלישי מהסוף אנחנו מוצאים את הקולטס של אנדרו לאק. עם 18.5%! (כמעט פיצוץ אחד כל 5 ניסיונות מסירה). ייתכן והדבר נובע מהיכולת של לאק להתחמק ברגע האחרון מהסאק אבל יכול להיות שזה גם קשור לחוסר הניסיון שלו ולנטייה להחזיק את הכדור יותר מדי זמן ואז לנסות לשחרר אותו ברגע האחרון בכל מחיר כדי למנוע את ההפלה.
משחק המסירה הוא לא המקום היחידי בו תפקוד יעיל של קו ההתקפה הוא הכרחי. כדי לרוץ עם הכדור באופן אפקטיבי משיהו חייב לפלס דרך ולפתוח נתיבי ריצה. כאן שחקני האופנסיב ליין צריכים לשלוט במיומנות שונה הדורשת ביצוע מדויק ומתוזמן של כולם יחד. כל רץ אחורי טוב ככל שיהיה לא יוכל לצבור יארדים אם כל פעם שיקבל את הכדור ייתקל בחומה בצורה. כשקו ההתקפה יודע לייצר בקיעים בחומה באופן עקבי קבוצה תוכל לפתח משחק ריצה יעיל גם ללא ראנינג בק דומיננטי. הרצים הבכירים בליגה מכירים בחשיבות האופנסיב ליין לביצועים שלהם. הגדיל לעשות השנה אריאן פוסטר שהגדיר מחדש את המושג "Arian brotherhood" כשקנה לכל אחד מחברי קו ההתקפה שלו סגווי במתנה כדי שלא יצטרכו להתאמץ מחוץ למגרש.
כדי למדוד את האפקטיביות של קו ההתקפה במשחק הריצה נוכל להסתכל תחילה כמה מניסיונות הריצה נתקלים בחומה ומסתיימים באיבוד יארדים. בדומה למשחק המסירה כדי להשוות בין קבוצות שרצות יותר או פחות נבחן את אחוז מהלכי הריצה הנ"ל. באופן מפתיע ארבעת הקבוצות הראשונות מבחינת אחוז מהלכי הריצה הנגמרים בהפסד יארדים אינן מאריות הליגה בריצה העונה. סינסינטי (5.6%), גרין-ביי (6.2%), הג'טס (6.5%) ובולטימור (6.8%) מדורגות כולן בין המקומות 11 ל-20 ביארדים על הקרקע.
אם זאת סן פרנסיסקו וושינגטון וסיאטל שהיו כולם בין ארבעת המובילות ביארדים בריצה ממוקמות די גבוה גם באחוזים נמוכים של מהלכים שליליים (6, 8, ו-9 בהתאמה). מה שיותר מפתיע הוא שמינסוטה עם אדריאן פיטרסון נמצאת במקום הרביעי מהסוף עם 13.2% ממהלכי הריצה שנגמרים בהפסד (במקום האחרון כמובן שוב הקארדס עם 15.1%). אולי המשמעות היא שכדי לפתח משחק ריצה יעיל לפעמים צריך להמשיך להיכנס עם הראש בקיר עד שהוא נשבר.
אם "סאק" על הראנינג-בק הוא לא מדד כל כך טוב ליעילות של קו ההתקפה במשחק הריצה נצטרך להסתכל על פרמטר שיהיה יותר קשור ליכולת ליצור יארדים על הקרקע. ללא ספק מספר היארדים הממוצע לנשיאה הוא גודל כזה. כמובן שכאן יש משמעות רבה גם ליכולת של הרץ האחורי לחמוק מתיקולים ולייצר בעצמו יארדים (ראה MVAP - הזכויות שמורות ליוסי). כמו שרסיבר לא יכול ליצור יארדים מבלי שהק"ב ישים את הכדור במקום הנכון כך גם הראנינג-בק צריך שמישהו ייצור לו את החור הראשוני בקו ההגנה כדי שהוא יוכל לתמרן בשטח הפתוח.
למרות שפיטרסון הופל העונה הכי הרבה פעמים מאחורי הקו זה לא מנע ממנו ומינסוטה להגיע לממוצע הקבוצתי הגבוה ביותר לנשיאה עם 5.4 יארד. גם התקפות הריצה של וושינגטון (5.2), סן פרנסיסקו (5.1) וסיאטל (4.8) העמידו ממוצעים יפים העונה, הרבה הודות לניידות של הק"ב שלהם. אחד מקווי ההתקפה שלא עשה את עבודתו בתחום למרות ההצלחה של קבוצתו הוא זה של אטלנטה שהעמידו העונה ממוצע של 3.7 יארד לנשיאה בלבד השווה למקום ה-29 בליגה. גם כאן המקום האחרון אוכלס על ידי אריזונה שהשיגו 3.4 יארד אומללים לנשיאה.
סוף השבוע האחרון הבליט דווקא את היכולת של קווי ההגנה לפתוח את נתיבי הריצה כאשר כל הקבוצות שניצחו עשו יותר יארדים על הקרקע. אחת הדוגמאות המפתיעות הייתה אטלנטה שלא רק הגדילה באופן משמעותי את מספר מהלכי הריצה שהיא מוציאה אל הפועל אלא גם הצליחה בניגוד גמור לעונה הסדירה לשמור על ממוצע של 6.4 יארד לנשיאה כשטרנר ורודריגז חורכים את הגנת הסיהוקס פעם אחר פעם. הפאלקונס ניצחו בקרב הזה את ההתקפה של סיאטל שהייתה שלישית ביארדים על הקרקע בעונה הסדירה כשהם עוצרים את מרשון לינץ' (היום אני ב-sleep mode) על 2.9 יארד לנשיאה.
את הממוצע הגבוה ביותר לנשיאה בסוף השבוע האחרון – 7.5 יארד ייצרו הניינרס שגם העמיסו 323 יארדים בריצה (המספר החמישי בגודלו בהיסטוריה בפלייאוף) על הגב של הגנת הפאקרס האומללה. חלק גדול מהשלל הוא בזכות הרגליים של קולין קייפרניק שרשמו 181 יארד ב-11.3 יארד לנשיאה פלוס שני טאצ'ים. ק"ב שאוהב לרוץ יכול להיות כאב ראש לא קטן לאופנסיב ליין שלו שצריך כל הזמן לבדוק מה הוא עושה. מצד שני הניידות של בק"ב יוצרת גם דילמה להגנה ומאפשרת לליין להגן עליו יותר בקלות.
אחרי שתי העונות הקודמות בהם הציגה גרין ביי מסננת במקום הגנת מסירה, העונה הם הראו יכולת משופרת גם מבחינת הפאס ראש שייצר 47 הפלות (רביעי בליגה) וגם מבחינת הכיסוי שלא אפשר יותר מדי יארדים וייצר 18 חטיפות. ביום שבת הגנת גרין ביי לא הצליחה להתמודד עם המהירות של קייפרניק בריצה כתוצאה מכך נכשלה גם ביצירת לחץ על הק"ב כשפעם אחר פעם CK7 עומד מאחורי הליין שלו מכין קפה מעשן סיגרייה ואז מחליט אם למסור לקראבטרי או שהוא בעצם מעדיף לרוץ לאנדזון בעצמו.
המקום בו היכולת של קו ההתקפה לדחוף את ההגנה אחורה ולאפשר לראנינג-בק להידחק פנימה היא הכרחית הוא סמוך לאנד-זון. כשכל שחקני ההגנה נמצאים באזור צפוף יש פחות מרחב לרסיברים להיות פתוחים לקבל מסירה. כאן חשובה היכולת להכניס את הכדור ל-7 נקודות במקום להתפשר על 3. פה האחריות היא כמעט לחלוטין על קו ההתקפה כשהרץ צריך רק להיכנס במהירות ובכוח לתוך כל מרווח קטן שנוצר. במהלך העונה הסדירה ראינו 757 טאצ'דאונים במסירה לעומת 401 בלבד בריצה. כשנכנסים ל-5 היארד האחרונים המאזן מתהפך ו-223 מהטאצ'ים הם בריצה לעומת 194 במסירה.
ניו-אינגלנד רשמה העונה ממוצע די שגרתי של 4.2 יארד לריצה אבל עשתה את שלה בכל מה שקשור להכנסת הכדור לאנד-זון. הפאטס הריצו את הכדור לנקודות ב-25 מקרים (הכי הרבה בליגה). 17 מתוך הטאצ'ים האלו הגיעו בתוך 5 היארד האחרונים. אם מחפשים סיבות לכישלון של קבוצות מסוימות העונה נראה כי שתיים שהיו נציגות די קבועות של ה-AFC בפלייאוף, פיטסבורג וסן-דייגו, נמצאות השנה בחוץ. אחת הסיבות היא חוסר היכולת של שתי הקבוצות לפתח משחק ריצה אפקטיבי. הסטילרס שמסורתית היו קבוצה מבוססת ריצה השיגו השנה רק 5 טאצ'דאונים על הקרקע. הצ'ארג'רס הצליחו להתעלות על הישג זה ורשמו רק 4 סקורים עלובים בריצה במהלך כל העונה. איפה לדניאן טומלינסון וה-28 טאצ'ים שלו ב-2006 ואיפה הקבוצה של השנה. לפחות זה הוריד להם את הקוף , סליחה את הנורב, מהגב.
עד עכשיו התייחסנו למשחק המסירה והריצה כאילו הם מתרחשים בנפרד אבל בפועל הם קשורים ותלויים אחד בשני (אלא אם אתה נמצא בדטרויט). היכולת של שחקני קו ההתקפה לשלב לסירוגין בין הגנה על ק"ב ופתיחת נתיבי ריצה חיונית להמשכיות של דרייבים. כאן נוכל להסתכל על שני היבטים: מספר הניסיונות הראשונים שהקבוצה משיגה ואחוז ההצלחה בדאון שלישי. בשני התחומים האלו ניו אינגלנד שלטו ביד רמה לאורך כל העונה עם 444 פירסט דאונס בהפרש עצום על כל הליגה (ועל כל עונה התקפית אחרת בהיסטוריה) ו-48.7% הצלחה בדאון שלישי לפני אטלנטה ודנבר. נכון שחלק גדול מהצלחה בהזזת השרשראות נזקף לזכותו של טום בריידי אבל הוא לא יכול היה לעשות את שלו ללא ההגנה של האופנסיב ליין.
אחת הסיבות שתפקיד שחקן קו ההתקפה הוא מאתגר היא העובדה שאסור לך לעשות כל כך הרבה דברים. אסור לנשום לפני הסנאפ, אסור להחזיק ידיים עם שחקני הגנה, אסור להיות בעומק עד שהכדור עובר את הקו, אסור לתפוס כדור ....(הרעיון ברור). אחד הדברים שנוטים להרוג דרייבים הוא עבירות התקפיות. שתי העבירות הנפוצות ביותר העונה (ובאופן כללי) הן של שחקני קו ההתקפה: הפולס סטרט (603) וההולדינג (629). כדי לא לפגוע בקבוצה שחקני הקו צריכים לשמור על משמעת ברזל ותיאום ביניהם.
אטלנטה הייתה העונה הקבוצה הממושמעת בליגה עם 55 עבירות שעלו לקבוצה רק ב-415 יארד. גם שחקני קו ההתקפה של הפאלקונס נתפסו עוברים על החוק רק 21 פעם עם 9 עבירות של תזוזה מוקדמת ועוד 12 עבירות הולדינג (בשתי העבירות המספר הנמוך בליגה). זה אפשר להתקפה של אטלנטה להשיג 21.4 פירסט דאונס למשחק (מקום 6) ולתרגם 45% מהניסיונות השלישיים (מקום 2 אחרי ניו אינגלנד) למרות חוסר האפקטיביות במשחק הריצה שלהם.
יהיה מעניין לראות ביום ראשון כיצד יתמודד קו ההגנה של הפאטס עם האש המחודשת בעיניים של ההגנה של בולטימור והאם קו ההתקפה של אטלנטה יצליח להיות אפקטיבי שוב בפריצת נתיבי ריצה גם נגד הגנת הניינרס הקשוחה כשמהצד השני ההגנה שלא הצטיינה ביצירת לחץ על הק"ב תצטרך להוציא את קייפרניק משיווי משקל.
בפעם הבאה ננסה לתת ציון לקווי ההתקפה בכל אחד מהתחומים שצוינו כאן ולבסוף לשקלל אותם יחד למדד אחד שיעיד על היכולת הכללית של האופנסיב ליין.

איציק, אפשר גם להתחיל לקרוא לפטריוטס לוזרים?

הבטחתי חפירה ארוכה ואני משתדל לקיים. לפחות זו תהיה החפירה האחרונה בכל מה שקשור למספרים העונה.
בפעם שעברה ראינו כי לא פשוט לתת ביטוי כמותי ליכולת של קווי ההתקפה. אי אפשר לזקוף לזכותם את היארדים והנקודות שההתקפה צוברת אך מצד שני אלו לא היו מתאפשרים בלעדיהם. ניתן להסתכל על מה שהם מונעים מההגנה אך זה לכשעצמו אינו מספק. מכאן פירטתי את הגורמים שלדעתי חשובים בתפקוד של הליין אבל אז נשארנו עם רשימת מכולת ארוכה (שהשאירה את יוסי מבולבל ואת זה נשתדל לתקן).
המטרה שלי היום תהיה לנסות להביא את כל המידע הזה לכדי מדד אחד שייתן רושם כללי על קו ההתקפה של כל קבוצה אך גם יאפשר לראות באיזה תחום הוא חזק ובאיזה חלש.
לפני שנתחיל נדגיש שוב שמה שלא תהיה התוצאה היא תהיה מוטה באופן זה או אחר. כמו כל שחקני עמדה אחרת ביצועי קו ההתקפה תלויים ביכולת של שותפיהם להתקפה. כמו כן סגנון המשחק של הקבוצה והשחקנים המובילים את ההתקפה שלה יהיו משמעותיים גם הם. כדי להדגים זאת נלך בעקבות הצעתו של steelers fan ונשווה בין הביצועים של אותו קו התקפה כאשר הק"ב או הרץ המוביל של הקבוצה עוברים פציעה.
בשנים 2007-2009 החמישייה הפותחת של קו ההתקפה של ניו-אינגלנד לא השתנתה. ב-2007 ו-2009 הגנה החמישיה הזו די בהצלחה על טום בריידי כאשר אפשרה הפלה רק ב-3.3% ממהלכי המסירה. באמצע ב-2008 הליין הזה היה צריך בחסות ברנרד פולארד לשמור על מאט קאסל חסר הניסיון. למרות שזה לא נגמר באסון קולוסאלי הוא עדיין הופל ב-8.2% ממהלכי המסירה. ברור שהסיבה המרכזית להבדל הזה היא היכולת של בריידי לשחרר את הכדור מהר לעומת מאט קאסל שהוא...מאט קאסל.
מצד שני הטיעון הזה עובד גם הפוך. מישהו חושב שטום בריידי או פייטון מאנינג היו מצליחים לייצר את אותה תפוקה מאחורי מסך האוריגמי של התקפת אריזונה או שיקגו? סביר שלא, נראה לי שבמקרה כזה לשרוד את העונה בחיים יכול להיחשב כהישג.
בשנה שעברה יוסטון איבדה לפציעות גם את הק"ב מאט שאוב וגם את הראנינג בק אריאן פוסטר (אם כי לא בזמנים חופפים). כאשר שאוב היה פצוע והרוקי ייטס החליף אותו אחוז מהלכי המסירה הנגמרים בסאק עלה מ-5.2 ל- 8.9. כשפוסטר ישב בצד מספר היארדים לנשיאה ירד מ- 4.6 ל-4.1 ומספר הטאצ'ים על הקרקע ירד מ-1.23 למשחק ל- 0.67 .
מכאן אפשר לקפוץ למסקנה שייחוס נתונים התקפים כלשהם לקו ההתקפה הוא משלה ומגמתי. אבל כרגיל לכל דוגמה תהיה דוגמה הפוכה מה שבסופו של יום נותן תוקף מסוים לדברים.
מאז סוף עידן טרל דיוויס ועד סוף עידן מייק שנהאן בדנבר בשנים 2002 עד 2008 העמידה ההתקפה של הברונקוס ממוצע נשיאה של בין 4.4 ל-5.0 יארד לנשיאה (תמיד בעשירייה הראשונה) .יציבות זו הפכה את דנבר לאחת הקבוצות הדומיננטיות בריצה בתקופה הנ"ל למרות שבכל הזמן הזה לא היה שם רץ אחד יחיד ונושאי הכדורים התחלפו כמו חברי כנסת פחות או יותר.
בשנתיים שקלינטון פורטיס רץ מאחורי קו ההתקפה של דנבר הוא רשם 5.5 יארד לנשיאה. בשנה שעבר לוושינגטון הממוצע שלו ירד דרסטית ל-3.8 יארד לנשיאה ולאורך 7 שנים בסקינס הוא ייצר רק 4.1 יארד כל פעם שנגע בכדור. אם יש משהו ששנהאן טוב בו חוץ מלשקר זה להעמיד קו התקפה שיודע לחסום לרצים שלו.
אתרי סטטיסטיקה למיניהם יצרו כבר לא מעט מדדים עבור האופנסיב ליין. המעריץ הביא לדוגמא את Pro football focus אני אציין פה לטובה גם את Football outsiders שעושים ניתוח מאד יפה בעיני לפחות בכל מה שקשור לתרומת הליין למשחק הריצה.
האתר החביב עליי בדרך כלל הוא Advanced NFL stats שהכלי העיקרי בו הם משתמשים לניתוח הוא ה-EPA. ה-EPA הוא האב הרוחני של מדד ה-QBR והא בוחן את התפקוד של כל אחד מהשחקנים והתרומה שלהם להצלחה או כישלון של כל מהלך.
מכיוון שמדד זה יורד לפרטי פרטים הוא בדרך כלל די אמין. אבל כשמסתכלים על ה-EPA של קו ההתקפה מגלים שקבוצות כמו ניו אינגלנד, וושינגטון, מינסוטה וסיאטל כולם מדורגות בין 10 האחרונות ובולטימור שהגיעה לסופרבול מדורגת אחרונה. לעומת זאת קווי ההתקפה של דאלאס, סט. לואיס וקליבלנד מדורגים בין 10 הראשונים.
העיוותים האלה היו מה שעודד אותי לנסות וליצור מדד משל עצמי שיסתמך במקום על ירידה לפרטי כל מהלך על נתוני סה"כ של כל משחק. את הגורמים השונים באחריות האופנסיב ליין נוכל לחלק לארבע תחומים שונים:
1. Pass protection או במילים אחרות הגנה על הק"ב בפוקט.
2. Run blocking - יצירת חורים לראנינג בק.
3. המשכיות של דרייבים - הנטייה להזיז את השרשראות קדימה.
4. משמעת – היכולת להימנע מעבירות מיותרות.
הרעיון הכללי הוא כזה: בכל אחד מהתחומים שצוינו ניתן לכל קבוצה ציון בין 0 ל-100 כאשר 50 יעיד על יכולת ממוצעת. כדי שניתן יהיה להתאים את המדד להשתנות המשחק בין התקופות ציון 50 יתייחס לממוצע ה-5 השנים האחרונות.
בסופו של דבר נשקלל את כל 4 הציונים יחד למדד אחד שאמור לתת לנו דירוג כללי של קווי ההתקפה.
נתחיל מציון ה- Pass Protection או PP. כאן התייחסתי לשני גורמים: אחוז ההפלות מסך מהלכי המסירה ואחוז ה- QB hits שהליין מאפשר. אחוז ההפלות הממוצע בליגה עומד ב-5 השנים האחרונות על 6.1. על פי התפלגות הביצועים של הקבוצות השונות טווח הציונים נפרש מ-100 עבור -0.1% המהווה הישג בלתי אפשרי לעונה מלאה אך סביר לגמרי למשחק בודד ועד 12.1% עבורו הציון הוא 0.
פילדלפיה של ראנדל קאנינגהם בעונתו הראשונה אפשרה מספר לא הגיוני של 104 הפלות כלומר סאק ב-16.8% ממהלכי המסירה מה שמזכה את הקבוצה באפס עגול בתחום. הדולפינס של 1988 שנתנו ליריבות להגיע למרינו רק ב-1.1% ממהלכי המסירה היו זוכים כאן לציון 92.
הספירה של ה-QB Hits היא תחביב חדש יחסית שעדיין אינו מהווה סטטיסטיקה רשמית. הממוצע עומד על 13.6% והטווח שלקחתי נע בין ציון 0 עבור 22.6% ועד 100 עבור 4.6%. כדי לתת ציון כללי להגנה על הק"ב נתתי משקל גדול יותר (65%) להפלות (לעומת 35% לפגיעות) גם מכיוון שהן גורמות יותר נזק אך בעיקר בגלל שדרוש בדרך כלל יותר זמן להגיע אל הק"ב כדי להפיל אותו.
שלושת המובילות בתחום הpass protection העונה היו דנבר (76.2) ניו אורלינס (72.5) והג'ייאנטס (71.3) מה שאפשר להתקפות שלהן להסתמך בעיקר על משחק המסירה. את הטבלה סוגרים קווי ההתקפה של שיקגו (29.8), קנזס סיטי (30.1) ואריזונה (30.2) שקבוצותיהם הפגינו העונה משחק מסירה מחפיר.
כפי שדודי ציין בפעם שעברה לחלק הזה במדד יש הטיה מובנית לטובת קבוצות שהק"ב שלהם נוטה להישאר בפוקט לעומת קבוצות עם ק"ב שאוהב לרוץ. בנוסף ק"ב מהירי החלטה שמשחררים את הכדור מהר גם יעלו את הציון של הליין שלהם. בדיקה קצרה מעלה שבאמת קבוצות כמו קרוליינה (46.1) סיאטל (38.2) וושינגטון (36.9) זוכות לציונים נמוכים בהגנה על הק"ב למרות שצפייה בתפקוד הליין של הקבוצות האלו בהחלט לא משאירה רושם כזה.
קו ההתקפה המרשים ביותר אולי בפלייאוף הנוכחי היה זה של סן פרנסיסקו. אם זאת בעונה הסדירה בתחום הפאס פרוטקשן הליין הזה זכה לציון של 32.9 המציב אותו במקום ה-5 מהסוף. האינסטינקט הראשוני הוא כמובן להדגיש שוב את ההטיה של המדד ולהפיל זאת על הרגליים של קפרניק. כאן יש לנו הזדמנות מצוינת לבחון את התפקוד של אותו קו תחת שני ק"ב שונים.
אלכס סמית' הופל העונה ב-10.3% מניסיונות המסירה והנטייה שלו להחזיק בכדור יותר מדי זמן הייתה מקנה לקו של הניינרס ציון PP של 24 בלבד! באופן מפתיע למרות הנטייה שלו לעזוב את הפוקט ולרוץ, במשחקים בהם פתח קפרניק הוא ספג סאק רק ב- 5.5% מהמהלכים. דווקא כשהוא צריך להגן על ק"ב שרץ הליין מקבל כאן ציון PP סביר של 51 גם בגלל שווטרבוי יודע לשחרר את הכדור בזמן אך גם בגלל שאיום הריצה שלו גם מכריח את ההגנה להיות זהירה יותר עם הבליצים שלה.
התחום השני בו קו ההתקפה צריך להיות אפקטיבי הוא Run
blocking -RB, כלומר חסימות במשחק הריצה שפותחות דרך לראנינג בק . כאן נתתי משקל לשלושה גורמים. מבחינת הנתונים היבשים הגעתי למסקנה שהמדד האפקטיבי ביותר לתרומה של קו ההתקפה למשחק הריצה הוא ממוצע היארדים לריצה. כאן הממוצע ה-5 שנתי עומד על 4.3 יארד לנשיאה והטווח שלקחתי הוא בין 2.8 (ציון 0) ל-5.8 (ציון 100).
רק כדי לשים את הדברים בפרספקטיבה היסטורית מאז שנות ה-60 הממוצע הגבוה ביותר לנשיאה היה 5.74 של קליבלנד ב-1963 כאשר ה-5.42 של מינסוטה העונה ממקם אותה במקום ה-6 בכל התקופה הזו ומקנה לה ציון 89 בתת הקטגוריה הנ"ל. לעומת זאת בקצה השני של הסקאלה מאז תחילת שנות ה-2000 אף קבוצה לא ירדה מ-3.0 יארד לנשיאה כשהיחידים שהתקרבו היו הברס של 2007 עם 3.14 שמקנים להם ציון 13.
הגורם השני שלקחתי בחשבון הוא אחוז הריצות שנגמרות ביארדים שליליים. זהו במפורש גרום באחריות ישירה של קו ההתקפה אבל ניתוח הנתונים היבשים הראה שהוא דווקא לא כל כך משמעותי (ראה מינסוטה לדוגמא). כאן הממוצע הוא 9.6% כשציון נע בין 0 עבור 15.6% עד 100 עבור 3.6%. הגורם שהשלישי קשור ליכולת ליצר נקודות כאשר נספור את מספר הטאצ'ים על הקרקע שייצרה הקבוצה. בתור ציון 100 מקסימלי לקחתי 2 למשחק כשמכיוון שההתפלגות כאן רחבה אז המינימום בלית ברירה הוא ציון אפס עבור אפס למשחק.
כדי לקבל את ציון ה-RB של כל קו התקפה שקללתי בין שלושת הגורמים הבאים על פי: 60% לממוצע יארדים לנשיאה 20% לריצות ליארדים שליליים ו-20% למספר הטאצ'דאונים בריצה.
הסיבה שאני נותן משקל כל כך גבוה לממוצע היארדים לנשיאה היא מכיוון שהגעתי למסקנה שהנתון הזה מלמד יותר מעל הרץ האחורי על קו ההתקפה מאחוריו הוא רץ (ראה הדוגמה של דנבר מקודם). כל זאת למעט המקרה של קבוצות בהם הק"ב רץ בקביעות ומעלה את ממוצע היארד לנשיאה ע"י תימרון בשטח פתוח יחסית. כאן יהיה למעשה פיצוי בשיקלול הסופי שיפצה על ההטיה בכיוון ההפוך במדד ה-PP.
שלושת קווי ההתקפה המדורגים ראשונים ב-RB העונה הם: וושינגטון (75.7 – שוב שנהאן), סן פרנסיסקו (70.4) ומינסוטה (67.1) כשבאופן לא מפתיע מדובר ב-3 מ-4 הקבוצות שייצרו הכי הרבה יארדים על הקרקע העונה. מהצד השני של הסקאלה נמצא את אריזונה (20.2) אוקלנד (27.9) ודאלאס (28.2) שלא הצליחו לעשות כלום על הקרקע העונה.
אם נחזור לרגע לסן פרנסיסקו המסקנה המתבקשת היא שההחלפה של סמית' בקפרניק העלתה את התפוקה של הקבוצה על הקרקע. אבל כאן שוב הפתעה כשתחת סמית' ממוצע היארדים לנשיאה היה 5.64 בעוד שרגלי האיילה של קפרניק הורידו דווקא את הממוצע ל-4.38 די שגרתי. כל זאת די מפתיע לאור העובדה שהוא תרם 415 יארד ב-6.6 לנשיאה אבל מראה עד כמה הניינרס שינו את שיטת המשחק שלהם והעבירו את כובד המשקל ההתקפי מהרגליים של גור לידיים של קפרניק.
התחום הבא שבו לאופנסיב ליין אחריות חשובה שקול באופן מסוים ליכולת לתפקד בקלאץ'. אני מתכוון ליכולת לשמור על המשכיות של דרייבים או: sustaining drives - SD. כשקבוצה מצליחה לייצר דאון ראשון אחרי דאון ראשון היא גם מגדילה את הסיכוי שלה לעשות נקודה אך גם נותנת לחולית ההגנה לנוח על הקווים. פה היכולת של הליין לחסום לרצים או לתת לק"ב זמן היא קריטית במיוחד בדאון שלישי. שני הגורמים שנמנה כאן הם מספר הניסיונות הראשונים שהקבוצה משיגה ואחוז הניסיונות השלישיים המוצלחים.
אחוז הניסיונות המוצלחים בדאון שלישי עומד בשנים האחרונות על ממוצע של 38% כשהתחום שלקחתי נע בין ציון אפס ל-23% ועד ל-100 עבור 53%. ניו אורלינס של שנה שעברה עם 57% הייתה זוכה כאן לציון 100. מספר הניסיונות הראשונים הממוצע לקבוצה הוא 19 למשחק והתחום שלקחתי הוא בין 11.5 (ציון 0) ל- 26.5 (ציון 100).
השיא המדהים שניו-אינגלנד רשמו השנה עם 444 פירסט דאונז נותן להם מאה בתת הקטוגריה הזו ויחד עם אחוז מצוין בדאון שלישי הם מקבלים ציון SD של 92.5 שמשאיר את כל הליגה הרחק מאחור. מהצד השני של הסקאלה הקארדס שוב יורדים לשפל המדרגה וזוכים לציון של 16 בלבד.
הפקטור האחרון בתפקוד קו ההתקפה הוא המשמעת או discipline -DIS. כאן נמדוד עד כמה הליין נמנע מלפגוע במשחק ההתקפה על ידי ביצוע עבירות. שתי העבירות שלקחתי בחשבון הם false start ו-holding כאשר ל-holding נתתי משקל של 60% לעומת 40% ל- false start מכיוון שזוהי עבירה של 10 יארד שקשה יותר להתקפה להתאושש ממנה ולהמשיך את הדרייב.
בשתי העבירות הממוצע הוא טיפה מעל עבירה אחת למשחק כאשר הטווח שלקחתי למדד הוא פלוס מינוס עברה למשחק. קו ההתקפה של אטלנטה הממושמעת היה המצטיין בליגה בתחום בהפרש גדול עם ציון DIS של 87.5 כששיקגו ודאלאס משתרכות מאחור עם 30.2.
הגענו סוף סוף לנקודה אליה שאפנו בה אפשר לשקלל את כל הנתונים האלה למדד אחד כללי לתפקוד קו ההתקפה או – Offensive Line Rating -OLR. המשקל העיקרי לדעתי צריך להיות על התרומה למשחק הריצה והמסירה ולכן 60% מה-OLR יתחלקו בין ציון ה-PP וציון ה-RB. כאן צריך להתחשב במה נדרש מקו ההתקפה מבחינת החלוקה בין מהלכי ריצה ומסירה בכל קבוצה באופן ספציפי.
הממוצע ב-5 העונות האחרונות הוא 43% מהלכי ריצה לעומת 57% מהלכי מסירה. חלוקה כזו תתבטא ב-OLR ב-משקל 30% ל-PP ו-30% ל-RB. כל סטייה מחלוקה זו תוסיף או תגרע את אותו חלק יחסי מהתרומה של כל אחד מהמדדים. 40% הנותרים יתחלקו 20% לציון ה-SD ו-20% לציון ה-DIS.
ועכשיו אחרי כל הבלאגן לתוצאות. חמש הראשונות:
ניו אינגלנד (68.4), ניו יורק ג'איינטס (66.6), דטרויט (63.8), דנבר (61.6), אטלנטה (60.1).
חמש האחרונות : אריזונה (28.5), ג'קסונביל (37.9), שיקגו (38.6), סן דייגו (41.7), קליבלנד (41.8).
אפשר לשים לב כי כראוי לליגה עם אוריינטצית מסירה 5 הראשונות כולן קבוצות מסירה מובהקות. מצד שני גם קבוצות מבוססות ריצה הצליחו להתבלט: מינסוטה מקום 6 עם 59.9, וושינגטון מקום 9 עם 55.7.
נוכל להשתמש ב-OLR גם כדי לבדוק את תפקוד קו ההתקפה גם במשחקים בודדים. אם נסתכל על הפלייאוף האחרון נראה שהרבה מההצלחה של בולטימור בא בזכות השיפור ביכולת של קו ההתקפה כתוצאה משינויי עמדות שהמשמעותי בהם היה בהעברת מייקל- עשו עליי סרט-אוהר מעמדת התאקל השמאלי לתאקל ימני.
ציון ה-OLR של הרייבנס במהלך העונה היה 49.6 די שגרתי (נזכיר כי 50 הוא ציון ממוצע). במשחק נגד ניו אינגלנד הליין של בולטימור רשם OLR של 65.7 ובסיבוב הקודם נגד דנבר 70.4. ללא ספק השיפור העיקרי היה בהגנה על פלאקו מה שאפשר לו להפציץ למרחק כמו שהוא אוהב.
שתי התצוגות של קווי התקפה שהיו בעיניי המשמעותיות ביותר בפלייאוף הנוכחי היו בשבוע הדיוויזנל הקסום - של הניינרס בניצחון על גרין ביי ושל דנבר בהפסד לרייבנס. אמנם היה קצת מאוחר וזה נותן להקצין תחושות אבל במשחק נגד הפאקרס נראה היה שהליין של סן פרנסיסקו ביטל לחלוטין את החלק הקדמי של הגנת הפאקרס. הדבר בא לידי ביטוי גם בציון ה-OLR שהרקיע שחקים ועמד על 90. נגד אטלנטה הליין הזה רשם OLR של 80 "בלבד". בצירוף מה שציינו קודם נראה כי קו ההתקפה מרגיש ממש בנוח עם קפרניק במקום סמית' .
כפי שציינתי בהרחבה קו ההתקפה של דנבר עשה עבודה טובה יחד עם פייטון מאנינג במשחק המסירה בעונה הסדירה. דווקא בטיימינג הכי גרוע הליין הזה נכשל מול בולטימור ומציון שנתי ממוצע של 61.6 התדרדרו בהופעה לא מוצלחת ל-42.6.
תהיה לנו ביום ראשון התמודדות מעניינת עם שני קווי התקפה שמראים שיפור משמעותי בפלייאוף ועשו עבודה מצוינת שעזרה לקבוצות שלהם להגיע מרחק ניצחון אחד מטבעת. מולם יעמדו שתי הגנות מצוינות שיעשו להם חיים קשים. זאת של בולטימור שמיררה את חיי ההתקפות בליגה במשך עשור אבל כנראה שזו תהיה שירת הברבור שלה. מן הצד השני נמצאת כנראה היורשת – הגנת הניינרס הקשוחה שעלתה מדרגה בשנתיים האחרונות וביססה את עצמה כטובה בליגה.
לסיום אם מישהו שרד עד כאן זוהי גריסה ראשונית של ה-OLR ואני אשמח להצעות לשיפורים.
נשאר רק לאחל לנו סופרבול מרתק ו- May the best Harbough win

כל הערוצים ששידרו פוטבול השנה ישדרו את הסופרבול, וזה כולל בחירה בין HD בפוקס, שדרים טובים ב ESPN ועברית בלייב.