פורום השדים האדומים

וואי אני לא מאמין שהצלחתי להגיע לפלייאוף. לא האמנתי שיש מצב שאני אנצח את ירון...

כולם אוהבים לשחק במשחק הניחושים של מי ינצח וכולם אוהבים בדיעבד להיות צודקים. בדרך כלל נגבה את הניחוש בטיעון מבוסס זה או אחר אבל האמת היא שהבחירה בדרך כלל מסתמכת על תחושה - זה הרי היה ברור שהפאנת'רס ינצחו את אטלנטה. מה שאנחנו שוכחים הוא את כל הפעמים שבהם האינסטינקט הכזיב.
כל אחד זוכר את השנה שהצליח לחזות במדויק את הקבוצות בסופרבול ואת הזוכה אבל לא את השנה בה הקבוצות שבחר גמרו את העונה כבר בשבוע ה-8. כולנו אוהבים לרדת על רוזנטל וויניצקי בשבוע של 5 מ-16 (טוב נו זה באמת כיף) אבל שוכחים את השבועות בהם בקושי גרדנו את ה-50%.
כולם יודעים שהמשחק מורכב מדי מכדי שמישהו יוכל לחזות את תוצאות המשחקים באופן מדויק והאמת היא שכל הקסם בספורט הוא שאנחנו לא יכולים לדעת מי ינצח ובכל רגע נתון הבלתי צפוי יכול להתרחש. כמה מאיתנו נשארים כל שבוע כדי לראות את המשחקים בלייב? האם מישהו היה נשאר ער עד 2:30 בלילה אם הוא היה יודע מראש שצ'ארלי באץ' יוביל דרייב שיאכל את השעון ויסתיים בבעיטה מנצחת של סווישאם?
מה שמעניין הוא לנסות להבין אחרי שאנחנו כבר יודעים את התוצאה מהם הגורמים ששליטה בהם עוזרת לקבוצה לנצח במשחק. האם הקבוצה שמחזיקה יותר זמן בכדור בדרך כלל מנצחת ואולי זאת שמשיגה יותר יארדים? האם הביתיות משחקת תפקיד ומה תפקידו של מזג האוויר בסיפור.
יש כמה מיתוסים בפוטבול המתקבלים כבר כעובדות מובנות מאליהן כמו "הגנות לוקחות אליפויות" או "מהלכים גדולים מנצחים משחקים". היום אני רוצה להתמקד באחת מהאמיתות החקוקות בסלע המהווה את אחד הגורמים המשפיעים ביותר על זהות הקבוצה המנצחת: "כדי לנצח במשחק צריך לנצח בקרב האיבודים"
בשבוע שעבר ראינו כי יש ירידה הדרגתית אך משמעותית במהלך העשורים האחרונים במספר האיבודים למשחק. האם המשמעות היא שהכתובת בסלע מתחילה להיטשטש ולאיבודים כבר לא ניתן לייחס כזאת משמעות מיסטית? אז זהו שלא. מתחילת המאה הקבוצות שאיבדו פחות כדורים ניצחו ב-79.3% מהמשחקים. זהו אחוז דומה למאזן כל הזמנים בליגה העומד על 78.3%.
כמדד לזהות המנצחת זהו אולי המדד הטוב ביותר למעט הקבוצה ששמה יותר נקודות על הלוח. אם ניקח לדוגמא את קרב היארדים נגלה כי הקבוצה שצברה יותר יארדים ניצחה באותו פרק זמן רק ב- 68.2% מהמקרים.
כל שבוע יש לנו מספר קבוצות שצוברות פחות יארדים באופן משמעותי ומנצחות בגלל שהן מצליחות לייצר איבודי כדור שהופכים לנקודות. קחו לדוגמא השבוע את הוייקינגס מול הברס הפאקרס מול הליונס או הג'איינטס מול הסיינטס שלכולם היה לפחות 70 יארד פחות מהיריבה.
מאזן האיבודים "חוזה" את זהות המנצחת טוב יותר גם מהקבוצה שהובילה במחצית (72.9%) או זאת שהובילה אחרי 3 רבעים (78.8%). למעשה המדד הזה מנצח אפילו את אלו שאמורים להרוויח מזה כסף. החברה בווגאס שקובעים לפי כל המדדים שברשותם את הקבוצה הפייבוריטית מצליחים לפגוע רק ב- 67% מהמקרים (ויניצקי ורוזנטל אתם לא כל-כך רחוקים).
לא מעט קבוצות חוות עונה או שתיים של מאזן איבודים חיובי באופן משמעותי של נניח +10. לדוגמא וושינגטון של השנה שעומדת כרגע על 12 איבודים פחות מיריבותיה אך בשמונה השנים שקדמו לא הצליחה להגיע למאזן חיובי אפילו פעם אחת.
קבוצה שמצליחה לשמור באופן עקבי על מאזן איבודים חיובי תראה את זה בא לידי ביטוי בניצחונות. אם כבר הבאנו את וושינגטון בתור דוגמא אין כמו הרד-סקינס של ג'ו גיבס מ- 1983 כדי להראות זאת. הקבוצה נהדרת הזו העמידה מאזן איבודים של 43+ שהוביל לעונה של 2-14.
בשבוע הקרוב יהיו לא פחות מ-7 משחקי מפתח בעלי השלכות פלייאוף חשובות . למספר הלא רציונלי של השבוע נתמקד במשחק היחידי שיכול להיות הקדמה לסופרבול (ויסלחו אוהדי הסטילרס והקאובויס על פסילת האפשרות של שיחזור המפגש בין השתיים בגמר).
סן-פרנסיסקו וניו-אינגלנד הן שתיים מהקבוצות ששומרות על הכדור בצורה הטובה ביותר בשנתיים האחרונות עם 22 ו-27 איבודים בהתאמה. מן הסתם הדבר בא לידי ביטוי בהובלה גם במאזן האיבודים של השתיים שעומד על 34+ ו-41+ בהתאמה. ההבדל בין השתיים הוא שהפאטס כבר עושים את זה די הרבה זמן ובניינרס השינוי התרחש עם בואו של הרבו.
מאז תחילת המאה או במונחים של ניו אינגלנד מאז תחילת עידן בליצ'ק-בריידי הפאטס מחזיקים ביחס איבודים מדהים העומד על 132+ בעונה הסדירה . כלומר בממוצע ניו אינגלנד מאבדת כל שנה 11 כדורים פחות מהיריבה. הקבוצה הכי קרובה בתחום היא גרין-ביי עם מאזן של 67+. באופן טבעי זה בא לידי ביטוי גם במספר הניצחונות הגבוה ביותר בעונה הסדירה בתקופה הנ"ל העומד על 145. במשחקים בהם ניו אינגלנד מאבדת פחות כדורים מהיריבה המאזן שלה הוא 101 ניצחונות לעומת 6 הפסדים בלבד (94%).
ב-2007 ביל בליצ'ק יצר בסיועו של הסייד-קיק המעצבן שלו ג'וש מקדניאלס מכונת התקפה מפלצתית. קשה לדעת מה בדיוק הסיבה לכך שכן בליצ'ק שהיה ידוע דווקא כמאמן של הגנה-קודם והתקפה המבוססת על החזקת כדור מרבה לשתוק וממעט להסביר את עצמו. ייתכן שזה בא בעקבות אותו הפסד להתקפה המשומנת של הקולטס בניצוחו של פייטון מאנינג בגמר ה-AFC של 2006.
ייתכן והצמד פשוט זיהה את הפוטנציאל העצום הטמון בטום בריידי הק"ב המוכשר של הקבוצה. הם שיחררו את הרסן מעליו, העלו מערכים מרובי רסיברים ופשוט אמרו לו: תמסור.
התוצאה הייתה הרסנית להגנות הליגה והובילה לעונת שיא מבחינה התקפית שהייתה מושלמת עד שנעצרה בקסדה של דיוויד טיירי. מאז בליצ'ק התאהב בצעצוע החדש שלו והשקיע מאמצים רבים בשכלולו מוסיף לו נו-האדל פה ומערכים מרובי טייט-אנד שם. הבעיה שבאותו הזמן שכח בליצ'ק מה הביאו עד הלום ולמעשה הפקיר במידה רבה את חוליית ההגנה.
ב-2007 הייתה לניו-אינגלנד חוליית הגנה מהטובות בליגה מאז חלה התדרדרות מתמדת שהפכה את הגנת הפאטס ובמיוחד את הסקנדרי למסננת המאפשרת כמעט לכל קבוצה לחגוג עליה. זה התחיל באי-החתמתו של מגן הפינה המצטיין אסנטה סמואל והמשיך בחוסר היכולת למצוא מחליפים ראויים לוותיקים כמו רודני האריסון שעזבו.
כל זאת הוסתר במידה רבה בעונה הרגילה ע"י היכולת של ההגנה לייצר איבודים. יחד עם היכולת של מכונת ההתקפה לשמור על הכדור ולייצר נקודות הדבר היתרגם עדיין להרבה ניצחונות בעונה הסדירה. מאזן האיבודים של הפאטס מאז 2007 הוא בלתי נתפס ועומד על 92+ אם נוריד את שנת הפציעה של בריידי בה הם היו מאוזנים נקבל מאזן של 18.2+ לעונה.
לאורך כל הדיון הקפדתי להפריד בין העונה הסדירה לפליי-אוף מכיוון ששם נחשף ההבדל בין הקבוצה ה"מסורתית" של בליצ'ק שזכתה בשלוש אליפויות לבין המפלצת של פרנקנשטיין שהפסידה בשני סופרבולים. קבוצה זו הופכת את אוהדי ניו-אינגלנד למאניה דיפרסיבים הנעים בין תחושות אושר עילאי כשהמכונה מתקתקת לבין חרדה בלתי נשלטת כל פעם שההגנה צריכה לשמור על יתרון (רק תקראו את הטוקבקים של מגוון אוהדי הפאטס כאן במדור).
בשנים 2001-2006 הפאטס העמידו מאזן איבודים מרשים גם בפלייאוף והוליכו את הליגה עם 19+ (ממוצע של 1.4 איבודים פחות מהיריבה למשחק). לעומת זאת בשנים 2007-2011 מאזן האיבודים שלהם בפלייאוף עמד על 6- (הגרוע בליגה). באותן שנים שתי הקבוצות עם מאזן האיבודים הטוב ביותר היו הג'איינטס והרייבנס שהדיחו את הפאטס בפלייאוף.
נראה לי שהסיבה העיקרית להבדל הוא שבפלייאוף קריאת המהלכים של המאמנים היא הרבה יותר שמרנית והדבר פוגע בפאטס משני צידי הכדור. בצד ההגנתי לקיחת פחות סיכונים מובילה לפחות איבודים מה שחושף את הפגמים של הסקנדרי ואי-היכולת לעצור דרייבים של היריבה. בצד ההתקפי המפלצת חוזרת לממדים אנושיים כשאדוניה שמים אותה בשלשלאות מה שמאפשר להגנות הפלייאוף החזקות לנצל את נקודות התורפה שלה.
יהיה מעניין לראות ביום ראשון איך תתמודד התקפת הפאטס עם הגנה קשוחה שלא נותנת לק"ב לנשום. יהיה מעניין לא פחות לראות איך תתמודד ההגנה עם התקפה שלא משתוללת ושמה את הדגש על ביצוע של מינימום טעויות. נותר רק לקוות לשלג ויש לנו את הסערה המושלמת.

בעקבות מסיבת האיבודים של פיטצבורג בשבוע שעבר נגד קליבלנד וגם כדי לתת כבוד לאחד מותיקי הליגה נתמקד הפעם בהשמטות או בעיברות הכיפי שלהם – פימבולים.
לרוב ההשמטות אחראים מן הסתם הק"בים הנמצאים בעמדה פגיעה כשמטרה מצויירת להם באופן תמידי על הגב. לק"ב הזדמנות להשמיט גם כשהוא מעביר את הכדור לראנינגבק אך גם כשהוא עומד בפוקט ומנסה למסור לתופסים וחשוף לשחקני קו וליינבקרים שינסו להפיל לו את הכדור מהיד לפעמים אפילו במחיר של פספוס הסאק.
כמובן שברגע שהק"ב מחליט שהוא גם יכול לרוץ בעצמו הנטייה שלו לפאמבל עולה בצורה דרסטית כפי שיעידו אוהדי פילדלפיה המתוסכלים אך גם אוהדי הרדסקינס האופטימיים.
שמישהו יסביר לי איך בכל פעם שוויק רץ עם הכדור ברד-זון ברור לך שזה הולך להיות איבוד וכש RG3 רץ ומפמבל ברד-זון במקרה הגרוע הכדור נשאר בידיים של הסקינס ובמקרה הטוב הופך לשש נקודות.
מתוך 8 ההשמטות שלו בריצה השנה רק אחת הפכה לאיבוד וגם זו הוחזרה ע"י איליי מאנינג במהלך הבא. בטוח שקוראים לו גריפין? לדעתי לאק זה שם הרבה יותר מתאים. זהו מעכשיו ניתן לו קיצור חדש – רל"ש.
אם נתעלם מהק"ב כשמדברים על השמטות בדרך כלל הנטייה הטבעית היא להתייחס לרצים. כאן יהיה זה קצת לא הוגן להסתכל רק על מספר ההשמטות כי יש רצים שמקבלים את הכדור יותר מאחרים לכן הגיוני גם שיפמבלו יותר. נכון יותר יהיה להסתכל על מספר ההשמטות ביחס למספר הנשיאות.
ממוצע ההשמטות של הרצים בליגה יורד בעשורים האחרונים בהדרגתיות. אם בשנות ה-80 הממוצע לראנינג בק היה השמטה כל 50 נגיעות בערך בשנות ה-90 המספר ירד להשמטה לכל 70 נשיאות ובעשור האחרון הממוצע הוא פאמבל לכל 85-90 נשיאות.
נסתכל על כמה דוגמאות בולטות: וולטר פייטון (שנות ה-70-80) פימבל אחת ל-45 נשיאות; אריק דיקרסון (שנות ה-80) השמיט לאורך הקריירה כדור כל 38 נגיעות; אמט סמית (שנות ה-90) השמיט אחת לכל 72 נשיאות; בארי סנדרס (שנות ה-90) פימבל אחת ל-75 נשיאות ולדניאן טומלינסון (שנות ה-2000) השמיט רק אחת לכל 106 נגיעות בכדור.
מה גורם לירידה הזו ניתן רק לשער. ייתכן וההשתלטות של הווסט-קואסט אופנס והדגש על משחק המסירה הקצר הכריח את ההגנות להקדיש פחות תשומת לב למשחק הריצה ולפיכך יש לרצים יותר מרחב נשימה. אבל אם זאת הייתה הסיבה ניתן היה לצפות שנראה אפקט דומה של עלייה בממוצע היארדים לנשיאה וזה נשאר יציב כבר די הרבה זמן. מכאן שכנראה זאת לא הסיבה.
ייתכן שלמעבר למשחק באצטדיונים סגורים והשיפור במשטח עליו משחקים יש השפעה מסוימת על המגמה הנ"ל אבל למיטב ידיעתי לא עשו את הכדורים דביקים יותר במקביל ולכן לא נראה לי שזה הסבר מספק לשינוי הדרסטי. בקיצור אם למישהו יש רעיון אני אשמח לשמוע.
גם היום יש רצים שבסטנדרטים הקיימים הכדורים נופלים להם באופן קבוע מהידיים כמו אמד ברדשואו שאפילו שלא פימבל בעונה שעברה משמיט לאורך הקריירה כדור כל 57 נשיאות. מן הצד השני יש את הרצים שלהם ידיים בטוחות ושומרים טוב על הכדור לאורך הקריירה. לדוגמא ריי רייס מפיל את הכדור רק אחת ל- 190 נשיאות.
הנטייה להשמיט אינה בלתי ניתנת לשינוי כפי שהוכיח אדריאן פיטרסון הנפלא. בשלוש שנותיו הראשונות בליגה סבל פיטרסון מפמבליזיס נורא והיה משמיט כל 48 נגיעות. מאז שינה את התדמית של משמיטן סידרתי ובשלוש השנים האחרונות הוא מפמבל רק כל 145 פעמים שהוא מקבל את הכדור.
אחד הדברים שיכולים להטריף אוהד פוטבול סטנדרטי הוא כשרסיבר מהקבוצה שלך תפס כדור ורץ חופשי בדרך לאנדזון כשפתאום משום מקום מגיע איזה צ'רלס טילמן כזה ומוציא לו את הכדור מהיד. במקום 7 נקודות קיבלת איבוד כדור ומספר השערות שעוד נשארו על הראש הצטמצם דרסטית + הילדים חושבים שאתה משוגע.
קל לחשוב שהשמטות של רסיברים הם יחסית נדירות. כל שנה מספר לא קטן של רסיברים מסיימים בלי אף השמטה. מה שצריך לזכור הוא שמספר הנגיעות בכדור של התופסים נמוך בהרבה מזה של הרצים לכן כדאי שוב לבדוק כל כמה תפיסות הרסיבר מפמבל.
באופן מפתיע אין הבדל כל כך גדול במספר ההשמטות היחסי של הרסיברים לעומת הראנינגבקס ובעשור האחרון רסיברים משמיטים כדור בממוצע בערך אחת ל-100 תפיסות. ישנו גם הבדל קטן במספר ההשמטות שגם הופכות לאיבוד כאשר קצת יותר מחצי מההשמטות של הרצים עוברות לקבוצה היריבה בעוד שקצת פחות מחצי מההשמטות של התופסים הופכות לאיבוד.
מגמת הירידה במספר ההשמטות לאורך השנים ניכרת גם כשמסתכלים על התופסים המצטיינים בהיסטוריה. סטיב לרג'נט (שנות ה-70-80) השמיט אחת ל-48 תפיסות; ג'רי רייס האגדי (שנות ה-80-90) פימבל אחת ל-57 תפיסות וטרל אואנס (שנות ה-90-00) רק אחת ל-100 תפיסות.
מי הם התופסים בעלי הידיים הטובות ? אחד השמות הראשונים שעלה לי לראש הוא ג'ייסון וויטן שאכן השמיט רק 5 כדורים בקריירה בממוצע של אחת ל-155 תפיסות.
גם לארי פיצ'גרלד שומר היטב על הכדור עם השמטה אחת לכל 150 תפיסות וזאת למרות עונת 2007 בה איבד 3 כדורים.
נציין גם את סטוקלי הוותיק עם השמטה אחת בלבד בכל הקריירה מסה"כ של 375 תפיסות (יש לו עוד 2 איבודים בריצה).
למספר הלא רציונלי של השבוע נארח את אחת המניות הבטוחות והותיקות בליגה. לטוני גונזלז הייתה בעית פימבולים דומה לזו של פיטרסון בשלוש שנותיו הראשונות בליגה עם השמטה כל 34 תפיסות. מכאן גונזו עשה מהפך מדהים והשמיט רק כדור אחד במהלך שאר הקריירה כשגם זה לא הפך לאיבוד. אני אחזור שוב על הנתון המדהים הנ"ל: 13 שנה בלי לאבד כדור! ואנחנו לא מדברים על שחקן זוטר שלא נוגע בכדור אלא על טייט אנד שמתוקל באופן קבוע ע"י הליינבקרים והסייפטים הכי קשוחים בליגה.
האיבוד האחרון של גונזלז הגיע במשחק ב-1999 נגד ניו-אינגלנד כשבהגנה שיחקו טדי ברוסקי ולויר מלוי (טום בריידי עוד היה בקולג').
מאז הוא ניפק 1111 תפיסות , 12,890 יארד ו-95 טאצ'ים. בכל התקופה הזו הוא החמיץ משחק אחד בלבד.
גם השנה בגיל 36 הוא עדיין מספק את הסחורה עם 73 תפיסות 770 יארד ו-7 טאצ'ים. כשמסתכלים על ההתקפה של אטלנטה זה לפעמים נראה שכל פעם שיש דאון שלישי קריטי הכדור הולך לגונזלז שתופס וממשיך את הדרייב (15 תפיסות כאלו). אם זה לא איירון-מן אז אני לא יודע מה כן.
עם כל זאת הקריירה של גונזלז סובלת מכתם אחד די גדול. הוא מעולם לא ניצח במשחק פליי-אוף ועומד על רקורד של אפס מחמש. אז נכון שהאחריות לא נופלת עליו בלבד והוא תמיד חלק מקבוצה אבל גם הוא נראה כמו הצל של עצמו במשחקים הנ"ל (אפילו שזה צל די גדול).
יכול להיות שרבים ירצו לקרוא לו לוזר אבל הייתי ממליץ לא לעשות זאת בפניו . אני בכל אופן חושב שגונזלז שווה טבעת ואם לא טבעת אז לפחות סופרבול. אז דיר באלק טוני בלי פשלות השנה.

ננסה להמשיך את המסורת הארוכה שהתחילה בשבוע שעבר. הפעם כבונוס מצורפות גם שורות רווח.
בשבוע שבו חטיפות שהוחזרו לנקודות היו ההבדל בפועל בשלושה משחקים ובשבוע שבו אפילו הפאטס מצליחים לסגור משחק בחצי על ידי סקורים הגנתיים ראוי שנפנה את הזרקור לחוליית ההגנה ובאופן יותר ספיצפי להגנת מסירה.
אינטרספשיונז הם ללא ספק מדד משמעותי ביותר להתמודדות של הסקנדרי עם משחק המסירה של היריב בטח כשהם מוחזרות לטאצ'ים בצד השני. למרות זאת חטיפות בלבד יכולות להיות מטעות לגבי היכולת של הקו האחורי כפי שיעידו אוהדי גרין-ביי וני-אינגלנד בשנתיים האחרונות.
הטיעון של: "אנחנו לא מאותגרים הגנתית אנחנו מרשים הרבה יארדים אבל מייצרים מומנטום עם חטיפות" לא מחזיק מים במיוחד לא בפלייאוף.
אחד המדדים העיקרים ליכולת של שחקני הגנה הוא מספר התיקולים. אבל כשבאים לבחון את היכולות של שחקני החוליה האחורית נתון זה יכול להיות דווקא לא מעודד. אם לשחקן בסקנדרי יש הרבה תיקולים זה אומר בדרך כלל שהיריב מגיע הרבה לעומק. לדוגמא הגנת המסננת של ניו-אורלינס בה מככבים הסייפטים ג'נקינס והרפר עם מקומות 14 (91 תיקולים) ו-20 (85 תיקולים) בליגה בהתאמה.
מדד לא רשמי קצת פחות זוהר ליכולת לעצור את משחק המסירה הוא מספר המסירות שנהדפות ע"י שחקן ההגנה מבלי להיחטף. מחוסר שם יותר מוצלח נשתמש ברוח התקופה במונח יירוט (למרות שאם להיות קטנוני יירוט הוא התרגום הטוב ביותר שאני יכול לחשוב עליו לאינטרספשן) .
למה להפריד בין יירוטים וחטיפות? הרבה פעמים כאשר שחקן חוטף מסירה יש במהלך אלמנט של הימור כאשר החמצת החטיפה יכולה להוביל למהלך גדול בצד השני. חוטפים מצטיינים כדוגמת צ'רלס וודסון נוטים אפילו לפתות את הק"ב לזרוק למקום שהם רוצים ע"י כיסוי שנראה על פניו רופף. שחקנים המתגאים ביכולת הכיסוי ההרמטית שלהם דוגמת דרל ריווס יעדיפו הרבה פעמים ללכת על בטוח וליירט את המסירה ויהיו דומיננטים במדד היירוטים (ראשון ב-2009, שלישי ב-2011).
באופן לא מפתיע מדד היירוטים הוא נחלתם הכמעט בלעדית של שחקני החוליה האחורית וב-10 השנים האחרונות 10 המקומות הראשונים אוכלסו באופן בלעדי ע"י שחקני סקנדרי רובם מגיני פינה. לפעמים גם ליינבקר או שניים מסתננים למקום טוב ברשימה. קורה גם ששחקני קו ההגנה מצליחים ליירט מסירה פה ושם בדיוק כמו שקורנר המגיע בבליץ משיג סאק פה ושם. שחקן קו הגנה המסוגל ליירט ביעילות ועקביות מסירות הוא נשק מרתיע מכיוון שהוא יכול לגרום לק"ב לשנות לגמרי את הדרך והתזמון בו הוא משחרר את הכדור.
למספר הלא רציונלי של היום נארח את המרענן הרשמי של הליגה:
J.J. Watt the hell just hit me המשמש ככיפת הברזל של יוסטון.
לזכותו של וואט רשומים עד היום 13 יירוטים מוצלחים המציבים אותו במקום ה-6 בליגה בין אסנטה סמואל לרונדה בארבר.
J.J. Swatt כמו שכינה אותו הצוות של CBS במשחק ביום חמישי לא רק מיירט את המסירות ליד אתרי השיגור מבלי שיסכנו את העורף אלא גם משמיד את אתרי השיגור עצמם עם 14.5 הפלות ק"ב (מקום שני בליגה אחרי אלדון סמית' המפלצתי).
אז נכון ששחקני קו ההגנה למדו לקפוץ כדי לחסום את נתיבי המסירה אבל הנתון הנ"ל הוא חסר תקדים כאשר אף שחקן קו הגנה אחר לא נמצא לפני המקום ה-50. למעשה ב-10 שנים האחרונות לא היה שחקן קו הגנה שסיים את העונה מעל מקום 50 ביירוטים.
אם יתמיד בקצב הזה הדבר יהיה שקול לקורנר הרושם בערך 12 סאקים בעונה. לרונדה בארבר המצטיין בתחום יש לדוגמא 28 הפלות ק"ב בכל הקריירה עם מקסימום של 5.5 בעונה.
הרבה משחקני קו ההגנה נוטים ל"התמקצע" ולהיות אפקטיבים או בעיקר בפאס ראש או בעצירת משחק הריצה. מה שוואט עושה השנה הוא כל כך מרשים כי הוא לא רק אימת הק"ב בליגה עם 30 פגיעות בק"ב (מקום ראשון בהפרש גדול) אלא גם מאד אפקטיבי נגד הריצה. הוא מוביל את כל שחקני קו ההגנה בתיקולים לפני ג'סטין סמית' ואת כל הליגה בתיקולים ליארדים שליליים (שלא כוללים את הסאקים) עם 24 יחד עם וון מילר.
עם מספרים כאלו ועם ההרגשה שהוא תמיד נמצא בסביבת הכדור נשאר רק להעלות את השאלה: האם השנה אולי נראה בפעם הראשונה מאז לורנס טיילור האגדי ב-1986 ובפעם השלישית בלבד בהיסטוריה MVP המגיע מחוליית ההגנה.

בעקבות ההתגייסות הכללית ובעקבות ההתחפרות בשבועות האחרונים במדור לגבי סטטיסטיקות ומשמעותן ננסה לייסד כאן פינה קטנה שכמו בסוף הטור של היום (תודה אורן) תביא מספרים שקופצים לעין מהדף. לגבי המשמעות שלהם כל אחד יחליט מה שהוא רוצה.
יש כל מיני סטטיסטיקות לא רשמיות שמוסיפות אינפורמציה לגבי היכולת של שחקני עמדה ספציפית. דוגמא פשוטה היא ה- sack שנכנסה לבסוף ב-1982 כסטטיסטיקה רשמית ומשמשת כמדד עיקרי ליכולת של שחקני קו הגנה. מה- sack נעבור ל- YAC או במילים אחרות יארדים אחרי התפיסה. נתון זה מודד בעצם את היכולת של התופס לייצר את היארדים בעצמו בריצה ולא כתוצאה ממסירה לטווח ארוך של ה-QB. מן הסתם ראנינגבק שתופס כדור בדרך כלל בסקרין מאחורי הקו יצבור את רוב היארדים אחרי התפיסה ורק לשם דוגמא לסי-ג'יי ספילר יש העונה 336 יארדים בתפיסה כשמתוכם 340 אחרי התפיסה.
ה- YAC הוא לפיכך המדד של הסלוט רסיברס והטייטאנדס. ווס וולקר לדוגמא ידוע ביכולת שלו לתרגם מסירות קצרות להרבה יארדים ואחוז גדול מהיארדים שהוא משיג בא אחרי התפיסה. זה בניגוד לדוגמא לרסיברים כמו מגהטרון שגם עושים לא מעט יארדים אחרי התפיסה אבל רוב היארדים שלהם מגיעים באוויר.
למספר של היום האורח שלנו יהיה פרסי הארווין שלא רק מוביל את הליגה עם 531 יארדים בקטגוריה אלה גם השיג אותם מתוך סה"כ 677 יארד בתפיסה (78%)! נתון בהחלט מרשים אם נזכור שאת רוב המסירות הוא תופס באיזור בו שורצים ליינבקרים סייפטים ומגיני פינה אקראיים. הבא בתור ברשימה מבחינת אחוזים שאינו ראנינגבק הוא וולקר הנמצא באופן קבוע בצמרת עם 48% . הנתון הזה מעלה את השאלה אם לא צריך להוריד קצת לפונדר מהרייטינג הגם ככה לא מרשים שלו. בדיקה קצרה מעלה שאכן פונדר מוביל את הליגה בקטגוריה הזו של קצת עזרה מחברים ו-54% מ-2027 היארדים הרשומים על שמו באו אחרי התפיסה. מי הוא ה-QB חסר המזל שאחוז היארדים שהתופסים שלו עושים אחרי התפיסה הוא הקטן ביותר? התשובה קצת הפתיעה אותי (חשבתי על איזשהוא מאנינג) אבל מדובר באנדרו לאק שמתוך 2965 היארדים על שמו רק 30% באו אחרי התפיסה. ניתן להטיל את האשמה בסגל התופסים הלא מנוסה (סליחה רג'י לא אתה) אבל הרבה מזה נובע גם מכך שהקולטס כמעט לא מריצים מהלכי מסירה לראנינגבקס.
זהו להפעם. לסיום נציע לליגה להתחיל לחלק בסוף השנה גם את ה- MWP לשחקן המבוזבז ביותר בליגה. לשון מקוי ולארי פיצ'גרלד צפו לשיחה מהקומישנר.

קריאה מעניינת מאוד. תודה שהעלית את הקטעים לכאן.

איך אתה אוהב נאחס הפוך!! ועוד בקרב אוהדי הפועל...

התחיל הסבל.
איך איך לא שמתי את טרנר בהרכב

ומה רדבלד יגיד שהשאיר את ג'ונס על הספסל ( 3 TD'S)

כשהתחלתי לטקבק כאן במדור לפני שנתיים בערך הייתי צריך לבחור לעצמי כינוי. לבחור בשם של הקבוצה האהובה עלי נראה לי קצת מביך (במיוחד בהתחשב בקבוצה). השם של השחקן החביב עלי היה כבר תפוס וזה גם הרגיש קצת לא הוגן לתפוס טרמפ על מישהו כל כך יותר מוכשר ממני. מכאן החלטתי לבחור בשם חדש לליגה. רציתי שלוש אותיות שייצגו את מצב הליגה הנוכחי.
אז מה מייצגים ראשי התיבות NRA? בזמנו חשבתי שהקונוטציה למשמעות המקובלת של ה- National Rifle Association משעשעת לאור הנטייה להסתבכות של מספר רב של שחקנים בליגה עם כלי הנשק שברשותם (פלקסיקו בורס הוא עד היום דוגמא חיה לכך שהביטוי לירות לעצמך בליגה עדיין תופס בימינו). חייבים להגיד שאירועי השבועות האחרונים גם סביב הליגה וגם באמריקה באופן כללי הופכים את ההקשר למטריד משהו.
בכל מקרה זאת לא הייתה הכוונה. גם הצירוף :
Nutty Republicans Alliance המתייחס לחלק מבעלי הקבוצות שיכולים בקלות להחליף את המשוגעים ממסיבת התה לא היה הסיבה לבחירה בראשי התיבות האלו. הבחירה נבעה מתחושה מעיקה לגבי השינוי שהתרחש בסגנון המשחק בליגה. שלוש האותיות הנ"ל מייצגות את ההרגשה שהמצב שקיים הוא בעצם: No Running Allowed.
נוצר מצב בו הליגה כל שנה מוסיפה עוד חוקים המגנים על התופסים ולא מאפשרים למגני הפינה חופש פעולה. לפעמים זה מרגיש כאילו כל נסיון ריצה הוא בזבוז של דאון לעומת האופציה פשוט לזרוק את הכדור. אם המסירה הושלמה הרווחת ואם לא לפחות תקבל איזשהו פנלטי על זה שמישהו התעטש במרחק שלושה מטר מהרסיבר או הסתכל לא יפה בכיוון הכללי של הק"ב. כל זה יצר את התחושה שכל שנה קבוצות מוסרות יותר ויותר ורצות פחות ופחות.
הפינה היום תוקדש לבחינת ההרגשה הזו. היו זמנים בהם הקונספציה הייתה שכדי לנצח משחקים צריך משחק ריצה אפקטיבי, חלוקה בריאה בין משחק הריצה והמסירה ושליטה בשעון. זה פחות או יותר היה המצב בשנות ה-60 אז הייתה פחות או יותר חלוקה שווה בין מספר מהלכי הריצה ומספר מהלכי המסירה.
בשנות ה-70 ההגנות בראשות הגנת מסך הברזל של פיטסבורג למדו לנצל את החוקים הקיימים ומגיני הפינה יכלו פחות או יותר לשדוד את התופסים באיומי סכין. זה הוביל לירידה תלול באפקטיביות של משחק המסירה ועלייה במספר מהלכי הריצה.
ב-1977 הקבוצות בליגה רצו בממוצע 37.4 פעמים במשחק שהיו 58% מהמהלכים. הדבר גרר גם ירידה משמעותית בנקודות (17.4 לקבוצה) ובאטרקטיביות של המשחק.
כדי לפתור את המצב שנוצר הוכנסו שינויי החוקים המפורסמים של 1978 שנועדו לצמצם את המגע המותר עם הרסיברים ולעודד את משחק המסירה וכך קיבלנו את הפאס-אינטרפירנס המקולל. התוצאות לא איחרו לבוא ומשחק המסירה שגשג מחדש. במקביל מספר מהלכי הריצה ירד שוב והתייצב סביב 46% בשנות ה-80.
היחס נשאר די דומה סביב ה-44% גם במהלך שנות ה-90 והעשור הראשון של שנות ה-2000. למעשה באופן די מפתיע מספר מהלכי הריצה יציב כבר מעל שני עשורים ועומד על 27-28 מהלכים לקבוצה למשחק. גם מספר היארדים למשחק שקבוצות משיגות על הקרקע לא השתנה במהלך העשורים האחרונים.
אמנם בשנתיים האחרונות חלה עלייה במספר מהלכי המסירה וכמות היארדים באוויר למשחק הגיעה לשיא של 233 למשחק אבל נראה שלא קיים בסיס אמיתי לתחושה שלי ואולי צריך לשנות את הכינוי ל-RIP (Running Is Permitted). בכל אופן משחק ריצה אפקטיבי הוא עדיין מרכיב חשוב בהצלחה של קבוצה.
5 הקבוצות המובילות את הליגה במספר נסיונות הריצה למשחק הן: יוסטון, סיאטל, ניו-אינגלנד, וושינגטון וסן-פרנסיסקו. 5 הראשונות בליגה ביארדים על הקרקע הן: וושינגטון, סן-פרנסיסקו, סיאטל, מינסוטה ויוסטון. כל הקבוצות שהוזכרו או הבטיחו את מקומן בפלייאוף או נלחמות עליו.
אם ניקח את יוסטון המובילה במספר מהלכי הריצה למשחק בתור דוגמא נראה כי ממוצע היארדים לנשיאה שהם משיגים (4.2) עומד קצת מתחת לממוצע בליגה. למרות זאת ההתעקשות על משחק הריצה מובילה לשליטה בכדור המתבטאת ביתרון עצום בזמן החזקת הכדור (כמעט 35 דקות למשחק) וכ-7 מהלכים למשחק יותר מהיריבה.
הרבה דובר בשבועות האחרונים על סיכויי ההצלחה בפלייאוף של מובילות החטיבות אטלנטה ויוסטון. מאז תחילת המאה הקבוצות שמסרו ליותר יארדים ניצחו רק ב-52% ממשחקי הפלייאוף לעומת זאת אילו שעשו יותר יארדים על הקרקע ניצחו ב-74% מהמקרים. נראה לי שמה שהופך את יוסטון לקונטנדרית אמיתית לעומת אטלנטה היא המחויבות למשחק הריצה.
אטלנטה שהייתה קבוצה שבאופן מסורתי מחויבת למשחק הריצה נטשה אותו באופן בלתי מוסבר השנה. הפאלקונס רצים רק ב-37.6% מהמהלכים וממוקמים במקום ה-26 בנשיאות למשחק ו-28 מבחינת יארדים על הקרקע. זהו הוא בהחלט סימן מבשר רעות לקראת הפלייאוף שם קיים תרחיש סביר ביותר שבו התקפת המסירה שלהם תצטרך להתגבר על ההגנות של סיאטל ואחר כך סן-פרנסיסקו כדי להגיע לגמר.
כמובן שמשחק ריצה לבדו אינו מספיק להצלחה ודרוש איזון עם משחק מסירה יעיל. הצ'יפס האומללים עושים את העבודה על הקרקע במשך שנים כמו גם השנה עם 140 יארד למשחק אבל לא מתרוממים בגלל משחק המסירה הפתטי שלהם. קנזס-סיטי נמצאת במקום לפני אחרון בליגה ביארדים באוויר עם האחוז הגבוה ביותר של מסירות שנחטפות. התוצאה היא מקום אחרון בליגה אם פחות מ-14 נקודות למשחק.
חוסר איזון יכול להיות הרסני גם בכיוון השני וקבוצה שמוסרת בלי הפסקה הופכת להיות צפויה עבור יריבותיה. למספר הלא רציונלי של השבוע נתמקד באריות הליגה או יותר נכון כמו שיונייטס כינה אותם באחת הסדרות המצוינות שלו - אריות של נייר. עד לנקודה זו בשנה דטרויט הוציאה אל הפועל 642 מהלכי מסירה (אם נספור גם את הסאקים אז המספר גדל ל- 670) 4.5 מהלכי מסירה למשחק יותר מדאלאס שבמקום השני.
סה"כ הליונס רצים השנה רק ב-34% מהמהלכים. בקצב הזה החבורה של ג'ים שוורץ המאוס תשבור די בקלות את השיא של ניסיונות מסירה בעונה העומד על 709 ונקבע ע"י מינוסטה האניגמטית של 1981. באופן לא מפתיע מת'יו סטפורד האחראי לרוב מהלכי המסירה הנ"ל צריך רק עוד 62 ניסיונות כדי לשבור את שיאו של דרו בלדסו מ-1994 העומד על 691 מסירות (43 למשחק).
כפי שראינו השנה זה פשוט לא מספיק והקבוצה לא מפסיקה להתבזות (אין כמו הפסד לאריזונה כדי להמחיש זאת). כל זאת למרות שלדטרויט 10 מהלכים למשחק יותר מליריבה. גם בשנה שעברה התמונה הייתה די דומה רק שאז כל אותם משחקים צמודים הלכו איכשהו לטובת הליונס.
למרות שהעונה הקודמת נראתה על הנייר חיובית עד שלא יבנו שם קבוצה יותר מאוזנת קשה לי להאמין שנוכל לראות את דטרויט הופכת לכח בליגה. יחד עם ההגנה שממשיכה לסדר חוזים לק"בים ומאמן ושחקנים מלוכלכים קשה גם לפתח סימפטיה לקבוצה. נקווה רק שמגהטרון לא יהפוך ללארי פיצג'רלד 2.