תומר פרסיקו, בפייסבוק כתב:
מי שמסרב לקבל פליטים מנימוקי "עומק דמוגרפי" חוטא לא רק נגד ההיסטוריה היהודית (מעניין אם מדינות באירופה הסבירו כך את חוסר יכולתן לקלוט פליטים יהודים אי אז), אלא גם נגד המסורת היהודית.
בתורה כתוב: "לֹא תַסְגִּיר עֶבֶד אֶל אֲדֹנָיו אֲשֶׁר יִנָּצֵל אֵלֶיךָ מֵעִם אֲדֹנָיו. עִמְּךָ יֵשֵׁב בְּקִרְבְּךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בַּטּוֹב לוֹ." (דברים, כג, טז-יז) – כלומר עבד שברח מאדוניו ומצא מקלט בקהילתך, לא רק שאסור לך להסגירו לאדוניו, אלא עליך לתת לו לשבת "עמך", "בקרבך", "במקום אשר יבחר", "בטוב לו". פרשני המקרא קושרים את הפסוקים האלה לפסוקים שקדמו להם, העוסקים במלחמה, ומסיקים שהחוק כולל גם פליטי חרב.
הרמב"ם קובע: "יש במצוות אלה תועלת גדולה, והיא שנסגל לעצמנו מידה נעלה זאת, כלומר שנעניק חסות למי שמבקש לחסות בנו, נגן עליו ולא נמסור אותו למי שברח מלפניו. ולא די שתעניק חסות למי שמבקש לחסות בך, אלא מוטלת עליך חובה כלפיו לדאוג לצרכיו, להשפיע עליו רוב טוב, ולא להכאיב ללבו באף מלה. [...] דין זה נקבע באשר לַפָּחוּת שבבני-אדם, הנמוך ביותר בדרגה, והוא העבד. על אחת כמה וכמה אם אדם מכובד מבקש את חסותך, מה רב מה שמוטל עליך לעשׂות למענו! " (מו"נ, ג, לט)
כלומר הרמב"ם מבין את הציווי על העבדים כמינימום, ובוודאי שאנשים שאינם עבדים, אשר בורחים ממקום סכנה, חובה עלינו לעזור להם.
כל המדברים גבוהה גבוהה על הצביון היהודי של המדינה, כל המדברים על חשיבותה של המסורת, כל מדברים על המחוייבות להלכה, כל המדברים על המורשת היהודית כאור לגויים, כל המדברים על ייחודיותו של העם היהודי כעם סגולה - כל אלה מראים עכשיו בדיוק עד כמה כל אלה חשובים להם. ברגע שזה לא נוח, ברגע שזה לא על פי האינטרס הצר - המסורת, ההלכה, המורשת, הסגולה, הכל עף מהחלון.
https://www.facebook.com/tomer.persico/posts/10153191889109065 מסתבר שאופיסר חולק על גדולי ישראל, כולל על הרמב"ם.
הרמב"ם הוא מורה נבוכים, לא מורה מישהו שכל הידע של האנושות חקוק לו על לחי אחת (אני לא מתכוון חלילה לברבריידי לבדו).