רוי האדום כתב:
קומוניסים כתב:
רוי אז אז הביטוי "חיה ותן לחיות" מסתדר כאן?!?
שיחיו (ישמעו את השירה) אבל יתנו לחיות למי שזה מפריע לו..
תגובתך?
אני אענה לך בתור אישה , למרות שזה פוגע בי בתור אדם ,
זה פוגע ומעליב כאשר אנשים יוצאים באמצע הופעה שלי , חותכים את הפנים שלי מפרסומות ,מושיבים אותי בספסלים האחוריים של האוטובוס ובכלל מנסים להעלים אותי מסביבה הציבורית , וכל זה בגלל שאני אישה .
אני רוצה להשלים - היותר מעליב זה ההחפצה שלי כאישה. עצם זה שמגזר שלם של גברים רואה (וחונך לראות) בי חפץ, אובייקט מיני, "ערווה", פיסת בשר שגם כשהיא לא נתונה בביקיני חושפני או במיני קצרצר מהווה גורם שמתסיס את היצרים המיניים ואת מחשבות הזימה שלהם.
כי שוב, לא מדובר עוד בתמונה של אישה חשופת מחשוף, או נערה שכורעת על ארבע בפרסומת לבגד ים - עצם דמותה של אישה, אפילו פניה בלבד, אפילו אם תהיה לבושה בלבוש צנוע, עצם נוכחותה בלבד על שלט - הופכת אותה בעיני רוחם של מגזר שלם של גברים, ובעיקר במוחם הקודח ושטוף הזימה של אותם גברים אורתו-חרמנים, לאובייקט מיני מעורר יצר.
כן, זה קצת מעליב.
תמיד הכי קל לעשות הכללות..
KARL MARX, אני חושב שזה יעניין אותך (וכל השאר, אני חושב שזה גם יעניין אתכם).
תהנו.
ציטוט:
חברה המדירה נשים מן המרחב הציבורי בשם ערכי הצניעות והקדושה חוטאת בפורנוגרפיה הפוכה. כללי הצניעות של חז"ל קובעים כי ישנם מקומות גלויים, ולהם שם ופנים ולא רק יצריות נמוכה
המודעה כפי שהתפרסמה בעלון 'מחניים'
בשבת בראשית הוצאנו, ישיבת מחנים לבנים ומדרשת לינדנבאום לבנות, עלון דברי תורה שחולק בבתי הכנסת. מטבע הדברים הופיעו בעלון תמונות של כמה מבני הישיבה ותמונות של כמה מבנות המדרשה. כמה ימים אחר כך קיבלנו מכתב, מנוסח בעדינות ובכבוד מופלאים, ובו ביקש קורא נאמן שלא נפרסם יותר תמונות נשים בעלונים, והנימוק: "מי שרואה תמונות של נשים יכול להימשך אחר תמונות כאלה, ובמקום להיטהר מדברי התורה הוא יכול ללכת הפוך". לכן, "לענ"ד אין לשים תמונות של נשים בעלון קודש ואם אתה רוצה לצאת מספק אתה יכול לפנות לגדולי ישראל בעניין". המכתב הסתיים בברכה כי נזכה להגדיל תורה ולהאדירה.
בדברים הבאים אבקש להגדיל תורה דווקא מתוך מכתב זה.
להאניש את הסובב
כשאדם נולד, הוא בן האנוש היחיד בעולם. כל מה שסביבו הם אובייקטים הנמצאים שם כדי למלא את צרכיו. הפנים של הוריו מטושטשים, ולמציאות כולה אין לא פנים ולא אישיות.
בהדרגה הוא לָמֵד להכיר פנים. תחילה של הוריו, אחר כך של הסובבים אותו. אם הצליח חינוכו של הנער, הוא לומד להביט בפנים הללו כבעלי צרכים נפרדים משלו, כבני אדם שהוא צריך לכבד ואף לגלות אחריות ומחויבות כלפיהם. הנער לומד שהאחר אינו שם כדי לנצל אותו, או להתייחס אליו ככלי לסיפוק צרכיו, אלא כמי שמייצג את פני הקב"ה בעולם. יש יצרים למתבגר ולאיש, הוא חומד את מה שיש לאחר, הוא משתוקק להפוך אותו לחפץ ללא פנים וללא שם, כדי שאפשר יהיה לקחת ממנו את מה ששלו ולנצלו – אולם הוא לומד כי יש להתגבר על היצרים הללו, לא לחמוד ולא לבטל את קיומו של האחר כיחיד ומיוחד.
אם זכה הנער, הוא ילמד גם לתת פנים ל"חפצים" שסביבו, לרכושו. הוא ילמד כי כשקונים דבר, אין זה קניין כדי לנצל ולחמוד, אלא כדי לכבד ולהיות אחראי. אם הוריו אנשי רוח ואמת, הם ילמדו אותו כי אין זורקים אוכל ולא קורעים בגדים, לא בגלל שיש רעבים באפריקה ולא כי הם עלו ממון רב, אלא כי הם שלו, חלק ממנו. צדיקים, ממונם חביב עליהם מגופם, כך אמרו חז"ל. גם לרכוש שלנו יש פנים ושם. אנו צריכים לכבד גם את העבד – הרי חז"ל הקפידו בכבודו – וגם את הרכב שלנו, לא לרצות רק להחליפם ולא להתאוות כל הזמן ליותר. העשיר הוא השמח בחלקו, לא זה המסתפק במועט דווקא, אלא זה המעריך את מה שיש לו כי הוא שלו, כי גם מה שיש לי הוא יחיד ומיוחד, גם בעולם שבו הכול נוצר באחידות נוראה.
איך שומרים על האיזון הנכון? איך נמנעים מלהפוך את מה ומי שסובבים אותנו לחפצים? איך חיים באופן שבו לכל איש ואישה וחפץ יש שם פרטי, לא רק שם משפחה או שם כללי? איך נזהרים מן הפיתוי לבטל את הקיום של האחר הן על ידי ניצולו או על ידי העלמתו מן המרחב כדי שלא להגיע לידי ניסיון?
כל עולם המצוות סובב סביב שאלות אלו. איננו מדברים לשון הרע כדי שהאחר לא יהיה "אחר", אנו שומרים על דיני הכשרות כדי שהבשר לא יהיה סתם "אוכל", אנו שומרים על הלכות טהרת המשפחה כדי שיחסי האישות יהיו חלק מזוגיות ולא יחסי תאוות וניצול, אנו שומרים שבת כדי שהעבודה תיעשה בשאר ימי השבוע מתוך שליטה ואחריות. חז"ל, שלא כמו חכמי האומות כולם, לא חששו מלקרוא ליחסי אישות – קידושין, לא אסרו לשתות יין שמא נחטא, לא מנעו אותנו מלאכול בשר שמא נישטף בתאוות, לא השביתו אותנו מעבודה שמא חיי החולין ירחיקונו מן התורה. היו שלבים שונים, אישיים ולאומיים, שבהם אמרו כי מוטב ללמוד תורה מלעבוד, שאסור לשתות יין או לאכול בשר (אחרי החורבן למשל). היו גם זמנים שבהם אמרו כי כשרחיים על צווארנו, כלומר כשאנו נושאים אישה, קשה לעסוק בתורה. אולם היו אלה תקנות שעה, הדרכות אישיות שנועדו לשעתן.
זכו לפנים וקול
יצר המין והרהורי עבירה הם אכן הבעייתיים ביותר, דווקא בגלל עזותם הרבה וחשיבותם לקיום כל חי. חז"ל חששו שנשים תהפוכנה לכלי לניצול מיני ולעבדות בחברה שבה לאישה לא היה כל מעמד אנושי, והמודל ההלכתי שבנו היה העצמה נשית במרחב הבית והרחקתן מן המרחב הציבורי. למעשה ביטלה מדיניות זו את הפנים ואת האישיות האוטונומית שלהן והשאירה אותן ללא קול. נמנעה מהן הזכות ללמוד תורה, להביע קול בקהילה. למעט נשים בודדות, שאר הנשים הוצבו בירכתי הבית, כשרק קומץ אנשים מכיר אותן בשמן, ללא מעמד כלכלי או רוחני עצמי כלשהו. נשים לא כתבו ספרים ולא שרו שירים, לא יצרו ולא תרמו תרומה ייחודית, כי גברים לא יכולים היו לשלוט ביצרם, והחוק לא יכול היה להגן עליהן מפני עדת הפריצים הגברית. כך קרה, זאת יש לזכור, גם למרבית הגברים בעולם, שנמנעה מהם הזכות לאנושיות, בשם האצילים או החכמים, אנשי הכמורה או משפחות המלוכה, עד למהפכת הידע.
זכינו ונשים מוגנות היום יותר מפני הגברים. יצר המין לא בוטל למזלנו, אולם נשים קיבלו פנים ושם וקול, הפכו להיות משמעותיות ויצירתיות. היצריות נותרה, אולי גם התפרצה במקומות שונים, אולם גם הציבור הדתי הכיר בכך שלנשים יש שם ופנים, שזכויותיהן אינן רק בגידול ילדיהן אלא בזכות עצמן, ושתרומתן לחברה, תרומה שהפסדנו שנים כה ארוכות, חשובה עד למאוד.
חז"ל קבעו כללי צניעות. לכללים הללו יש שני צדדים. האחד נוגע בכך שיש חלקים מגוף האיש והאישה שלולא הצניעות הם יהפכו לחפצים להשבעת העין והיצר, לניצול ולא למשמעות. אותם ציוו לכסות. השני אומר שלאותם חלקים שאין צורך לכסותם יש פנים ושם ומשמעות וקדושה. מי שקורא להדיר נשים מן המרחב הציבורי אולי עושה זאת מתוך מחשבה טהורה, אך מחשבתו מעוותת לחלוטין. מי שרואה תמונת אישה והדבר מעורר בו יצריות כלשהי, הוא אדם בריא. כך גם אישה הרואה תמונת איש. אולם אם היצריות הזו הופכת להיות פחד וחטא, אזי הפתרון אינו הדרת האישה אלא חינוך פנימי עצמי.
לא אדם
רבנים הקוראים למנוע מנשים לשיר משום שזו ערווה לא רק הופכים אנשים לחפצים, שהרי "ערווה" פירושה למעשה "פיתוי בלתי נשלט", אלא גם הופכים את הגברים לחסרי רגש ולב, ליצורים ילדותיים שאינם שולטים במעבר מיצריות לחטא. יש הרי רבנים רבים הפוסקים אחרת ומתירים שירת נשים בתנאים מסוימים של צניעות, ופסיקה זו יוצרת למעשה מצב שבו התלמיד השומע לרבו זה אינו רואה עוד בדבר ערווה.
רבנים החוששים מתמונת אישה בעלון פרשת שבוע גורמים לזילות האישה, להפיכתה לחפץ, להשתקתה הסופית – ולהפיכת האיש באותה עת לחלש ונרפה, לחסר אונים בכל המובנים. הם גורמים לכך שכשייראו אישה או תמונתה במרחב הציבורי כולו, ייראו רק פריצות וערווה, ולא אדם. כמה נורא הדבר.
כשאני רואה תמונת אישה כלשהי, כשהיא לבושה בצניעות הנדרשת ולא בפריצות כמובן, אני לומד להעריך ולכבד אותה, לקרוא על תרומתה ומעשיה, כמו תמונת כל אדם אחר. כשאני רואה, ולצערי כל המרחב מלא בזה, תמונת אישה הלבושה שלא בצניעות, איני רואה אישה אלא חפץ, ואני מתמלא חלחלה וגועל על ההשפלה שלה ושלי. כך אני מחנך את ילדיי ותלמידיי.
רבנים המתנגדים לגיוס בנות לצבא, כביכול בשם הצניעות, שוכחים לציין כי יש מסגרות מיוחדות לבנות המדרשות, שבהן הן מוגנות יותר מאשר בנות בשירות לאומי או באוניברסיטה, ולמעשה מסתירים את חששם כי השירות הצבאי מעצים את הבנות, נותן להן אמון ביכולתן להוביל ולהשפיע ולהחליט בעצמן, ובכך פוגע בנשיותן הרגישה והשברירית, הנתונה לחסדי האיש.
איכשר דרא
ולגבי לימוד תורה לנשים, הרי אין מי שחולק כי יש מקום "להתיר" לנשים מסוימות ללמוד תורה, והמחלוקת אינה אלא האם דורנו כולו הוא בגדר "נשים מסוימות", או שמא כבעבר רק נשים ספורות ראויות ללימוד תורה. כמי שמלמד תורה גם לבנות וגם לבנים מזה שנים ארוכות, אוכל לפסוק בבטחה כי איכשר דרא, ואשרינו שזכינו לדור דעה שכזה, שבו בת צריכה היתר דחוק שלא ללמוד תורה, ולצערי רבים מן הבנים צריכים היתר שלא ללמוד, כדי שלא יתחלל שם שמים.
העובדה כי ציבור גדול בארץ ובעולם פרץ כל גבול והפך נשים לחפצים נסחרים, ואינטימיות לפורנוגרפיה – אסור לה שתגרום לנו להפוך נשים לחפצים ואינטימיות לפורנוגרפיה מן הצד השני. זה אינו איזון ואינו חינוך, אלא שני הפכים הדומים להפליא. האלטרנטיבה שאנו צריכים להציב חייבת להיות תורת אמת, לא מתגוננת ומתנצלת. שורשה צריך להיות בתורה ובפוסקים וראשה במציאות החיים שלנו. אנו צריכים להציב גבולות, לשמור על האינטימיות שלא תהפוך לטומאה, על הנשים שלא יהפכו לחפצים, ועל האנשים שלא יהפכו לאטומי לב וחסרי רגש. כחומה בצורה עלינו לעמוד, לא בהתרת איסורי רבנים שונים ובתשובות מתוחכמות מדוע הדברים למעשה מותרים ולא אסורים, אלא בבירור ערכי ומוסרי והלכתי האוסר, מדין תורה ממש, להדיר נשים מן המרחב ולהשתיקן, המחייבן למסור נפשן על לימוד תורה, הקורא להן לבטא את כישרונן ולתרום לחברה כולה. בטוחני שאז גם ביתן וילדיהן יהיו טובים יותר.
הרב שלמה וילק הוא ראש ישיבת 'מחניים' ורב קהילת 'יעל' בירושלים
פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'א בחשון תשע"ב, 18.11.2011
ואני דווקא מאמין שמגזר "שלם" של גברים (ונשים), שהוא לא המגזר שאתה מדבר עליו חונך לראות נשים כשאובייקט. אבל היי אל תתן לי להרוס לך.
התחבר
הרשמה
שאלות נפוצות
חיפוש
