בלומי
אבל למה להכביר במילים מיותרות, הנה מה שתמר גוז'נסקי כתבה על הסכם אוסלו לפני כמה שנים:
http://gozansky.co.il/?p=842
ציטוט:
במבט לאחור ולעתיד
חלפו 20 שנה, ותקוות רבות שנתלו בהסכם – ובמיוחד התקווה שתוך חמש שנים, כלומר עד 1998, יושלם הסכם הקבע הישראלי-פלסטיני – לא התממשו.
מק"י וחד"ש היו ערות כבר אז לסכנה, שלמרות ההכרה באש"ף ולמרות הקביעה המפורשת, שהסכם הקבע יתבסס על החלטות מועצת הביטחון ועל הכרה הדדית בזכויות הלאומיות – להסכם החלקי הזה ("עזה ויריחו תחילה") לא יהיה המשך. לכן הן הגדירו את הסכם אוסלו כצעד ראשון ותבעו, כי ההסדר החלקי יוגדר כמרכיב בהסדר כולל.
אולם למרות שהתביעה הזאת של מק"י וחד"ש לא יושמה, ביטא הסכם אוסלו כמה חידושים מהותיים, שלמענם נאבקו הקומוניסטים ושותפיהם במשך עשרות שנים:
לראשונה בהיסטוריה נחתם הסכם ישראלי-פלסטיני;
לראשונה מאז החלטת החלוקה (1947) והקמת ישראל (1948), הכירה ישראל רשמית בזכויות הלאומיות של העם הפלסטיני, כלומר – גם בזכותו להגדרה עצמית;
לראשונה הכירה ישראל באש"ף, ארגון-הגג של התנועה הלאומית הפלסטינית, בתור נציגו החוקי של העם הפלסטיני;
לראשונה חתם אש"ף על הסכם המכיר בקיום ישראל ובזכותה לשלום ולביטחון;
לראשונה נקבע שבשטחים הכבושים, כולל בירושלים המזרחית, ייערכו בחירות, בהן יבחרו הפלסטינים לראשונה בפרלמנט.
חשיבותה של פריצת הדרך בנקודות שצוינו לעיל לא פגה גם לאחר 20 שנה. בעקבות פריצת דרך זו, זכה אש"ף בהכרה מצד רוב מדינות העולם ובנציגות במוסדות האו"ם, וגם התגבשה הסכמה בינלאומית רחבה לגבי עקרונות פתרון הקבע, העולים בקנה אחד עם העקרונות שמק"י וחד"ש העלו שוב ושוב.
החולשות בהסכם, ובכלל זאת העדר המתווה להסכם הקבע; ההשלמה עם המשך השליטה הצבאית הישראלית, לרבות במעברי הגבול; האפשרות שניתנה לישראל להמשיך בהתנחלויות עד שיושג הסכם הקבע; הפקדת השליטה הכלכלית בידי ישראל – הן שהפכו דומיננטיות במציאות המדינית, ובעיקר לאחר רצח ראש הממשלה יצחק רבין, שנתיים לאחר חתימת ההסכם.
במבט לאחור, דברים שאמרנו ב-1993 נשמעים כאילו נאיביים. ח"כ תופיק זיאד אמר אז בדיון בכנסת, על אודות סרבני השלום בקרב סיעות הימין והמתנחלים: "הסרבנים בשטחים הכבושים והסרבנים פה אינם יכולים לעצור את ההתפתחות הכרחית. הם לא יכולים לעצור את השלום. האבן הזאת הגדולה, שהיא אבן השלום, התגלגלה כבר מראש ההר ואין כוח שיכול לעצור בעדה".
הניסיון לימד שסרבני השלום בלמו, עיכבו, השהו ועצרו את התהליך במשך עשרים שנה, ושני העמים שילמו על כך מחיר יקר. אולם בראייה היסטורית, זיאד צדק: גם כאשר הוא מתמהמה, סופו של הכיבוש יגיע. שום הסדר זמני או חלקי אינו תחליף לפתרון הכולל האפשרי היחיד של שתי מדינות בקווי ה-4 ביוני 1967, שתי בירות בירושלים, פינוי ההתנחלויות ופתרון בעיית הפליטים בהתאם להחלטות האו"ם.
חלפו 20 שנה, ותקוות רבות שנתלו בהסכם – ובמיוחד התקווה שתוך חמש שנים, כלומר עד 1998, יושלם הסכם הקבע הישראלי-פלסטיני – לא התממשו.
מק"י וחד"ש היו ערות כבר אז לסכנה, שלמרות ההכרה באש"ף ולמרות הקביעה המפורשת, שהסכם הקבע יתבסס על החלטות מועצת הביטחון ועל הכרה הדדית בזכויות הלאומיות – להסכם החלקי הזה ("עזה ויריחו תחילה") לא יהיה המשך. לכן הן הגדירו את הסכם אוסלו כצעד ראשון ותבעו, כי ההסדר החלקי יוגדר כמרכיב בהסדר כולל.
אולם למרות שהתביעה הזאת של מק"י וחד"ש לא יושמה, ביטא הסכם אוסלו כמה חידושים מהותיים, שלמענם נאבקו הקומוניסטים ושותפיהם במשך עשרות שנים:
לראשונה בהיסטוריה נחתם הסכם ישראלי-פלסטיני;
לראשונה מאז החלטת החלוקה (1947) והקמת ישראל (1948), הכירה ישראל רשמית בזכויות הלאומיות של העם הפלסטיני, כלומר – גם בזכותו להגדרה עצמית;
לראשונה הכירה ישראל באש"ף, ארגון-הגג של התנועה הלאומית הפלסטינית, בתור נציגו החוקי של העם הפלסטיני;
לראשונה חתם אש"ף על הסכם המכיר בקיום ישראל ובזכותה לשלום ולביטחון;
לראשונה נקבע שבשטחים הכבושים, כולל בירושלים המזרחית, ייערכו בחירות, בהן יבחרו הפלסטינים לראשונה בפרלמנט.
חשיבותה של פריצת הדרך בנקודות שצוינו לעיל לא פגה גם לאחר 20 שנה. בעקבות פריצת דרך זו, זכה אש"ף בהכרה מצד רוב מדינות העולם ובנציגות במוסדות האו"ם, וגם התגבשה הסכמה בינלאומית רחבה לגבי עקרונות פתרון הקבע, העולים בקנה אחד עם העקרונות שמק"י וחד"ש העלו שוב ושוב.
החולשות בהסכם, ובכלל זאת העדר המתווה להסכם הקבע; ההשלמה עם המשך השליטה הצבאית הישראלית, לרבות במעברי הגבול; האפשרות שניתנה לישראל להמשיך בהתנחלויות עד שיושג הסכם הקבע; הפקדת השליטה הכלכלית בידי ישראל – הן שהפכו דומיננטיות במציאות המדינית, ובעיקר לאחר רצח ראש הממשלה יצחק רבין, שנתיים לאחר חתימת ההסכם.
במבט לאחור, דברים שאמרנו ב-1993 נשמעים כאילו נאיביים. ח"כ תופיק זיאד אמר אז בדיון בכנסת, על אודות סרבני השלום בקרב סיעות הימין והמתנחלים: "הסרבנים בשטחים הכבושים והסרבנים פה אינם יכולים לעצור את ההתפתחות הכרחית. הם לא יכולים לעצור את השלום. האבן הזאת הגדולה, שהיא אבן השלום, התגלגלה כבר מראש ההר ואין כוח שיכול לעצור בעדה".
הניסיון לימד שסרבני השלום בלמו, עיכבו, השהו ועצרו את התהליך במשך עשרים שנה, ושני העמים שילמו על כך מחיר יקר. אולם בראייה היסטורית, זיאד צדק: גם כאשר הוא מתמהמה, סופו של הכיבוש יגיע. שום הסדר זמני או חלקי אינו תחליף לפתרון הכולל האפשרי היחיד של שתי מדינות בקווי ה-4 ביוני 1967, שתי בירות בירושלים, פינוי ההתנחלויות ופתרון בעיית הפליטים בהתאם להחלטות האו"ם.
גם תמר גוז'נסקי היא אחת מאותם נוכלים רשעים שעבדו על הפלסטינים, או שהיא וחד"ש ומד"ע הם חלק מהערבים הנאיבים שרבין ופרס הצליחו לעבוד עליהם?
