סימרוטיץ כתב:
זו פעם שניה שאני שם לב שאתה מזלזל בדעות של משתמשים אחרים
במקום להתנשא עלינו, הייתי ממליץ לך לזכור שאינך מכיר את שאר המשתמשים ואין לך מושג מה רמת הידע שלהם ועל סמך מה הם גיבשו את תפיסתם
יכול להיות שיש פה מומחים לנושא מהאקדמיה או ממקומות אחרים ויכול להיות שיש פה משתמשים שסתם אוהבים לצרוך חדשות.
כולם ראויים לשטוח את משנתם גםצאם היא נראת לך מטומטמת
מה שאינך יכול לעשות זה לבטל אותם בהינף משפט כאילו היו עדר שרק אם יפסיקו לשמוע את מה שמספרים להם כמו כלי חלול שאין לו יכולת לגבש דעה עצמאית , הם יוכלו להיחשף לאמת הטהורה.
האבסורד הגדול זה שאתה עוד קורא לאחרים לא לזלזל באמת של הפלסטיניאים (חוץ ממך לא שמתי לב שמישהו זלזל)
בנוגע לנושא השיבה של הפלסטינאים, גם אם יש בטיעון הזה משהו, לתפסתי אין לו דבר וחצי דבר לאירועים האחרונים ולסיבה שלהם.
לא שמתי לב איפה התייחסת לגופו של עניין ?
אדום מטלי כתב:
לא נותר בי כוח להתווכח עוד עם מי שלא מנסה בכל כוחו להבין את המציאות, ומתעקש להמשיך לספר לעצמו את הסיפור שמספרים לנו אלה מלמעלה.
עד שלא תבינו את הכמיהה לשיבה של הפלסטינים ותהיו אמפתיים לבעיית הפליטים במקום לזלזל ולבטל אותה, לא יתקדם כאן כלום (אני מדבר אל אלה שבכלל רוצים להתקדם...). קריאה מהנה.
אבות אכלו בוסר ושיני בנים תיקהינה?/יעקב שרת
בעקבות מאמרו "בחרו להיות פליטים" (24.5) ישאל נא דן מרגלית את עצמו ויתהה: מדוע שלושה מיליון הפליטים הסודטים, שגורשו ב–1945 מצ'כוסלובקיה לגרמניה, לא תבעו זכות שיבה לארץ מולדתם? מדוע 1.3 מיליון הפליטים הגרמנים, שגורשו ב–1945 לגרמניה משטחי פולין, לא תבעו זכות שיבה לארץ מולדתם? מדוע עשרות מיליוני הפליטים המוסלמים, שנעקרו משטחי הודו ההינדית ב–1948 ומצאו מקלט בפקיסטאן, לא תבעו זכות שיבה? ומדוע עשרות מיליוני ההינדים שנעקרו אז מפקיסטאן ועברו להודו, לא תבעו זכות שיבה? והוא הדין ב–780 אלף גרמנים שגורשו ב–1945 מרומניה, 620 אלף הגרמנים שגורשו מהונגריה, 500 אלף הגרמנים שגורשו מיוגוסלביה — כולם באותה שנה לגרמניה.
לפשר החידה ההיסטורית בזאת בוודאי יש יותר מהסבר אחד, אך נראה כי ההסבר העיקרי נעוץ בכך, שכל המוני הפליטים הללו היוו מיעוט בשטחים שמהם גורשו או נעקרו. בני אוכלוסיית מיעוט, היושבת בתוך אוכלוסיית רוב שונה מבחינה אתנית, דתית ותרבותית, ולא אחת עוינת, חשים חוסר ביטחון במודע או שלא במודע. הם חוששים מפני התנכלות ומרחץ דמים, ומשום כך הם שומרים איש בארונו, פסיכולוגית, תרמיל ומקל נדודים לעת חירום. מי כמונו, היהודים, חווינו בעבר הרחוק והקרוב זעזועים שגרמו להמוני בני עמנו ליטול איש איש תרמיל ומקל ולנטוש ארץ שבה ישבו מדורי דורות — ללא שוב.
לא כן הפלסטינים. מדוע? כי הם היוו רוב מובהק ובוטח בארץ־ישראל, שאותה ראו כארצם, כארץ שככל הארצות הערביות תזכה גם היא לעצמאות בשלטון עמם — עם הרוב בארץ. משום כך, עם שחשו מאוימים מן המיעוט היהודי, השואף להיות רוב תוך כדי הפיכתם הם למיעוט, הרי כרוב מובהק ומושרש מדורי דורות, לא חש איש מהם צורך פסיכולוגי להחזיק תרמיל ומקל נדודים בארונו. לפיכך, מהפך 1948 — הנסי והנפלא בעיני המיעוט שהפך לרוב, הקטסטרופלי, "נכבה", בעיני הרוב שהפך למיעוט — לא יכול לגרום לעקורים, למגורשים, לנמלטים־לשעה כפי שדימו, להשלים עם מצבם ועם מיקומם החדש כשם שהשלימו מיליוני הסודטים, הגרמנים, ההודים המוסלמים וההודים ההינדים.
הייפלא, שסיסמת השיבה שגורה בפי הפליטים הפלסטינים פסיכולוגית ופוליטית, ומייחדת את הוויית פליטותם דור אחר דור? מה לנו, המבכים את חורבן הבית לפני אלפי שנים, כי נלין עליהם?
הוסיפו לכך את הממדים הגיאוגרפיים המוגבלים, האופייניים במיוחד לארץ־ישראל, שהעניקו לרבבות הפליטים הפלסטינים, שהתיישבו בקירבת גבולות ישראל מצפון, מזרח ודרום־מערב, אפשרות מתסכלת להשקיף — או את חוסר האפשרות שלא להשקיף — בעין בלתי מזוינת על שדותיהם, בוסתניהם וכפריהם הנטושים, המעובדים ומיושבים בידי מחוללי אסונם לפי תפישתם. האין זה גורם נוסף לחיזוק ושימור הזיכרון המר, התסכול והאי־השלמה?
הוסיפו נא את העובדה, כי בעוד שגרמניה אינה מוקפת מדינות צ'כיות או פולניות, פקיסטאן אינה מוקפת מדינות הינדיות והודו אינה מוקפת מדיניות מוסלמיות — ישראל מוקפת בבני גזעם, דתם, שפתם ותרבותם של הפלסטינים, והללו עומדים לימינם בזירה הבינלאומית ומבקשים לנקום ביהודים את נקמת תבוסתם במלחמת 1948 — סיבה נוספת לתקוות השיבה מכוח אמונה בכוחן הצבאי והמדיני של המדינות השכנות.
לא לחינם ראה דן מרגלית להיתלות במאמרו באילן הגבוה של הרמטכ"ל משה דיין, שחיבר את הספד לנצח־תאכל־חרב המיתולוגי, שנשא על קברו של רועי רוטברג, מא"ז קיבוץ נחל עוז הגובל ברצועת עזה גדושת הפליטים, שנרצח בידי פלחים עזתים בשטחם (והוחזר ארצה בידי פקחי או"ם־שמום). היה זה הספד מבשר דם, אדמה ואש, שאני מזהה בו סממנים פשיסטיים, הספד המועלה על נס כיצירה ציונית נעלה עד עצם היום הזה.
אך מה לדיין ולחשש מפני שפיכות דמים, כאשר הוא עצמו השתעשע כל ימיו עם מר המוות? לקראת מלחמת הברירה הראשונה, ב–1956, שאל אותו שלמה גזית, אז אחד מקציניו, על סמך מה הבטיח לבן־גוריון שבמלחמה זו לא יעלה מספר הרוגי צה"ל על 250. דיין השיב, כי אם תנצח ישראל איש לא יתחשבן אתו על מספר ההרוגים, ואם תובס — יהיו לה בעיות קשות יותר .
עוד קודם לכן, ב–23.10.1955, בפגישתם במטכ"ל, סיכמו ראש הממשלה ושר הביטחון בן־גוריון והרמטכ"ל דיין, כי "הפתרון היסודי לבעיית הביטחון של ישראל הוא הפלת משטר נאצר במצרים. כדי להשיג זאת יש להביא לידי התמודדות מכרעת עם מצרים בהקדם האפשרי. את ההתמודדות הזאת יש לחולל בשיטת ההידרדרות, שתושג על ידי דטונציה, היינו להגיב בחריפות על כל תוקפנות מצרית. סופה של מדיניות כזו להביא לידי פיצוץ".
מי "הגיב בחריפות" אם לא לוחמי יחידה 101 וגדוד הצנחנים, שחירפו נפשם מתוך הכרה שהם נוקמים את דמם של אנשי יישובי הספר, שנרצחו בידי הפדאיון מעזה, בבלי דעת שלאמיתו של דבר הם נשלחו למשימותיהם המסוכנות כדי "להביא לידי פיצוץ" ולהשיג את ההתמודדות המבוקשת לצורך הפלת נאצר. אכן, אם הסתירו שני קברניטי הביטחון את תוכניתם־תורתם האלימה מפני שר החוץ, הייפלא כי הסתירוה מפני מבצעיה בשדה הקרב?
אגב, באותו הספד דמים נבואי על קברו של רועי רוטברג ב–29.4.1956, ראה דיין לכלול את המלים הבאות, המצוטטות במקומותינו מעט פחות, בהן נדרש לציפיות האויב "ליום בו נאזין לשגרירי הצביעות המתנכלת, הקוראים לנו להניח את נשקנו... ואתמול שוב נפתינו, האזנו והאמנו".
יש להניח, כי פקחי האו"ם שהחזירו את גופתו של רוטברג לנחל עוז, הם "שגרירי הצביעות המתנכלת" או שלוחיהם. דברי דיין היו כמובן וריאציה על הכרזתו של בן־גוריון שנה לפני כן בנאומו הנודע ביום העצמאות 1955: "עתידנו אינו תלוי במה יאמרו הגויים, אלא במה יעשו היהודים... לרבים מתושבי הארץ נדמה כאילו באנו אל המנוחה והנחלה, ורק דאגה אחת מקננת בלבם: מה אומרים הגויים... לא ניתפש לבהלה ולפחדנות הלובשת מחלצות של תבונה ומעשיות מדומה".
מרגלית, מעריצו של דיין, כותב במאמרו, "אלפי הפלסטינים, שניסו החודש לפרוץ את גדר המערכת הם נכדים של דור המלחמה, שב–1947 גרם לבעיית הפליטים ורקח את התביעה הקנטרנית למימוש 'זכות השיבה'". נניח. אבל שרידותה העקשנית של התביעה הזאת אומרת דרשני. החרמת אונר"א, כהצעתו, לא תפתור מאומה.
אל נא יקל מרגלית בהיות הפלסטינים העקורים "נכדי דור המלחמה". לפני איזה זמן דרש יחזקאל הנביא בעניין חטאי אבות ועונש בנים: "מה לכם אתם, המשלים את המשל הזה על אדמת ישראל, לאמור: 'אבות יאכלו בוסר ושיני בנים תקהינה'?... בן לא יישא בעוון האב ואב לא יישא בעוון הבן" (פרק ח', א'־ב, ו־כ'). וראוי להוסיף: "נכד לא יישא בעוון סבו".
לשווא כל ההתעלמות, לשווא ההתחשבנות, לשווא הצדקנות, לשווא ההאשמות "אתם התחלתם". הבעיה קיימת, מתמדת, עקשנית, משוועת לפתרון מתוך הבנה ואמפתיה.
הכותב הוא מנכ"ל העמותה למורשת משה שרת
Sent from my SM-G955F using Tapatalk
לא לגמרי הבנתי ממה נעלבת. לא השתמשתי בשורש "טימטום" כפי שאתה מנסה לייחס לי. איפה ראית שאני מזלזל? זה כן כואב ומייאש, ואסביר את עצמי.
נוכחתי לדעת שרוב האנשים תופסים את המציאות באופן מסוים, כמו החתמה של אפרוח אחרי אמו, הרבה פעמים כפי שהשלטון/המסורת/האופנה/העדר/השיוך החברתי או גורמים אחרים מכתיבים להם. מכתיבים זו מילה קצת מוגזמת, כי לפעמים אין להם שום אפשרות לראות תמונה אחרת.
הבעיה בעיני היא שכאשר מנסים להראות להם תמונת מציאות אחרת, פשוט מאד קשה להתייחס אליה ולבחון אותה, כי ברור להם שהיא לא נכונה (זה עניין פסיכולוגי, אני חושב שזה נקרא דיסוננס קוגניטיבי).
ראיתי את זה היטב בעניין של מבקשי המקלט בישראל: אני מכיר את הנושא באופן אישי וקרוב מאד, אני יודע עליו הרבה יותר מאשר 99.9% מהציבור. לציבור יש אמת מוחלטת על האנשים האלה - כפי שפומפמה על ידי הממשלה לאורך שנים, והיא רחוקה מאד מהמציאות. כאן ראיתי באופן ודאי איך שלטון יכול לשקר מספיק זמן ומספיק פעמים, ומליוני אנשים מאמינים לו, ואצל הרבה זה לא ממניע רע. הרבה חברים טובים שפגשתי ודיברתי איתם אמרו לי : "וואו, לא היה לנו מושג על מה שאתה מתאר". כשהבנתי את זה, הבנתי פתאום איך ניתן היה לגרור מליוני גרמנים תרבותיים למעשים שנעשו (ולא, אני לא משווה את המעשים, רק את אופן המניפולציה על החברה...). פתאום הבנתי את הבנאליות של הרוע.
בדומה, יש בציבור אמיתות-ליבה שאסור לגעת בהם (כמו "מה באמת רוצים הפלסטינים" או "צה"ל עושה מה שצריך ולא משקר" ועוד), ולכן, למשל, אם יורים במפגינים ליד הגדר אש חיה, רוב מכריע של הציבור בכלל לא יכול להעלות על הדעת שיש כאן משהו לא בסדר. זה פשוט לא יתכן. ואז באופן בלתי מודע, מסובבים את כל מה שאפשר כדי לסדר ולהסביר את זה. אני לא חושב שרוב האנשים עושים מניפולציה כדי לסדר להם את זה נוח.
אני עצמי הייתי פעם ככה, ואני מנסה לשחזר למה לא הקשבתי (הקשבה ומחשבה אמיתית, נקיה) אז לאנשים שאמרו לי את מה שאני אומר היום. היה ברור לי אז שהם מונעים מאינטרסים חבויים, והיה ברור לי שהכל לא נכון.
אז כן, אני עומד על מה שאמרתי קודם:
רוב מכריע של האנשים לא מתאמצים בכל כוחם להבין את המציאות, ומספרים לעצמם סיפור שהורגלו אליו, בלי לערער או להקשיב באמת למי שמערער עליו.
אני לא אומר את זה בזילזול: ציינתי שגם אני הייתי ככה, רוב חברי ומשפחתי הם כאלה (גם השמאלנים, אגב), ולכן, בגלל שאני לא מדבר עכשיו על גזענים מטונפים או דתיים שהערכים שלהם מוכתבים ממקום אחר, אלא על אנשים שאני חולק איתם הרבה ערכים, זה מייאש אותי ומתיש את הרצון שלי להילחם על זה.
בכל מקרה אני מתנצל אם נעלבת.
התחבר
הרשמה
שאלות נפוצות
חיפוש
.