בן כספית כתב:
אז מה היה לנו?
מה שיש לנו תמיד. נתניהו נאם כאריה ונפל כזבוב. ישראל ייחלה להפסקת האש הזו הרבה יותר מחמאס, שהלך והתחזק בקרב הקהל שלו ככל שנקף הזמן. היה ברור שכוורות טילי היירוט בסוללות כיפת הברזל ייאזלו זמן משמעותי לפני שייגמרו הרקטות בעזה. הבחירות נשפו בעורף. הפאג'ר בראשון לציון והפיגוע באוטובוס הוסיפו את שלהם ונתניהו למד על בשרו את מגבלות הכוח. בדיוק כמו אז, במנהרת הכותל, כשחש לוושינגטון והצהיר בהתרגשות ש"מצא ידיד בבית הלבן" (ערפאת שמו), כך גם הפעם. הידיד עכשיו הוא מוחמד מורסי, איש האחים המוסלמים ונשיא מצרים, ששידרג את מעמדו באיזור פלאים על הגב שלנו, וכמובן חמאס, שהפך לגיבור היום בעולם הערבי ולצד לגיטימי למו"מ בזירה הבינלאומית.
זמן קצר אחרי שנפתח המבצע העליתי כאן סטטוס עם שבחים. אני לא חוזר בי. מי שעוקב אחרי יודע שאני חושב שצריך לנקות את עזה ניקוי יסודי ועמוק. ההזדמנות ההסטורית האדירה האחרונה קרתה ב-2009, כשהעולם כולו דירבן את ישראל ב"עופרת יצוקה" לסגור עניין עם חמאס, אבל אולמרט לבדו לא הצליח לגרור את צה"ל פנימה, מול ההתנגדות של אהוד ברק וציפי ליבני. גם הפעם, ב"עמוד ענן", נפתחה האופרציה במתקפה אוירית מוצלחת, בפגיעות כירורגיות מרשימות ובסיכול מהדהד של רמטכ"ל חמאס. עד כאן, מושלם. מכאן, לא. כי אם נתניהו ידע שהוא לא יוכל להכנס לעזה, הוא היה צריך להפסיק אחרי הגל הראשון ולא לנסות לשחק את משחק ה"תחזיקו אותי". אביגדור ליברמן, איש שאני מחזיק ממנו כבר שנים, אמר את האמת לאורך כל המבצע: כניסה קרקעית לא יכולה להיות משהו חלקי. אם נכנסים, אז עד הסוף. וערב בחירות, לא נכנסים. אז במצב הזה, ביבי היה פשוט צריך לתת את המכה שלו ולצאת באלגנטיות. במקום זה, הוא התמכר לפופולאריות הזמנית ולשכרון סיכול ג'עברי, ושיחק אותה גבר. בסוף יצא עכבר. גם לא נכנס לעזה, גם לא הרתיע מספיק את חמאס, גם נתן לציבור הישראלי להבין שתל אביב וירושלים בטווח הרקטות ושום דבר לא קורה כשיורים לשם, וגם סיים את המבצע בקול יללה דקה. אפשר היה למנוע את זה.
בואו נדבר עובדות: ממשלת השמאל של אולמרט נכנסה בעזה חזק פי כמה ממשלת הימין והרהב של נתניהו. ב"עופרת יצוקה" נהרגו בין 800 ל-1000 מחבלים נושאי נשק. צה"ל נכנס לעזה במלוא עוצמתו. עזה התנדנדה, וזה ציטוט של הרמטכ"ל דאז גבי אשכנזי. חמאס ניתק מגע, בכיריו גילחו זקנים, מחמוד א-זהאר חפר מנהרה ונמלט לרפיח, את רעם מנועי הטנקים הישראלים אפשר היה לשמוע ברחוב הראשי. רבע שעה אחרי סיום המבצע הזה, התייצב נתניהו בפאתי אשקלון והצהיר (תמצאו את זה בקלות ביוטיוב) שאצלו זה לא יקרה. אצלו לא יהיו מבצעים חלקיים. אצלו צה"ל ייכנס לעזה ויפיל את חמאס. חד וחלק. הוא תיאר באומנות ורגשנות את פחדיהם של האמהות באשקלון, הוא ליטף ראשי ילדים בוכיים, הוא הבטיח שצריך להצביע ליכוד כדי להפסיק את כל זה. אז הצביעו ליכוד (טוב, לא כולם, ביבי קיבל מנדט פחות מציפי), ולא רק שהוא לא מפסיק את זה, הוא מעצים את זה. פי כמה וכמה. כי עכשיו חמאס כבר מגיע לתל-אביב וירושלים, ועכשיו גם מדברים עם חמאס. לא רק אנחנו, כל העולם. וכל זה לא היה אז, ב-2009. את כל זה המציא ביבי, הלוחם האמיץ בטרור, האיש שהטיף כל ימיו לא לדבר עם הטרור ואז שיחרר 450 רוצחים ועוד 550 אסירים כדי לשחרר חייל אחד.
בארבע השנים האחרונות נערכו כאן שני מבצעי הטעיה מתוחכמים מטעמם של בנימין נתניהו ואהוד ברק. מהיכרות עמוקה ואינטימית של הטאלנטים הללו, אני מניח שהמוח הקודח מאחורי המבצעים הללו היה ברק. שני המבצעים האלה לא לגמרי הצליחו, וזה בהמעטה. הראשון היה מבצע ה"תחזיקו אותי" בעניין האיראני. למעט תקופה קצרה באמצע, רוב הזמן העולם לא האמין לאיומיהם של ביבי וברק. בשלב מסויים האמריקאים אמרו משהו כמו "נו יאללה, תתקפו אותם כבר ותעזבו אותנו". לא תקפנו. במבחן התוצאה, הדירוג מעורב. מצד אחד, ההתגייסות העולמית לעניין האיראני אכן התגברה. מצד שני, איראן לא עוצרת, אלא מאיצה. כך אומרים ביבי וברק עצמם. מבצע ההטעיה השני היה השבוע, כשישראל זעקה בקול בוכים שיחזיקו אותה, כי היא ממש מתעקשת תיכף ומיד להכנס לעזה. ובכן, הפעם אף אחד כבר לא באמת האמין לנו. את התוצאה קיבלנו בהפסקת האש המעליבה שהוכרזה לפני שעה.
זה מה שיש. האזרח הישראלי, בבואו לקלפי, צריך לחשוב הפוך. הסטטיסטיקה אינה משקרת. בישראל, כשמצביעים למען השמאל, מקבלים בדרך כלל איזה מלחמה או שתיים (אולמרט הביא שתיים). כשמצביעים לימין, עלולים לקבל שלום. מלחמה בטח שלא. זו פרדיגמה שמתרסקת מדי פעם, אבל היא עדיין פופולאריות, כפי שבנימין נתניהו מתעקש להוכיח שוב ושוב. קל לו לנאום ולאיים. מתברר שלבצע, קשה יותר.
התחבר
הרשמה
שאלות נפוצות
חיפוש
