סתם כדי לשתף -
סיימתי י"ב ב-2010, כך שרוב החברים שלי התגייסו עד מרץ 2011, חלק עשו שנת שירות והתגייסו שנה לאחר מכן.
זה אומר שבעופרת יצוקה הם לא היו בצבא ובעמוד ענן רובם לא השתתפו, כך שהמבצע הנוכחי הוא הראשון שאנחנו, בני הגיל שלי, עוברים כשיש לנו חברים עמוק בעזה.
כידוע לכם, אני גר בסביבה כפרית - הרבה קיבוצים וישובים לא גדולים מדי, כולם מכירים את כולם, בערך.
בשבועיים האחרונים, אני וחבריי (בין אם אזרחים ובין אם חיילים שלא משתתפים במבצע) חווים לראשונה את הקושי והמתח שכרוך בעובדה שהחברים הקרובים לנו משתתפים במבצע מסוג זה.
זה מתבטא בזה שהדעות הפוליטיות והמחשבות על המבצע זזות הצידה ומפנות את מקומם למחשבה "אגואיסטית" על שלום חברינו, זה מתבטא בהמון מתח ודאגה. במיוחד בשעות שבין הפרסומים על כך שיש הרוגים לפרסום שמותיהם. מצד אחד, אתה נקרע מול התמונות של הורים שצריכים לקבור את היקר להם ומצד שני נושם לרווחה שזה לא אחד החברים שלך. לי אישית יש 5 חברים טובים שנמצאים בשבועיים האחרונים בעזה ואחד שכרגע לא נכנס.
יש לי קבוצת ווטאסאפ עם 3 חברים, כולנו אוהדי הפועל, שלושתם בעזה. שניים מהם יצרו קשר בשבוע האחרון ואחד כבר שבוע ללא פלאפון,
כל פעם שנשלחת בקבוצה הודעה, אני מקבל אוויר לכמה שעות נוספות, עד שהדאגה לשלומם חוזרת.
הלילה ב-3:00 ניצל אחד החברים את השעות בהן יצא מעזה והתקשר אחרי שבועיים שלא דיברנו, לא דבר שבשגרה.
הוא סיפר שבצהריי שישי נפצע קל א' חברינו ופונה לטיפול בתל השומר, מחר אלך לבקר אותו.
נושא מרכזי בשיחות בין לבין החברים שבבית הוא מה שיקרה אחרי שהכל יגמר, איך יחזרו החברים משדה הקרב. אין לנו ספק שהם ראו מראות לא קלים בכלל, חלקם ראו את חבריהם נהרגים אל מול העיניים, נצטרך לדעת לתת להם את ההרגשה שיש להם אוזן קשבת ומצד שני להבין אם לא ירצו לדבר על מה שראו וחוו. בכל מצב, אני מניח שהם לא יחזרו אותו הדבר.
אין פואנטה או מסקנה מיוחדת לפוסט הזה, סתם רצון לשתף במה שעובר עליי בשבועות האחרונים ואני בטוח שעל עוד רבים אחרים,
בתקווה שהכול יגמר בקרוב ועם כמה שפחות נפגעים והרוגים נוספים.
התחבר
הרשמה
שאלות נפוצות
חיפוש
