משהו אחר שקראתי בענין:
ציטוט:
בתמהון הולך וגובר אני קורא את הפרסומים על האנשים שנבחרו להדליק משואות ביום העצמאות הבא עלינו לטובה.
יום העצמאות אמור להיות יום שמח, יום המציין הישגים, יום שבו אנו מביטים קדימה, יום שבו אנו מרגישים גאווה, יום של חג אמיתי. ומה אנחנו מקבלים במקום זה?
במקום שמדליקי המשואות יהיו אנשים שהשגיהם ותולדותיהם משמחים את הלב, בחרה הוועדה לחגוג עם אנשים שנספו באסונות, נהרגו בתאונות, מתו ממחלות או באי כוחם הנכבדים.
מבלי להמעיט בגודל הצער וחומרת האירועים, נראה לי שערב יום העצמאות הוא לא הזמן המתאים להביא את הסבא והנכד של שליחי חב"ד שנרצחו במומבאי או את חברו הטוב של הכבאי הצעיר שנספה בשריפה בכרמל (*). יש מספיק ימים בשנה שבהם ניתן להעלות את זכרם המכובד ולא חייבים לעשות זאת דווקא רגע לפני הדלקת הזיקוקים.
אני מתחיל לחשוב שאולי יש כאן אנשים שאין להם דבר בראשם ובנפשם מלבד שואות ואסונות לדגור ולהתרפק עליהם.
התחבר
הרשמה
שאלות נפוצות
חיפוש
