וואי וואי וואי
איזו נוסטלגיה.
ראיתי את הסרט בקולנוע (באחד מאותם בתי קולנוע שכבר מזמן לא קיימים...)
אני זוכר שבתור ילד (וזה היה מזמן
) קראתי את "מכתבים לבתיה" (אני זוכר את השם!) ונידלקתי ואז קראתי את "אל עצמי" ובהמשך את כל הסדרה. אח"כ רון-פדר הוציאה כמה ספרים שמתארים את בן העשירים של המשפחה האומנת (ניר שרוני? או שאני כבר שכחתי... בכל זאת, עברו יותר כ-25 שנה לפחות מאז) אבל זה היה חלש יותר.
אני אפילו זוכר שהקלטתי את השיר הזה מהמצעד של רשת ג' והייתי שומע אותו בקסטה בווקמן. חחח. היו ימים.
רון-פדר בעצמה אימצה ילד כמדומני אבל טענה שאין קשר בין הסיפור שלה כמשפחה אומנת לבין אותו ילד, הוא רק נתן לה רעיון והשראה לסדרת הספרים.
אגב, אני זוכר שהתאכזבתי מאד מהסרט כילד. זו היתה הפעם הראשונה שהבנתי שספר טוב תמיד עדיף על סרט טוב, כי בספר הדימיון עובד שעות נוספות והנייר סובל הכל ולא הכל אפשרי, לפחות אז, במסך הגדול. למשל, אני זוכר שהיה קטע בספר שהסבתא של גיבור הסיפור (שדווקא את שמו שכחתי) נכנסה למגרש באמצע משחק, בעטה בכדור וכבשה שער מרהיב ואילו בסרט ראו אותה נותנת איזה דרדל'ה כזה חסר משמעות.
זהו. סיימתי את המונולוג היומי שלי.
וזה שהזכיר את ג'ינג'י - אם אני זוכר נכון רון-פדר אחראית גם על סדרת ספרים "ילדים אלמונים" וכסא"ח שהיו פייבוריטים שלי כילד.
התחבר
הרשמה
שאלות נפוצות
חיפוש
