http://www.haokets.org/2014/09/03/%D7%9 ... A5-%D7%9C/ציטוט:
המסלול המהיר לעושר ולעוני: בין הקיבוץ לכפר שלם
יעל צדוק 03.09.14
פוליטיקת הקרקעות בישראל אינה מוסרית: השבוע החליטה מועצת רשות מקרקעי ישראל לאפשר לקיבוצים לרכוש קרקעות בזול. זאת, בזמן שרבים רבים אחרים נאנקים ממצוקת דיור מתמשכת. אלה הופכים לספסרי נדל"ן ואלה נותרים חסרי בית. האמנם ניתן להחלטה זו לעבור בשקט?
בעוד מספר העניים בישראל מגיע ליותר מ-1.7 מיליון איש, ובעוד הדירה הנכספת הולכת ומתרחקת מזוגות צעירים, החליטה השבוע מועצת רשות מקרקעי ישראל לאפשר לקיבוצים לרכוש קרקעות מן הרשות בזול (3.75% או 33% על מלוא הזכויות, והנחה נוספת בסך 12%) ולהפוך לבעליהן, על-מנת לעשות בהן עסקי נדל"ן. לא מדובר על שיוך של הדירות לחברי הקיבוץ המתגוררים בהן – שיוך שיש בו מן הצדק – אלא על פעילות עסקית שתאפשר לקיבוצים לבנות, למכור ולהשכיר בתים לחברים חדשים. ה"חברים החדשים" זה לא כל אחד, כמובן, אלא רק מי שיישא חן בעיני חברי הקיבוץ. על-מנת לאפשר לקיבוצים לשלוט בהרכב האוכלוסייה שתתגורר בתחומם, רקחו שני הצדדים – התנועה הקיבוצית ורשות מקרקעי ישראל – עיסקה תחמנית: מי שירכוש קרקע לבנייה לא באמת ישלם עבורה, אלא ייתן לקיבוץ "הלוואה"; כשהרוכש ירצה לעזוב הוא יחזיר את הבית שכאילו-רכש ויקבל בחזרה את הכסף שכאילו-שילם. כך יוכלו הקיבוצים גם לספסר בנדל"ן וגם להמשיך במדיניות הסלקציה החברתית.
+ + + קראו את ההתנגדויות להחלטה
כל זאת בשעה ש-40 אלף יחידים ומשפחות ממתינים לדיור ציבורי, כשבמאגר יש רק כחמש-מאות דירות; ובשעה שהמשפחות שנשלחו להתיישב בגבעת עמל ובכפר שלם בתקופת מלחמת השחרור מסולקות מבתיהן תמורת פיצוי זעום.
תזכורת: תושבי גבעת עמל (הכפר הערבי ג'מוסין לשעבר) יושבו שם על-ידי עיריית תל אביב וההגנה בתקופת מלחמת השחרור, על-מנת למנוע מן התושבים הערבים לחזור לבתיהם. מאחר שמעולם לא היה להם כוח פוליטי כמו זה שהיה לקיבוצים, לא טרח איש להסדיר את מעמדם החוקי. יתירה מזו, ב-1961, לאחר הקמת מינהל מקרקעי ישראל, מכר המינהל את השטח לחברת בנייה פרטית, עם התושבים המתגוררים בו. מאז נמכר השטח שוב ושוב, וב-2008 העריכה "דנקנר-השקעות" שבבנייה בשכונה גלום פוטנציאל רווח של כ-3.6 מיליארד שקלים. הטייקונים, אם כן, יתעשרו מן הקרקע הזאת; לקיבוצים בוודאי שמגיע להתעשר; אבל חלילה לנו מלהיטיב עם תושבי גבעת עמל. בכפר שלם הסיפור דומה. לאחר מלחמת השחרור יוּשבו בַּכפר הערבי סלמה פליטים יהודים מהאזור ועולים חדשים, בעיקר עולים מתימן, שנשלחו לשם על-ידי הסוכנות היהודית, גם כאן – כדי למנוע מן התושבים הערבים לחזור אל הכפר. בשתי השכונות הופעלו במשך השנים פינויים אלימים (כולל הריגתו של שמעון יהושע, ב-1982). בשתי השכונות לא עלה בדעת איש לערוך לתושבים תהליך של "שיוך הדירות", בדומה לקיבוצים, שלא לדבר על קרקעות לעסקים. "מאחורי כל פליט ערבי עומד מזרחי עם צו פינוי", כתב עמית חי כהן לפני שנתיים באתר "המעברה".
ההיסטוריה של מדינת ישראל רצופה עיוותי נדל"ן. החֵל מן האופן המקומם שבו מחולקים שטחי השיפוט בין המועצות האזוריות העשירות לבין עיירות הפיתוח הסמוכות (ואל נא תשלו את עצמכם בעניין הרפורמה-כביכול שהכריז עליה השר סער); ועד לשאלה המעניינת מי קיבלו מן המדינה במשך השנים קרקעות ובתים בחינם או בחצי-חינם, ומי סולקו מן הקרקע שהם ישבו עליה מימים-ימימה, על-מנת להקים שכונות חדשות למקורבים. ואתם יכולים לסמוך על כך שהחלוקה בין הקבוצה המתוגמלת לבין הקבוצה המנושלת חופפת במידה רבה גם את החלוקה לאשכנזים ומזרחים, בהתאמה. פוליטיקת הקרקעות בישראל איננה מוסרית ואין בה אף לא רמז קל לשוויון או לצדק חברתי. הד"ר סנדי קידר מכנה את זה "אי-השוויון האתני-מעמדי שעליו בנוייה מדינת ישראל". "בנויה" היא מילת מפתח כאן. מדיניות הקרקעות המעדיפה-והמפלה מעוגנת היטב בקרקע, עם יציבות של שנים; מה שמוביל לעושר רב-דורי לַקבוצות המועדפות ולעוני רב-דורי לַקבוצות המוחלשות.
העניין הוא שבקרקעות המדינה בוחשים מקוֹרבים וקבוצות לחץ. מילות הקוד הן: אנשי-שלומנו, חשאיוּת וקומבינה. רוב ההחלטות של רשות מקרקעי ישראל אינן מובאות לידיעת הציבור. כשאנחנו כבר שומעים עליהן, אנחנו לא מבינים אותן, מפני שמדובר במבנים משפטיים מסובכים ועתירי-סעיפים, מנוסחים על-ידי עורכי-דין מפולפלים. גם על ההחלטות האחרונות לא היינו יודעים פרטים חשובים, אילולי המאבק העיקש של יעל בן-יפת (הקשת הדמוקרטית המזרחית), הד"ר סנדי קידר (האגודה לצדק חלוקתי), ומשה קריף (תהודה). הארגונים האלה מבינים את מה שרובנו לא יודעים: שמתחת למבנים המשפטיים החשאיים הללו מתרחש שוד הקרקעות הגדול.
השופט רובינשטיין כתב פעם שעל רשות מקרקעי-ישראל "למנוע סחר ספקולטיבי בקרקעות המדינה" וכי "בנהלו את מקרקעי המדינה משמש המינהל (היום "הרשות") כנאמן הציבור. עליו לפעול בהתאם לְאינטרס הציבור כולו… ו"המדיניות צריך שתבטא צדק חלוקתי". אז השופט רובינשטיין אמר. אז מה? שר השיכון, אורי אריאל, ומנכ"ל הרשות, בנצי ליברמן, חושבים אחרת. השר אריאל, אגב, הוא בן קיבוץ טירת צבי, וככזה הוא הכריז שלא ישתתף בַּישיבה המכרעת של מועצת רשות מקרקעי ישראל בעניין קרקעות הקיבוצים. אלא שזה לא מונע ממנו לתמוך בהצעת ההחלטה בפומבי ולקדם אותה בלי בושה לטובת המיגזר המקורב אליו.
לכן, שני דברים נדרשים כעת. הראשון מיידי: לעצור את החלטת רשות מקרקעי ישראל. יאיר לפיד יכול לעשות זאת. הכסף שהוא הכריז שהוא מחפש – נמצא גם שם, והוא יכול לסרב לאשר את ההחלטה הזאת. השני: לכנס עדויות וחומרי ארכיון היסטוריים, ולשרטט את מפת מתנות הנדל"ן שהמדינה נתנה במשך כל השנים למקורביה, כמו גם את העושק וההרחקה של קבוצות אחרות. צריך להוציא את המידע הזה לאור; לחשוף את המנגנון הסודי של תגמול-והדרה שיוצר מצד אחד עושר ורווחה לדורות, ומנגד עוני ומצוקה לדורות. את זה אנחנו כולנו יכולים לעשות: בתיעוד, בפעולות-מחאה ובהתנגדות אזרחית לַמדיניות הפסולה הזאת.
התחבר
הרשמה
שאלות נפוצות
חיפוש
