פורום השדים האדומים

מתוך "הארץ" הבוקר:
http://www.haaretz.co.il/news/politics/ ... -1.2241687

עשרות בדואים מתו ב-1972 לאחר שגורשו מבתיהם בסיני בשל תרגיל צה"לי סודי
לפי עדויות שנחשפו בביוגרפיה חדשה על שרון, בין המגורשים היו קשישים וילדים - שמתו מקור. עד היום איש לא הועמד לדין. צה"ל: הפרשה מוכרת

זה היה אחד התרגילים החשובים, המושקעים והיצירתיים בתולדות צה"ל - העברת אוגדה משוריינת על מכשול מים גדול. תרגיל "עוז" חיזק את תפיסת הביטחון הישראלית שבמקרה של מלחמה עם מצרים, צה"ל יחתור לצלוח את תעלת סואץ ויעביר את הלחימה לצד המצרי. את הפיקוד הבכיר בצה"ל הכין התרגיל למבצע "אבירי לב" במלחמת יום הכיפורים. התרגיל, הגדול בהיקפו עד אז, התחיל באזור קציעות-ניצנה והתגלגל למעמקי סיני כשהשלב המרכזי בו היה צליחת אגם שנוצר במיוחד באזור אבו עגילה מפתיחת סכר הרואיפה.

בתרגיל, שהחל ב-20 בפברואר 1972 והתקיים לאורך שישה ימים בסודיות כבדה, נכחו ראשת הממשלה גולדה מאיר, שר הביטחון משה דיין והרמטכ"ל רב-אלוף דוד (דדו) אלעזר. מה שהקברניטים ואלפי החיילים שהשתתפו בתרגיל הענק לא ידעו, הוא שאלוף פיקוד הדרום אריאל שרון, שהגה וניצח על "עוז", הורה שבועות ספורים קודם לכן לפנות 3,000 אזרחים, בני שני שבטים בדואים שהמאהלים ושטחי המרעה שלהם היו באזור התרגיל. הפינוי, שהיה בשיאה של מכת קור חורפית במדבר, ובוצע ללא כל התראה ומבלי שהבדואים יכולים היו לקחת איתם את רכושם, גרם לעשרות מקרי מוות, בעיקר של תינוקות, ילדים קטנים וקשישים.

הפרשה לא התפרסמה במשך 42 שנה, וגם כשנודעה לרמטכ"ל אלעזר, שהורה על החזרת הבדואים לבתיהם, איש לא נדרש לתת את הדין. פרטיה התפרסמו לראשונה בביוגרפיה חדשה על חייו של אריאל שרון מאת עורך "הארץ" לשעבר, דוד לנדאו, שראתה אור בחודש שעבר באנגלית ותופיע השנה גם במהדורה עברית. החשיפה המאוחרת מתבססת על דו"ח שחיבר ב-1972 המזרחן וחוקר התרבות הבדואית ד"ר יצחק (קלינטון) ביילי.
ביילי, עולה מארה"ב שבאותה תקופה חי בשדה בוקר ועשה את צעדיו הראשונים בחקר חיי הבדואים בנגב ובסיני, שמע לראשונה על הגירוש בסוף פברואר 1972 משייח מבני שבט הטראבין שפגש באל-עריש. השייח סיפר לו על כך שקבוצה גדולה מבני השבט גורשו מהמאהלים ושטחי המרעה שלהם באזור אבו עגילה, ונאלצו לצעוד עשרות קילומטרים ולהתמקם דרומית לג'בל חלאל. "יצאתי לשטח בג'יפ שלי" סיפר ביילי השבוע ל"הארץ", "ופגשתי אותם יושבים קבוצות קבוצות באוהלים מאולתרים. את רוב רכושם נאלצו להשאיר מאחור. הם סיפרו לי שבאמצע הלילה באו למאהלים שלהם קציני צה"ל, חלק בג'יפים וחלק רוכבים על גמלים, ופקדו עליהם לעזוב מיד". הגירושים התקיימו במשך שלושה לילות לפחות בינואר 1972 ולפחות באחד המקרים כשהבדואים סירבו לעזוב, ירו חיילי צה"ל באוויר והחלו לעקור אוהלים.

הבדואים, שלרשותם לא עמדו די גמלים לשאת את המשפחות, נאלצו לצעוד בלילה בקור של אפס מעלות. לפי העדויות שאסף ביילי, הקור, העייפות והעדר המחסה באתרים אליהם נדרשו לעבור בלילה, גרמו לכ-40 מקרי מוות. הבדואים הובילו אותו לשני אתרי קבורה מאולתרים, בהם ביילי תיעד וצילם לפחות 28 קברים קטנים. "חזרתי לאל-עריש ודיברתי עם כמה קצינים בממשל הצבאי", אומר ביילי. "הם הסבירו לי שהבדואים פונו בהוראת אלוף הפיקוד ושכנראה שאריק מעוניין עכשיו שהשטח המפונה ישמש להתיישבות ישראלית". ביילי, בעצמו קצין מילואים בממשל הצבאי, החליט לפנות בעניין לראש הממשל הצבאי (תפקיד שלימים יהפוך למתאם פעולות הממשלה בשטחים, א"פ וח"ש) תת-אלוף שלמה גזית. "גזית אמר לי שהוא יבדוק את העניין", סיפר, "אבל שום דבר לא קרה ולא נתנו לבדואים לחזור".

תחנתו הבאה של ביילי היתה הכתב הוותיק של עיתון "הארץ" בדרום, מרדכי ארציאלי, שהיה מיודד עם שרון ועם קצינים בכירים אחרים. ארציאלי, שמת ב-2004, בחר שלא לפרסם את הפרשה, וספק אם הצנזורה הצבאית היתה מאשרת את הדבר בכל מקרה, בשל סודיות תרגיל "עוז". עם זאת, הוא עדכן את הרמטכ"ל בנעשה. רק כמה שבועות לפני לכן, נאלץ אלעזר להורות על חקירה בראשות אלוף במילואים בעקבות מקרה אחר בו שרון, בגיבויו של דיין, הורה על פינוי בדואים מאזור פתחת רפיח. המקרה התפרסם בכלי התקשורת, הסעיר את הממשלה ואף הגיע לבג"ץ, הודות למאבקם של חברי קיבוצי השומר הצעיר במערב הנגב שנזעקו לעזרת שכניהם.
לאחר קבלת הדיווח על המקרה השני, אלעזר הזדרז לזמן אליו את ביילי וקרא את הדו"ח הקצר שהכין. מיד לאחר מכן, כשביילי עדיין נוכח, התקשר אלעזר אל שרון. "דדו היה מופתע ממה שסיפרתי לו וקרא את הדו"ח על המקום", סיפר. "אני לא חושב שזאת היתה הצגה. הטון שלו בשיחת הטלפון עם שרון היה קריר ורשמי. 'למה לא החזירו אותם?', הוא שאל אותו, 'תדאג שיחזירו אותם מחר'. שרון שאל אותו איך הוא יודע ודדו סיפר לו עלי ועל הדו"ח שהכנתי". כעבור כמה ימים קיבל ביילי הזמנה לפגוש את שרון בלשכתו בפיקוד דרום בבאר שבע. "שרון התייחס אלי בחביבות רבה וסיפר לי כמה הוא אוהב את הבדואים ואת הביקורים שלו אצל שבט עזזמה. 'לא ידעתי מה קרה לבדואים האלה' הוא טען, למרות שידעתי שזאת היתה פקודה שלו. בדיעבד התברר לי שהוא ניסה לנטרל אותי והוציא פקודה לכל בסיסי צה"ל בסיני למנוע ממני כניסה והייתי צריך לפנות לדדו כדי שיבטל את הפקודה".

ביילי, שלימים היה סגן אלוף במינהל האזרחי ויועץ לענייני ערבים לראשי מערכת הביטחון, פגש את שרון כמה פעמים במשך השנים, ובין השניים התפתחו מה שביילי מכנה "יחסי אהבה-שנאה. "הוא תמיד חשד בי, אבל הוא העריך אותי כאיש שטח וביקש לראות מחקרים ומפות שהכנתי", סיפר.

עד היום לא ברור איזו יחידה צבאית ביצעה את גירוש הבדואים. כמה קצינים ששירתו באותה תקופה בפיקוד דרום ובממשל הצבאי אמרו בשיחות עם "הארץ" כי אינם יודעים או זוכרים את המקרה המדובר. האלוף במילואים שלמה גזית, שהיה האדם הראשון אליו פנה יצחק ביילי בנושא, אומר כי הוא זוכר רק את המקרה המתוקשר של גירוש הבדואים בפתחת רפיח, אך לא את זה שהתרחש באבו עגילה. "הגיוני שהייתי צריך לטפל בזה אבל אני לא זוכר", אמר. לדבריו, "היו תרגילים שונים לצליחת התעלה אבל אני לא זוכר את התרגיל הספציפי הזה". על אף הדברים, ברור כי המקרה היה מוכר לקצינים בפיקוד דרום, ובעקבות התערבותו של ביילי - גם לרמטכ"ל. אך לצה"ל היה עניין להסתיר את המקרה, הן בשל תנאי הסודיות בהם התקיים תרגיל עוז, והן בשל הרצון להסתיר מקרה מביך נוסף של פגיעה באוכלוסייה הבדואית סמוך לזה שכבר התפרסם וגרם נזק תדמיתי לצה"ל.
משפחת שרון ביקשה שלא להגיב לדברים. לדברי עמרי שרון, "אני לא מכיר את זה וזה לא עניין שאני רוצה לעסוק בו".

מדובר צה"ל נמסר כי הפרשה מתועדת ומוכרת למחלקת היסטוריה של אגף המבצעים, אבל מכיוון שמדובר באירוע היסטורי שכל המעורבים בו כבר אינם משרתים שנים רבות בצבא, לצבא אין עניין להתייחס לדברים.

ארבעה עשורים חלפו מאז הפנייה הראשונה של ביילי בנושא אל כתב "הארץ" בדרום, עד שהחליט שוב להביא לפרסום הפרשה כשפנה לדוד לנדאו, שערך תחקיר לקראת כתיבת ספרו על שרון ופרסם כעת את הדברים לראשונה. "אף אחד לא נתן את הדין על מה שקרה לאותם בדואים ומקרי המוות", אמר. "אני לא חשבתי על זה אז, רציתי רק שיתקנו את העוול ויתנו להם לחזור למאהלים שלהם. זה קרה. שמחתי שזה קרה, אבל אני לא גאה באירוע הזה כישראלי.

"צריך לזכור את המציאות אז. אף אחד לא מתח ביקורת על צה"ל והאלוף אריאל שרון שלאחר קרבות ששת הימים היה אליל, איש גדול מהחיים. אני הייתי חוקר צעיר בן 30. היחס לבדואים מצד הרשויות אז היה מחפיר ושרון היה שרון – אדם שראה בכל מי שעמד בדרכו, כמובן אם היה ערבי, מטרד מיותר שאפשר להעיף אותו. הוא רצה לבצע את התרגיל הגדול שלו, לא היה אכפת לו שבדרך נפגעים אזרחים. אפשר היה לפנות אותם באופן זמני, בצורה הומאנית, לדאוג להם לתחבורה, למחסה, להחזיר אותם אחר כך לבתיהם. זה לא עניין אותו".

פרשת פתחת רפיח: דיין "רמז", שרון פינה

זה היה אירוע מפתח ביחסי השמאל הישראלי וצה"ל. הצמרת הביטחונית שילבה שיקולים ביטחוניים ופוליטיים כדי לבצע בחשאי פינוי המוני של בדואים, ובאופן לא צפוי חברי קיבוצים בדרום התקוממו ולא אפשרו לפרשה לעבור בשקט.

המהלך החל ברמז של שר הביטחון משה דיין לאלוף פיקוד הדרום אריאל שרון, ש"לא יהיה רע" אם פתחת רפיח, אזור מאוכלס מדרום לחוף הים התיכון במשולש הגבולות בין סיני, רצועת עזה ומערב הנגב, "ינוקה" מאוכלוסייה ערבית ובשטח יוקמו התיישבויות יהודיות. הרמז הספיק לשרון, שהורה על מבצע נרחב ב-14 בינואר 1972 לגירוש כ-1,500 משפחות משבט א-רמילאת, רובם חקלאים ולא נוודים, משטח של כ-140 אלף דונם. במקביל לפינוי, שנמשך כמה ימים, החלו דחפורי צה"ל להרוס את המבנים בשטח והאזור המפונה גודר כדי למנוע את חזרת התושבים.

הפינוי, שנשמר בסוד, נודע לראשונה לחברי קיבוצים של תנועת הקיבוץ הארצי בנגב ששמעו על כך מחברים ששירתו במילואים ויצאו לסייר בשטח, כדי לברר אם הדיווחים נכונים. בהמשך, הקיבוצניקים יצאו בסדרת ארועי מחאה ועודדו את ראשי השבט הבדואי להגיש עתירה לבג"ץ נגד גירושם. דבר הפינוי אף פורסם בשבועון "אות" של מפלגת העבודה, וגרם לרוגז רב במפלגה ולתגובה חריפה מצד דיין; אך ברגע שהפרשה כבר היתה בחוץ, הממשלה כבר לא יכלה להתעלם ממנה והחלו הליכים למתן פיצויים לבדואים. לאחר דיונים ממושכים החליט בג"ץ לקבל את עמדת משרד הביטחון בדבר הצרכים הביטחוניים שהצדיקו את הגירוש, ולבדואים הוצע לבחור פיצוי כספי או אדמה חלופית. על השטח המפונה הוקמו העיר ימית ויישובי הפתחה שפונו אף הם כעבור שנים מעטות במסגרת הסכם השלום עם מצרים.

ועדת בדיקה פנימית שהקים אז הרמטכ"ל דוד אלעזר בראשות האלוף במילואים אהרן יריב, התמקדה בעיקר בפקודה לגדר את השטח המפונה שניתנה ללא אישור המטכ"ל. אריאל שרון ננזף, וקצין זוטר הועבר מתפקידו.