Frank Serpico כתב:
zink כתב:
לא היו מעולם פיגועים בתל אביב.
גם אין בתי קברות בתל אביב.
הנה מוטלות גופותינו ליד דרבי בר
מי שכיוון את המהלומה מכיר היטב את תל אביב, את הווי חייה. דומה שהוא יודע גם מה הם הסמלים שהיו מתנוססים בגאון על שלטי האבירות שלה, אילו אך היו לה שלטים שכאלה: רחוב דיזנגוף, קו 5. מה עוד תל אביבי כשני אלה? - אולי רק הים.
נכון, קו 5 - זה לא הכותל. רחוק מזה. קשה מאוד לכתוב עליו ברגש, גם כשהלב נקרע, כי מטבעו הוא מאוד פרוזאי. חוץ מזה, הרי עוד ניסע בו, ונזיע בו, ונידחק ונצטופף בו, והוא, מצידו, יטיח בפרצופנו, אחרי שנרד ממנו סוף סוף, מטח ענן שחור ומצחין לפרידה, ויתרחק כדרכו בנהמה צרודה.
לא, מקו 5 אי אפשר להתפעל יותר מדי, תהיינה הנסיבות אשר תהיינה, אבל מצד שני, קשה להכחיש שהוא אירוע תל אביבי ותיק, ומובהק. לא העיניים של המדינה, אבל בהחלט - הקו של העיר: העמוס והתכוף מכולם, זה שעובר בה לכל אורכה, ברחובה הראשי והארוך ביותר; זה שעימו, מן הצפון הישן או מן התחנה המרכזית, נוסעים תמיד - "העירה", עם כל הריגוש המקופל עדיין במילה הזאת.
זהו הקו שבו קיוו פעם "ילדי תל אביב" לנסוע גם עד לאפריקה, בעקבות בן העיר, נחום גוטמן, שלימד אותם כי אפילו דרך מסעירה זו מתחילה ב"אוטובוס האדום מספר 5". מי שנטש עם הזמן את החלום הזה, יכול היה סתם לשבת, בבוקר קיץ, באוטובוס מספר 5, ולשיר עם "משינה" ש"רק אני ואנוכי נורמלי מכולם, בתחבורה הציבורית נוסע אל הים..."
הפיצוץ בקו 5 מפוצץ גם את כל זה. את כל היומיומיות התל אביבית הזאת, שכה נעים לזלזל בה, להקל בה ראש, לבעוט בה אם מתחשק, כמו פרחח באיזו חבית ריקה, או לשרוק אותה יחד עם "משינה", ולזייף אם רוצים.
בארץ עמוסת כובד ראש זו, טוב היה לדעת שיש לפחות פינה אחת שאיש איננו חייב בכבודה, אבל השבוע נעלמה הפינה הזאת, נמחקה כחיוכו האחרון של איזה פתי, שהתעקש בחוסר תבונה להוסיף ולחייך בבית אבלים. השבוע הורידו לעיר את החיוך הזה מן הפרצוף, כי השבוע הביאו גוויות לא מן "ההרים", כבשירו של יהודה עמיחי, אלא מסתם אוטובוס מחורבן מספר 5, שקודם קפץ למוסך ועשה גם כמה נסיעות לבת-ים ולבית העלמין. השבוע הנה מוטלות גופותינו לא בבאב אל ואד אלא פה תיכף, ליד דרבי בר, בדיזנגוף.
עלי מוהר.
התחבר
הרשמה
שאלות נפוצות
חיפוש
