לפני 7 חודשים (פחות 3 ימים למדייקים) נכנסתי בפעם הראשונה בחיי לאיצטדיון הי"א באשדוד,באתי לראות את האהבה שלי באשדוד וידעתי לקראת מה אני הולך. הכל התנפץ לי בפנים ברגע אחד,קיבלנו גול ועוד אחד ועוד אחד,אבל לרגע לא הפסקתי להאמין.
אחרי הגול ה3 עודדנו כאילו אנחנו מובילים 4-0 בגמר ליגת האלופות,היה שם מטורף,למרות פיגור 3 הקבוצה לא נחה ותקפה,רצה,תקפה והכי חשוב הייתה שמחה,למרות הכל!
כעבר 7 חודשים אני חוזר שוב לאותו איצטדיון,סגל חדש לקבוצה שלי ומאמן חדש
הקבוצה נראית כבויה, עייפה, עצובה. 30 דקות בלי כלום מהצד שלנו והרבה מהצד של היריב,מחצית בלי כלום רק ניסיונות ועוד ניסיונות כושלים,במחצית אתה מצפה מהמאמן לעשות חילוף כי הרי הכל לא הולך,אבל לא הוא מקובע והוא בשלו.
עוד 30 דקות עוברים ועדיין כלום,האוהדים (להבדיל מלפני 7 חודשים) עצבניים ומקללים,הקבוצה לא רצה.
והופ אחרי 79 דקות משחק 1-0 ממש לא מפתיע למארחים ופתאום נזכר כבוד "הבט" לעשות חילוף,אממה?זה קצת מאוחר מדי .
הפלא ופלא עוד שער ופה הקבוצה כבר גמורה,מקבלים אדום והקבוצה גמורה,אין לך שום סיכוי לעשות משהו במשחק.
זהו ההבדל בין הפועל תל אביב של לפני 7 חודשים להפועל של היום.
הפועל של אז היא קבוצה שמחה,מאמינה,מאומנת בעלת שיטת משחק ומאמן שיודע מה הוא עושה,הפועל של היום היא קבוצה כבויה,לא שמחה,לא רוצה ולא מאמינה ומעל הכל קבוצה שלא מחוברת לאוהדיה.
נקווה לזמנים טובים יותר
