http://www.red-fans.com/Article.asp?id=2885משפחה שכזאת/שי אלבלינגזהו, נגמרו המלפפונים. השווקים התרוקנו מכל הסחורות, ולאחר שבועות ארוכים של התעסקות כמעט בכל דבר אחר חוץ מכדורגל, זה מגיע. ביום חמישי הבא עלינו לטובה זה קורה. פגרות באות והולכות, שמש שוקעת, שמש זורחת, עבודה, מנוחה, שינה, צרות, מחלות, אירועים משפחתיים, חופשה, בילויים, מטלות, ילדים. עולם כמנהגו נוהג, הגלגל ממשיך להסתובב, והנה, אנחנו נפגשים שוב, בפעם המי יודע כמה.
כמו ההתרגשות שלפני הפגישה המחודשת. אנשים שלפני קצת יותר מחודשיים היו כל עולמך, משפחתך הקרובה ביותר, החברים איתם נפגשת כל שבת, בלי שום תלונות וטרוניות, זוגיות אוטופית שכזו, נעלמו מחייך במחי שריקת השופט למשחק גמר גביע המדינה. אקסטזה לאחר הנפת הגביע, פרידה מרבים וטובים, עוד כמה דקות של אושר צרוף ביציע, חיבוקים ונשיקות פרידה. כמו בכל סיום עונה, כמו בכל פעם, עד הפעם הבאה.
כאן אין תלונות, וגם לא יהיו, כי העיקר הוא ה"להיות ביחד". טיב ה"אוכל" לא משנה, גם לא מה חושבת ה"חמות" עליך או על ילדיך או על מה שאתה עושה בחיים, אפילו לא "איך התלבשת היום", "השמנת או רזית נורא", "מה אתה מתכוון לעשות עם עצמך", "מה יהיה איתך" ו"לאן ממשיכים מכאן". אתה יכול להגיע למפגש ה"משפחתי" הזה חף מכל גינונים, "נקי" מכל המסכות. טהור, נקי וזך
והנה, הנה זה בא. כמו קרובי משפחה או חברי נפש הנופלים זה על זרועות זה לאחר חודשים של נתק שלא מרצון, נחזור ונאמץ זה את זה לחיקנו. נתעניין איך ומה היה, מה עשית ואיך החזקת מעמד, ונדע כי אנו בפתחה של עוד עונה, בתחילתו של עוד מסע מופלא, שלא ראשיתו ולא סופו ידועים, ובעצם, מה זה חשוב. העיקר, שכמו בחיים, נהיה שם זה בשביל זה, ברגעים הקשים כמו באלה הקלים, בטוב וברע, בניצחון ובכישלון.
כאן אין תלונות, וגם לא יהיו, כי העיקר הוא ה"להיות ביחד". טיב ה"אוכל" לא משנה, גם לא מה חושבת ה"חמות" עליך או על ילדיך או על מה שאתה עושה בחיים, אפילו לא "איך התלבשת היום", "השמנת או רזית נורא", "מה אתה מתכוון לעשות עם עצמך", "מה יהיה איתך" ו"לאן ממשיכים מכאן". אתה יכול להגיע למפגש ה"משפחתי" הזה חף מכל גינונים, "נקי" מכל המסכות. טהור, נקי וזך. איך שבא לך. אין כאן סכסוכים משפחתיים, אין ריבים על ירושה ואין גם הסכם ממון. אין תחרות על חינוך הילדים או חילוקי דעות על מה טוב או לא טוב בשבילם, אין ויכוחים על דברים שאין טעם להתווכח עליהם. אין דאגות פרנסה. אין עצבים, אין כעס, אין טינה, אין סטטיסטיקה עגומה של גירושין מכוערים. רק אהבה גדולה אחת ללא תנאים. טוב שכולו טוב.
זו הזוגיות המושלמת, "נישואים פתוחים" בין שניים שאין דבר שיפגע באמון שכל אחד מהם רוכש לשני. תמיד טוב, תמיד שמח, תמיד מחויבים, תמיד אוהבים, תמיד מקבלים, כמו תמצית רגעי האושר הצרופים, דקות השלמות הבודדות בחיינו המוטרפים, עליהן אנו מתענגים בימים קשים. ביום חמישי הקרוב נצעד כולנו בשבילים המובילים לאיצטדיון, ובחורשת האקליפטוס ניפגש שוב. מספר דקות אחר כך יתמלאו היציעים, כמו רקמה אנושית אחת חיה. גושים של רעות ואהבה, כתמים של אושר ושמחה. חיוכים, מבטים, לחיצות יד, חיבוקים. כל אחד מאיתנו יתפוס את מקומו, וכל הרע שהיה בעבר יישכח.
זו עת חיה. זה הרגע וזו השעה. "אבות" ו"בנים", "סבתות" ו"נכדים", "חברות" ו"חברים". איחוד משפחתי מרגש, עשרה חודשים של שכרון חושים מתחילים עכשיו, ומה שיהיה (והרי יהיה טוב בכל מקרה) אינו בהכרח העיקר. העיקר הוא שאנו כאן.
עוד ארבעה ימים חוזרים למקדש! 