שלמה מן (ייגר מאיסטר):ציטוט:
האם במדינה קטנונית ומתחסדת פחות מישראל היתה התבטאות אומללה של פרשן כדורגל מתגלגלת לפתחו של ראש הממשלה? זה מה שקרה בשבוע שעבר, כשח"כ שי חרמש שלח מכתב לבנימין נתניהו ובו דרש לפטר את דני נוימן בגין הסתה וגזענות, לא פחות.
הסערה התורנית בספורט הישראלי נולדה ביום רביעי שעבר ב"מעריב". מדור הספורט ייחד כמעט את כל השער לדברים שאמר נוימן, פרשן הערוץ הראשון, בגנות אוהדי הפועל תל-אביב. אביעד פוהורילס, שחתום על הסיפור, כתב כי נוימן התבטא באוזני אנשי הפקה לפני משחק ואמר: "לו יכולתי הייתי עושה לאוהדי הפועל תל-אביב טרנספר עם ערביי ישראל". נוימן אמר בתגובה כי הציטוט שיוחס לו אינו נכון ואינו מדויק, הכחיש אותו גם באוזני מנהליו בערוץ הציבורי וטען כי התקשורת השמאלנית מחפשת אותו.
"מעריב" זכה לסיפור לוהט, שהעלה את מפלס הגאות ב-nrg, יצר אפקט שרשרת של תגובות (אורי לוי שהגן על נוימן, למשל), מחאות אוהדים, גופים ואנשי ציבור, והסתיים בינתיים בהודעה של נוימן כי הוא משעה את עצמו מסיקור משחקי הפועל תל-אביב עד לבירור העניין.
במבחן הבאזז, "מעריב" שיחק אותה. סיפור שגרם לסערת רוחות אמיתית, לא סתם סערה מדומה מהסוג שכתבים נלהבים מייחסים לעצמם בזכות סקופ מדרגה ג'. במבחן העיתונאי, "מעריב" נכשל. נוימן אינו איש ציבור, לא חבר-כנסת ולא ראש עיר, אלא פרשן כדורגל בערוץ ציבורי. הפועל תל-אביב ואוהדיה אינם כוס התה שלו, זה ידוע, כנראה שגם ערבים לא.
זו זכותו המלאה כאדם פרטי, מה גם שאינספור אנשי ציבור משמיעים הצהרות גזעניות ואלימות תחת כל מיקרופון רענן, ועולם התקשורת כמנהגו נוהג. אם נוימן היה משמיע את הציטוטים שיוחסו לו בשידור, או בהרצאה פומבית, היה מקום לדון בלגיטימיות שלהם. כשהוא משמיע אותם כאמירת אגב בשיחה חופשית ואוף דה-רקורד באוזני קולגות – זה סיפור אחר. זכותו לומר כל מה שהוא רוצה בפורום חברי סגור, בלי לחשוש שדבריו יהפכו לכותרת ראשית ויהוו עילה לרצח אופי. אם נצמיד מיקרופונים לכל העיתונאים ונשמע מה הם אומרים בינם לבין עצמם על קבוצות, על שחקנים ועל הקולגות שלהם, משעמם לא יהיה.
יש משהו פתטי בפרשה הזאת, שהפכה לשערורייה חצי לאומית, ושפרשנים פישפשו בכל אות שלה כדי לצאת יותר צדיקים מסוניה פרס ויותר שמאלנים מגדעון לוי. קשה להישאר שליו וענייני מול הסערה בכוס מים, שנמזגו לפינג'אן הגדול של מדורת השבט. באזז עיתונאי הוא בידור טוב, פליטת פה או התבטאות אומללה של היסח הדעת הם תמיד חומר תבערה משובח לשערוריות. כל הרעש המתוזמר הזה, אסור שיעמעם את העובדה הפשוטה: אין בסיפור הזה יותר מקשקשת לוחשת. לא עיתונאות במיטבה, לא גילוי מרעיש. בסך-הכל עדות לישראליות הדביקה, שמעדיפה לרחרח בתחתוניו של אדם במקום להתייחס עניינית לתפקודו המקצועי.
אפשר לפרגן ל"מעריב" על סיפור שעלה על סדר היום הציבורי ואף חצה את גבולות עיתונות הספורט, ייתכן אפילו שבסופו של דבר אפשר יהיה לזקוף לזכותו את העובדה שפטר את הצופים מעונשו של אחד מגרועי הפרשנים (לפחות למשחק אחד), אבל זה לא משנה את עצם לידתו של הסיפור בחטא.
נוימן לא צריך להתפטר בגלל הציטוט שמיוחס לו. הוא היה צריך להיות מפוטר מזמן על היותו פרשן משעמם ובנאלי, המלהג את המובן מאליו ולא מסוגל לנפק תובנות משמעותיות. פרשן המכבד את שומעיו, ואפילו את עצמו, לא יכול לומר משפט כמו "הפועל תל-אביב מסוגלת לנצח בקריית-שמונה".
יש מדי שבוע עשרות דוגמאות להבלים שנוימן משמיע, אבל השמש ברוממה ממשיכה לזרוח. הסערה האחרונה העניקה לבכירי רשות השידור הזדמנות נוספת לקרוא ולשמוע מה חושב ציבור אוהדים גדול על מקצועיותו של הפרשן. אין כנראה סיכוי שמשהו דרמטי יקרה לנוימן. הוא מגובה בחבורת פוליטיקאים בכירים, הזוכרים לו חסד נעורים ומגבים אותו זה עשור. זה העיקר בסיפור, כל היתר קשקושים.