"אני זוכר משחק ליגה בין הפועל להכח. הייתי כמעט בן 11 ורוחות קיץ חמימות כבר ליטפו בלוריות של ילדים במגרש הכדורגל של בית הספר. שהרבני הבקיע ראשון להכח, וחנוק מדמעות אמרתי לעצמי: הם שוב הולכים להפסיד. הייתי מיואש ולא היה לי יותר כוח להראות את הפרצוף שלי בכיתה. ימי ראשון היו קשים במיוחד באותן שנים רזות. ואז שמעתי ברדיו את קולו המנומס של עמי פזטל מבשר על איתות מבלומפילד. זה היה חזום. יחזקאל חזום.

כולם קראו לו זומי, ואולי זה היה רק אצלנו בבית. אני לא ממש בטוח. הוא הבקיע, ואחר כך עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם. זו הייתה רביעייה של חזום והפועל כבר הובילו 1:4. אחר כך שייע הוסיף שער וקבע 1:5 מהודר. כשהשופט שרק לסיום הלכתי לאלבום הישן לראות את חזום מודבק יפה יפה, ולשנן עוד פעם מה שכתוב עליו שם מתחת: שחקן מסור במערך הקישור או בשורת ההתקפה של הקבוצה. נהג. בן 25. לא הפסקתי לחייך..."