kobster כתב:
טקסט מצוין של ניר צדוק בהארץ:
בעתות שלום, אביחי ידין הוא לא יותר מקשר אחורי, ואחד שיש טובים ממנו. אם ייצא לו יום אחד לשחק בקבוצת כדורגל רגילה ולא בהפועל תל אביב של חורף 2017, יישפט על סמך יכולתו לסכל התקפות של היריבה ולדחוף את הכדור קדימה. אלא ששינוי הצורה שעבר המועדון מחייב רענון מסוים בתקנים המיושנים; כך עבר ידין הסווה מקצועית, ומזה מספר שבועות הוא משחק בעמדה ייחודית - מעודד קדמי.
מהפכת הסטטיסטיקה שהתרגשה העונה על ליגת העל כימתה את המרחק שגומאים השחקנים, אבל היא עדיין לא מתקדמת מספיק כדי להבדיל בין מעודד קדמי אחד לאחר. ידין - והקביעה הזו מגובה בהערכות בלבד - מוביל את הליגה במדד האלטרנטיבי, מבצע מדי משחק לא פחות מ־20.7 פעולות ללא כדור שמטרתן להשאיר את הראש של חבריו מעל המים; מול הפועל חיפה רץ כל הדרך מעיגול האמצע לרחבת היריבה ומחא כפיים למייקל סיטון אחרי פעולה לא טובה, ובהזדמנות אחרת הסביר לבן רייכרט, במלים ובעיקר בשפת גוף, שזה בסדר - הוא אולי מאבד כדורים, אבל העיקר שלא יאבד את האמונה.
מדובר בתפקיד לא פשוט, מעודד קדמי. מעבר לכך שהעבודה עלולה לחמוק מתחת לרדאר, היא לא זוכה לתמורה מיידית. לפחות במקרה של סיטון, נראה שדרוש הרבה שאר רוח כדי שיהפוך לסקורר. ידין, מצדו, לא מתכוון להתייאש. מייאש ממילא.
הדומיננטיות והמוחצנות הרגשית של גיא לוזון גנבו את הפוקוס והציגו תמונה מעוותת של מערך הכוחות בהפועל תל אביב. המחוות הדרמטיות שלו יצרו את הרושם כאילו כל גורלה תלוי בכושר ההמצאה הטקטי שלו. בפועל, כל מה שיש לה, מה שתמיד היה לה, הוא השחקנים שנשארו בעולם ללא מבוגרים אחראים. הכל עליהם. כל היתר - מנהלים שלא עמדו בהתחייבויות, מאמנים שהפנו גב - התייאשו. אפילו יותר מחלוץ או שחקן קו, הפועל תל אביב זקוקה לדמות, לשחקן שיתעלה מעל לסיטואציה, שיתעקש לראות את האור גם אם אפשר להישבע שלא רואים כלום. כשמדובר בידין, היום איננו כלה.
מדויק להפליא