|
כשהשמיים הפכו אדומים: על דני שיפנבאוור ז"ל
מקפטן הפועל ת"א בנוער לגיבור ישראל. עשור לאסון היסעור, ולדאבל, סיפור הטייס שנפל ברומניה והותיר מורשת: "מלחמות יש תמיד, מונדיאל רק כל 4 שנים
כמעט עשור עבר מאז הדאבל האחרון של הפועל תל אביב בעונת 2009/10. קצת פחות מאז ההופעה האחרונה של האדומים בשלב הבתים של ליגת האלופות בעונה לאחר מכן. כל כך הרבה השתנה במתחם חודורוב. תהפוכות וטלטלות אין קץ. התרסקות מקצועית וכלכלית, פירוק, ירידת ליגה, עלייה, הישרדות. רק העונה נראו ניצנים של הצלחה עם חזרת הקבוצה לפלייאוף העליון ולמעמד חצי גמר גביע המדינה.
אבל כל מה שעבר על המועדון האדום הוא כאין וכאפס לעומת מה שעבר על משפחת שיפנבאוור באותם ימים, קצת אחרי הדאבל, בעיצומו של קמפיין מוקדמות הצ'מפיונס ההיסטורי של הפועל ת”א עם הקבוצה הבלתי נשכחת של אלי גוטמן ויוסי אבוקסיס. עבורם, העשור האחרון היה הראשון ללא האב, הבעל, האח, הבן – הטייס אל"מ דניאל שיפנבאוור ז"ל, שנפל באסון היסעור ברומניה.
שיפנבאוור ז"ל, שהיה שחקן מצטיין במחלקת הנוער של הפועל ת"א בצעירותו, שימש אף כקפטן קבוצת הנוער. המגן השמאלי המבטיח של האדומים בחר באותם ימים בקורס הטייס על פני הכדורגל, בתל נוף על פני מגרש האימונים בגבעת העלייה, והשאר – היסטוריה צבאית מפוארת, וגם מורשת כדורגל שחקוקה לנצח אצל משפחתו ובעיקר לבניו עמית, רועי ויונתן.
כדי להבין את אותה מורשת, יש להתמקד בשורשים. דני שיפנבאוור ז"ל, בנם של סוזנה ויגאל ואח של רות ואריאלה, נולד באורוגוואי. בגיל 6 עלה ארצה היישר למרכז קליטה בנתניה, שקיבלה את פניו בישראל. המשפחה התיישבה בהרצליה ולאחר מכן עברה לרמת השרון. עד לגיוס לצה"ל שיחק בהפועל ת"א, וכמאמר הקלישאה "הטובים לטייס" קפטן קבוצת הנוער האדומה ויתר על אפשרות להיחשב ספורטאי מצטיין בצבא ולהמשיך בקריירת הכדורגל
זו באמת הייתה אהבתו הכי גדולה", סיפרה אחותו, אריאלה שיפנבאוור וייס. "הוא היה מטורף. באנו עם המסורת של הכדורגל מדרום אמריקה. במונדיאלים רכבנו על זה שאנחנו מרגישים שייכים. בתור ילד קטן הוא כבר התחיל להתאמן בהפועל ת"א, יום יום נוסע באוטובוסים לגבעת העלייה ביפו. כאחותו הקטנה הייתי מתלווה אליו בשבתות למשחקים. בכלל, היינו אז עולים חדשים, אז דרך הכדורגל זה ממש היה מפגש עם התרבות הישראלית הסוערת. הייתה לנו תחושה של זרות, אבל בכדורגל זה הפך להיות חינני. היינו שומעים ביחד 'שירים ושערים', מתרגשים מזה ביחד כאחים.
הפועל זרמה אצלו בדם, הפועל וגם פניארול מאורוגוואי, אבל חשוב לציין שגם הייתה לו פינה חמה בלב למכבי נתניה. המקום הראשון שהגענו אליו בארץ זה היה אולפן הקליטה בנתניה, אז שפילגר, עודד וגדי מכנס היו גם גיבורי ילדות שלו, בהתחלה לפחות. וזה נמשך עד סוף אצלו. גם בצבא ובאוניברסיטה הוא שיחק כדורגל. עד יומו האחרון שיחק כדורגל עם הילדים. סיפר לי פעם פקוד שלו, הם גרו ביחד בתל נוף והיו הולכים למגרש המשחקים, כל אחד עם הילדים שלו. למרות שהם היו קטנים ממש, דני היה משחק איתם כמו משוגע ורוצה לנצח בכל מחיר, לא נותן להם שום מתנה במשחק, לא מוותר. כל משחק היה בשבילו משחק חייו
הוא היה ילד כזה שתמיד התעסק במה שהוא אוהב", חידדה אריאלה. "היו לו תמיד חבר או שניים, לא יותר מדי, אבל הקפיד בעיקר לשמור ולאהוב על כדורגל, מתמטיקה ופיזיקה. השילוב המיוחד הזה ליווה אותו עד גיל 18, אז הוא עמד בפני צומת. כקפטן הפועל בנוער זה היה לקבל ספורטאי מצטיין ולהמשיך בכדורגל, או עתודה בצבא כמו תלפיות או קורס טיס. אני תמיד אומרת שאין הרבה אנשים שיודעים לקחת לקצה את כל מה שהם אוהבים לעשות, אז הוא לקח גם את הכדורגל וגם את המתמטיקה והפיזיקה עד למצב שיכל לבחור מה לעשות בטופ של כל מקצוע. כמובן שהוא הלך לקורס טיס וסיים אותו בהצלחה".
בצה"ל, הקריירה שלו נסקה. בתום שירות החובה הוא המשיך לשירות קבע בחיל, במהלכו התקדם לדרגת סגן אלוף. כשבתווך הוא נשא לאישה את יעל, הביאה עמה שלושה ילדים לעולם שגדלו במגורי הבסיס הצבאי בתל נוף ועברו למושב קדרון, רק ימים ספורים לפני אותו אימון, במסגרת שיתוף הפעולה בין חילות האוויר של צבאות ישראל ורומניה.
על פי אתר "יזכור", דניאל נפל בפעילות מבצעית ב-26 ביולי 2010. במהלך האימון התרסק מסוק יסעור בעת טיסה במזג אוויר ערפילי בהרי הקרפטים, בדרום-מערב רומניה, וכל אנשי הצוות נספו. עם דניאל נפלו עוד שישה חיילים שנמצאו במסוק: סגן אלוף אבנר גולדמן, רב סרן יהל קשת, רב סרן ליאור שי, סרן ניר לקריף, רב סמל ראשון אורן כהן, והמשקיף הרומני קפטן סטפן קלאודיו דרגנה.
עם נפילתו בגיל 43, דניאל הועלה מדרגת סגן אלוף לדרגת אלוף משנה. הוא הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין בגדרות. בחודש ספטמבר 2011 נחנכה מול מקום נפילת המסוק, אנדרטה לזכר שבעת הנופלים שהוקמה על ידי משרד הביטחון וחיל האוויר. שנה לאחר מכן, ב-2012, קיבל שיפנבאוור ז"ל צל"ש ממפקד חיל האוויר דאז האלוף עידו נחושתן, על נחישותו במלחמת לבנון השנייה, כשיצא לחלץ כוח של סיירת מטכ"ל תחת אש עמוק בשטח האויב.
ההוקרה לא נעצרה בצה"ל. מיד לאחר נפילתו של דני ז"ל, הפועל ת"א חיבקה ואימצה את המשפחה. הילדים, שעוד לא עיכלו שאירע, הוזמנו למשחקי הקבוצה במוקדמות ליגת האלופות, מהמשחק מול אקטובה, דרך רד בול זלצבורג ועד לשלב הבתים בצ'פיונס מול ליון, שאלקה ובנפיקה ליסבון. מאז, במועדון מלווים את המשפחה בכל יום זיכרון, ואף מקדימים, עם הנחת זר פרחים, צעיף או חולצה אדומה לזכרו של שיפנבאוור ז"ל.
דני נהרג והפועל הייתה מדהימה אליו", הוסיפה אחותו. "בשבעה הופיעו גילי ורמוט ואיתי שכטר, הם הגיעו לבית והילדים, שהיו גמורים, לא ידעו את נפשם. אחר כך הם אירחו אותם במשחק ומאז שלושתם שרופים אש. לכל משחק הם הולכים, חיים את זה ממש. גם אם דני היה חי זה היה ככה, אבל כמובן שמאז יש לזה משמעות אחרת לגמרי. אנחנו כל שנה מגיעים לחלקת הקבר ביום הזיכרון ותמיד המועדון שולח נציג או שניים ושמים זר פרחים על הקבר, זה מאוד מרגש. זאת בעצם הוקרה לעובדה שזה בדיוק מה שדני אהב באמת".
"זה תמיד מרגש שהפועל אתנו, זה לא מובן מאליו בכלל", מספר בנו של דני ז"ל, רועי שיפנבאוור. "אין פספוס של יום זיכרון אחד מאז שהם לא שמו זר פרחים או חולצה או צעיף, אפילו יום לפני. הרבה אנשים חושבים שזה מובן מאליו, כי זו קבוצת כדורגל וארגון שכאילו אמור לעשות את זה, אבל לא. אני מודה להפועל בכל הזדמנות ושלחנו להם הודעות תודה כמו תמיד. הפועל מקדשת את החללים שלה, ככה אני קורא לזה. הם לא נותנים לזה לחמוק מאתנו אף פעם ואני שמח על זה. אני לא רוצה שהפועל תפסיק בחיים לחשוב עלינו כ'משפחה שכולה מטעמה', ככה אני מגדיר אותנו"
זה עשור, הזוי, תשעה ימי זיכרון עברנו מאז", ממשיך רועי על אביו. "את המוות אנחנו מציינים עוד חודשיים. אני זוכר את התקופה מצוין, את הדאבל. הייתה שנה מדהימה מבחינת כדורגל, שנת שיא אפשר להגיד וכן, שנה שלעולם לא נשכח. השתנינו מאז מאוד בהרבה מאוד מובנים. רק האהדה להפועל היא מהדברים היחידים שנשארו אותו דבר. גם אחרי 10 שנים אנחנו מגיעים לבלומפילד, עכשיו המחודש, להתבאס כאילו אין מחר ולחגוג בכל הבלחה חד פעמית מחדש. ככה זה מרגיש כל פעם מחדש.
"אין שבוע-שבועיים שעוברים ואני לא רואה את שער האליפות בטדי מחדש כדי להעביר את הצמרמורות הזאת בגוף, כי אין כאלה היום. יש יותר חגיגה פלייאוף עליו מאשר שער אליפות בטדי. הכל השתנה. בהפועל, בחיים שלנו, הכל. כמובן שכל הדברים האלה מזכירים לי את אבא כל פעם מחדש. לא בהכרח הצלחות, בכלל להיזכר במשחקים שראינו ביחד. כמו השער של ערן זהבי אני נזכר גם בגמר גביע שהפסדנו לבית"ר ירושלים עם ההחמצה של ראובן עובד. אבא והפועל זה משהו בלתי נפרד. הוא גם היה שחקן באגודה, אז בכלל".
מעבר להפועל ת"א כמובן, במשפחה מספרים גם על האהבה הענקית לנבחרת אורוגוואי, אהבה שנמשכה עד ממש לימיו האחרונים. הסלסטה סיימה במקום הרביעי במונדיאל 2010 בדרום אפריקה – לראשונה במקום הזה, או בכלל בשלבי הנוקאאוט מאז המונדיאל הראשון בחייו של דני ז"ל ב-1970, עליו שמע רק כשגדל והתפתח. בין המונדיאל הראשון בחייו לאחרון עבר הרבה, וקצרה היריעה מלהכיל, אבל על האחרון כדאי להתעכב כדי לתאר עוד מעט את דמותו של האיש.
"הפעם האחרונה שנפגשנו כל המשפחה זה היה ברבע גמר מונדיאל אורוגוואי מול גאנה", נזכר רועי. "נגיעת היד של לואיס סוארס בדקה ה-120 זה אירוע שאני טוען שהוא הכי מותח שחווינו בחיים, אמוציות ומתחים שאי אפשר להסביר. בגול של סולי מונטארי התעצבנו והתבאסנו. המשפחה שלי גרה בהרצליה, רצינו לחזור הביתה מתוך עצבים, ופתאום הגיע השער של דייגו פוראן בבעיטה חופשית אדירה. אחר כך החמצות פנדלים, הצ'יפ של סבסטיאן אבראו בשער שהכריע. כל זה בשידור של אורוגוואי בספרדית. אני מסביר היום לחברה שלי על האמוציות, אבל אי אפשר באמת. מטורף כמה שזה היה מרגש".
"זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אחי, גם האחרון שהיא ניצחה במונדיאל הזה. זאת הייתה הופעה היסטורית ומרגשת, הקירות בבית שלנו רעדו", הוסיפה אריאלה. "תמיד רכבנו על זה מאורוגוואי בזמן שהיה מונדיאל, כל השנים, אבל בפעם ההיא באמת הרגשנו את זה קרוב אלינו".
"בגיל 41 הוא חזר לאורוגוואי אחרי 35 שנה אחרי שלא היה שם, הפתיע את סבא וסבתא שלי", הוסיף רועי, שמשתוקק לסגירת מעגל מרגשת במונטווידאו 100 שנה אחרי המונדיאל הראשון, אותו אירחה ובו זכתה, היחיד עד היום. "הם טסו ביחד לחתונה של קרוב משפחה, טיילו באורווגאי וסבא שלי טוען שהוא בכה פעם אחת בטיול, רק באצטדיון סנטנריו במונטווידאו, שהוקם לקראת המונדיאל הראשון ב-1930. אמן שהכל יישאר כמו שאמור להיות ושנזכה להיות שם ב-2030 במונדיאל.
"אני תמיד מקווה שדברים טובים יקרו בהפועל ובאורוגוואי כי זה מאוד מקרב בינינו לבין אבא שלי. לשחק כדורגל, לראות ביחד. אין לי אמונות טפלות בכדורגל כי אני כבר לא סומך על הקבוצה, אבל בכל דבר במשחק נגיד אני מריץ לעצמי בראש מה אבא היה חושב. הוא היה שובר צלחת אם היינו סופגים בדקות האחרונות. במונדיאל האחרון פרננדו מוסרלה עשה טעות מול נבחרת צרפת ואז הבנתי שבמצב כזה כוס אחת לפחות הייתה נשברת בבית.
"בכלל כל הנושא של מונדיאל מציף הכל. אבא היה פנאט של דייגו ארמנדו מראדונה. את השידור של השער שלו עובר את כל נבחרת אנגליה יודעים בעל פה. את כל שמות השחקנים האנגלים שהוא עבר בדרך לשער הזה. אני לא זוכר אם הוא הכריח אותנו לצפות בזה שוב ושוב או שזה פשוט נתפס. גם אני מעיר את אחים שלי באמצע הלילה, כולם יודעים בעל פה את השער הזה ומדקלמים. כל פעם מחדש אנחנו יושבים ורואים בהלם את הגול הזה, נזכרים באבא ונשארים בהלם ממה שהאיש הזה עשה, מהטירוף של השדר. זה יישאר אתנו לנצח".
דייגו מראדונה (רויטרס)
דייגו מראדונה (רויטרס)
"צריך להבין, לטייס אין הרבה זמן פנוי", מסכם רועי. "גם כשהוא מגיע הביתה הוא עובד. זה הרבה שעות עבודה, גם כשאתה עם המשפחה. זה לא באמת היה לגיטימי ללכת למשחק כדורגל בשבת עם הילדים. וזה לא עניין של 90 דקות, מתחילים את זה כמה שעות לפני בגלל הפקקים, רוצים לתפוס מקום טוב, אז מקדימים. זה אירוע". כמה זה היה אירוע עבור דני ז"ל? הסיפור הבא ימחיש עד כמה ניתן יהיה להגדיר כל משחק שהיה קרוב ללבו, כטקס לכל דבר.
"בלי קשר לצבא ולכדורגל, הוא היה אדם מאוד רציני באופי שלו", נזכרה אריאלה בעודה צוחקת מהסיפור, שככל הנראה מתאר את הקשר העמוק בין אחיה לבין כדורגל בצורה הטובה ביותר. "הוא היה ראש אגף מבצעים מיוחדים בחיל האוויר, אפשר להבין עד כמה זה רציני ולא צריך להסביר. באותם ימים, במונדיאל 2010, הוא עבד על משימה מאוד חשובה. מהאנשים שלו במשרד הוא ביקש לבדוק שוב ושוב כמה עניינים שקשורים
"באחד הימים, פתאום בשעה 16:00, הוא קם באחת הישיבות אמר לאנשים 'אני הולך, להתראות' בחיוך. הסתכלו עליו בפליאה. ראש ענף מבצעים קם באמצע ישיבה, אלה לא דברים שניתנים לדיחוי. 'לאן אתה הולך? אנחנו באמצע', שאלו אותו. הוא הסתכל עליהם, ושמעתי את זה מכמה אנשים שהיו לצדו, ואמר להם משפט שממוסגר שם באותו החדר עד היום 'מלחמות יש כל הזמן, מונדיאל רק פעם בארבע שנים' והלך הביתה באותו רגע כי היה משחק של אורוגוואי. כל מי ששמע את זה לא ישכח את זה לעולם. ואני מדגישה, הוא היה אדם מאוד רציני".
הסיפור על דני שיפנבאוור ז"ל מתחיל עם מוטל'ה שפיגלר והאחים מכנס בתור הזהב של מכבי נתניה ומסתיים עם גילי ורמוט ואיתי שכטר, בדאבל של הפועל ת”א ב-09/10, ובשבעה אחרי מותו. מאצטדיון הקופסא, דרך גבעת העלייה ובלומפילד, כן בקריירה האגדית של מראדונה ועד למונדיאל 2010 בדרום אפריקה, שהחזיר את אורווגאי שלו לקדמת הבמה של הכדורגל העולמי, בענק.
זה סיפור על גיבור ישראל. גיבור שנפרד מהמשפחה המורחבת שלו בפעם האחרונה, באותו רגע מרגש עבורו ועבורם עם נגיעת היד האלמותית של סוארס, שאפשר לאורוגוואי להגיע עד כדי פסע מגג העולם, ולא הרבה לפני שנפרד מאשתו וילדיו בפעם האחרונה. באותה נשימה, גם דני ז"ל עשה כמו סוארס. להבדיל אלף הבדלות. הוא נתן את כל מה שיש לו למען המדינה שלו, סיכן את עצמו, הקריב הכל בשבילה ונלחם בכל מאודו עד לרגע האחרון בחירוף נפש.
_________________
הפועל תל אביב מ-1927 ולתמיד
|
התחבר
הרשמה
שאלות נפוצות
חיפוש
