פורום השדים האדומים

ארז אשכנזי אדום שלא נשכח

ארז אשכנזי ז"ל, היה לוחם בשייטת 13 שנפל בפעילות מבצעית בעזה בתאריך27.6.2003, שבועיים לאחר יום הולדתו ה-21. ארז, שגדל והתחנך בקיבוץ רשפים שבעמק בית שאן, היה אוהד אדוק של הפועל ת"א, חיידק אותו ירש מאביו, ינון. ארז לא היה מפספס משחק ביתי של האדומים, ישב עם חברו אלמוג אלוני בשער 5, ושם היה קורע את גרונו.

הערב ומחר מציין עם ישראל את יום הזכרון לחללי מערכות ישראל ופעולות האיבה. בעקבות זאת, הצפין צוות ONE לקיבוץ רשפים שם גדל ונקבר ארז, לשיחה עם אביו וידידי המשפחה.

ינון מספר על אותו יום נורא, בו התבשר לו הנורא מכל: “אני זוכר שהייתי עם רכב של הקיבוץ בטסט בעפולה", הוא מספר, “וצלצל אליי חבר ואמר לי שאעבור אצלו ושהוא צריך לדבר איתי. כבר כשחזרתי ראיתי את כולם עומדים מחוץ למפעל, ולאחר מכן החבר סיפר לי, שהנורא מכל קרה – וארז נהרג".

ינון ממשיך: “באותו רגע, הכל מתהפך ב-180 מעלות, ומקבל משמעות אחרת. עוד באותו שבוע היתה לי הרגשה לא טובה, שמשהו עומד לקרות, ואני לא אשכח שארז עצמו אמר לי: “אבא אתה יודע, לפעמים הולכים ולא חוזרים", ועוד קודם לכן סיפר שהיו פעולות שבהן הוא "כמעט והלך".

ינון, בשיתוף ובתמיכה של הפועל ת"א הקים מפעל הנצחה לזכרו של ארז ז"ל. מדובר ארגון שמעניק שיעורי כדורגל ל-100 ילדים בעלי צרכים מיוחדים ו-100 ילדים רגילים, שמתאמנים במסילות ובשיתוף פעולה גם עם הפועל בית שאן.

הסמל של מפעל ההנצחה מורכב מהסמל של הפועל ת"א, ומכנפי שייטת 13. על כך אומר ינון: “כשאתה פוגש את השכול, יש לך 2 אפשרויות. או לבחור בחיים, או לנבול, ואני בחרתי בחיים. מפעל ההנצחה הזה נותן לי כוח, ואין לי ספק שאם ארז עכשיו מסתכל מלמעלה, ככה הוא היה רוצה שייראה מפעל ההנצחה לזכרו, עם עשייה ועם משמעות".

עוד מספר האב על בנו, בהקשר הכדורגל: “ארז תמיד בא לכדורגל מאהבה, מעולם לא קילל ולא התריס. אני זוכר שהוא תמיד היה אומר לי, שלנו בתור אוהדים אין זכות לבוא בטענות לבעלים או הנהלה שנותנים מכיסם למען הקבוצה והקהילה. הוא אמר לי לא פעם: “אבא, מי אנחנו שנמתח ביקורת? אם לא הם, אין פה קבוצה בכלל".

לירן, חברו של ארז נזכר במשחק הכתרה בשכונת התקווה, באליפות של שנת 2000, עונת הדאבל: “תמיד היתה תחושת ביטחון כשהסתובבת עם ארז. אני בעצמי לא בחור קטן, אבל ארז הישרה בטחון והיה גם גדול פיזית. אני זוכר את המשחק הזה, שבסוף אוהדים נכנסו למגרש, והתחיל בלאגן, וארז קרא לשוטרים שיפנו את הילדים שהחלו להימחץ אל הגדרות. עד שהשוטרים הגיעו, הוא חילץ את הילדים ופשוט פינה להם את הדרך בעזרת הידיים הרחבות שלו. כזה היה ארז".

עוד הוסיף לירן: “אני חושב שחשוב לדבר על ארז, ולזכור אותו ולכן גם מפעל ההנצחה חשוב מאוד, כי אין הרבה אנשים, כמו שארז היה".

גם אביק, ידיד המשפחה מספר על כך שהוא וארז הצליחו להדביק את בנו בחיידק הפועל: “ארז היה לוקח את הבן שלי לשער 5 בבלומפילד והדביק בו את החיידק. הוא לימד אותו את כל השירים, לימד אותו לקפוץ בגולים, והיה לוקח אותו על הכתפיים וממש משמש כחונך שלו. הזכרון הכי חזק שיש לי, הוא ממשחק האליפות בעונת 2000 בשכונה, כשהלכנו כולנו ביחד, גם עם ינון אבא של ארז".

מאז, במשחקי הבית של הפועל ת"א תולים האוהדים שלט ובו כתוב: “ארז אשכנזי – אדום שלא נשכח", ואביו ינון מספר: “כל פעם שאני מגיע לבלומפילד, ומרים את הראש לשער 5, אני רואה אותו שם. אני עצמי לא מסוגל ללכת ולשבת שם, זה קשה לי מידי, אבל איך שאני נכנס למגרש עוברת בי צמרמורת".

"אני מקפיד לעלות לקבר שלו לפני כל משחק, לשוחח איתו ולהגיד לו מול מי משחקים ולעדכן אותו. השנים האחרונות לא היו טובות להפועל, אבל השנה יש סיכוי אמיתי לאליפות, ואני מקווה שהיא תגיע, למען ארז, ולמען כל אוהדי הפועל ת"א, שנפלו במערכות ישראל". צפו בכתבה, על ארז אשכנזי ז"ל, לוחם השייטת שנפל בעזה.

הלוחם האדום / סיפורו של טל יפרח ז"ל

שלושה חודשים לפני השחרור נהרג טל יפרח במהלך היתקלות במבצע "צוק איתן". הילד מראשל"צ, שספורט היה עיסוקו המרכזי ואהדתו להפועל ת"א הייתה חזקה מכל, השאיר אחריו משפחה שמנסה להתאושש מהחור הגדול שהשאיר ועושה זאת דרך הנצחתו ועזרה מהקבוצה אותה אהב

במבט ראשון, טל יפרח ז"ל ואחותו הגדולה נוי (24) נראים כמו תאומים. ממבנה הפנים דרך גוון העור ועד העיניים המיוחדות. "ההפרש ביניהם הוא רק שנה ו-11 חודשים. כולם קראו להם פוקהון ופוקהונטס" מספרת אימם אביבה. מאז שטל נהרג ב-21 ביולי 2014 במהלך מבצע "צוק איתן", השתיים, שמתגוררות יחד בביתן בראשון לציון, מנסות להתאושש מהטראומה הגדולה.

"זה היה יום אחרי ליל הנגמ"שים הנוראי בסג'עיה (בו נהרגו 7 לוחמים, ב.ח). ידעתי שמשהו רע קורה", מספרת אביבה. "טל והצוות שלו יצאו למשימה מיוחדת בבית שסומן מראש. המבנה היה ממולכד וטל נהרג מהפיצוץ הראשון".

"בבוקר שלפני האירוע ישבנו בבית, נוי, נועם חברה של טל ואני. כבר דיברנו עליו בלשון עבר. היה משהו רע באוויר. הנחמה היחידה שלי היא שהמשימה שהטילו על היחידה הושלמה מהבחינה המבצעית, אבל טל ויובל דגן ז"ל נהרגו".



הגורל עם אגוז

בגיל 16, בזמן שרוב בני הנוער עסוקים בעיקר בהנאה מהחיים, בילוי עם חברים ומחשבה על בגרויות, לטל היה ברור כבר לאיזו יחידה הוא רוצה להתגייס. "הוא היה ממוקד מטרה", מציינת אביבה. "טל האמין מאוד בגולני ובאגוז. המטרה שלו הייתה להיות לוחם מקצוען. הוא אפילו שכנע אותי שלהיות לוחם מקצוען זה פחות מסוכן, כי הם ממוקצעים במה שהם עושים. האירוניה היא שגם היום, אחרי מותו, אני עדיין טוענת שהוא צדק".

"במלחמה, כמו במלחמה, נהרגים. לא יוצאים לטיול שנתי. אגוז היא אימת החיזבאללה והחמאס. חבר'ה שגאונים בהסוואה ומגיעים ראשונים לכל מקום. שלוות הנפש והאיכויות שלו התאימו מאוד לאגוז".
האם מספרת על מקרה אחד שיכול להסביר בצורה מסוימת מי בדיוק היה בנה: "טל היה צלף וקיבל תעודת הצטיינות מהיחידה שלו על תפקודו. הוא מעולם לא סיפר לנו על כך וגילינו את זה רק בשבעה, אחרי שהמפקדים שלו סיפרו לנו. התחלתי לחפש דברים במגירות שלו ופתאום מצאתי את התעודה מתחת לכל מיני מסמכים. הדבר האחרון שעניין אותו היה להתגאות בהישגיו".

האהדה לספורט

טל היה ספורטאי מלידה. מאז שאימו ואחותו זוכרות אותו הוא שיחק כדורגל. "בגלל שגידלתי אותו משלב מסוים לבד, לא יכולתי להרשות לעצמי לקחת אותו לאימונים ומשחקי כדורגל. טל היה ילד כל כך בוגר ומבין, שהוא לא התלונן והמשיך לשחק עם חברים בשכונה במקום. בשלב מסוים טל בחר ללכת דווקא לאתלטיקה והצליח מאוד. בתיכון הוא למד במגמת אתלטיקה והיה ספורטאי מצטיין", מציינת אביבה.

מי שלמעשה גילה את טל היה ד"ר זוהר שדה, מומחה לאתלטיקה שספד לו: "המפגש הראשוני עם טל נעשה לפני כעשור, כשרצה להתקבל לכיתת הספורט במקיף ח'. בהתחלה הוא לא הרשים בכישוריו הגופניים, אבל בראיון הקבלה נגלה בפניי תלמיד שקט, מחויך מבושה שאהב פעילות גופנית. טל הקטן והצנוע הפך למנהיג חברתי, אבל לא מהסוג המוחצן, הצעקן והמרוכז בעצמו, אלא מהסוג שממגנט אליו אנשים שחפצים בחברי חיים. כן, טל היה חבר אמיתי".



במקביל להיותו ספורטאי, פיתח יפרח אהדה בלתי מתפשרת לקבוצת הכדורגל של הפועל תל אביב. בכל הזדמנות שהייתה לו במהלך שירותו הצבאי ועוד לפני כן פקד את משחקי הקבוצה. ב-31 באוגוסט 2014 ערכה הפועל ת"א טקס הנצחה מרגש לפני הדרבי מול מכבי ת"א, לטל, לאיתן ברק, דניאל פומרנץ וגלעד יעקבי זיכרונם לברכה, שנהרגו אף הם ב"צוק איתן".

אביבה זוכרת רגע אחד מיוחד בדרבי שסימל עבורה הכול: "טל בן חיים, שחקנה של מכבי ת"א, כבש שער במשחק. לי היה ברור שהעובדה שדווקא שחקן שקוראים לו טל הבקיע את השער הראשון, ושאפילו בשם המשפחה שלו יש שתי אותיות משם המשפחה של טל, זה אומר שהוא מסתכל עלינו מלמעלה".



בין משפחת יפרח למנהלה של הפועל ת"א, מורדי דדון, נוצר בעקבות האירוע קשר מיוחד. "הוא מלווה אותי מאז שטל נהרג, וזה הרבה מעבר ליחסים רגילים. הוא אפילו תרם לא מעט מנויים של הקבוצה לחבר'ה מהיחידה של טל", מציינת אביבה. גם דדון מרגיש כך: "כשהגענו עם השחקנים לשבעה ישבתי יחד עם אביבה והיא הרגישה מאוד קרובה אליי. נקשרנו אליה ישר, היא נכנסה לנו ללב. גם אני עובר משהו לא קל במשפחה שלי כרגע, ואביבה שואלת ומתעניינת כל הזמן. אנחנו מלווים אחד את השני. היא אימצה אותי אליה. הם משפחה מדהימה, מבחינתי הם המשפחה השנייה שלי".



החדר של טל נשאר בדיוק כפי שהיה לפני שעזב אותו בפעם האחרונה בקיץ 2014. הדברים שנוספו אליו הם ארגזי צבא עם הציוד הצבאי שלו, תעודות הוקרה משירותו ותמונה ממסוגרת עם חולצת הפועל ת"א, מזכרת מאותו טקס. "הרמטכ"ל היוצא, בני גנץ, ביקר בחדר שלו וכשראה את התמונה הממוסגרת סיפר שגם הוא אוהד הפועל תל אביב", מספרת אביבה

לא לפני הרבה זמן חזרו אביבה ונוי ממסע של חודשיים וחצי בארצות הברית וקנדה, במטרה לספר על טל ועל מה זה להיות משפחה שכולה בישראל. בין השאר עברו האם ובתה בניו יורק,




באפלו, מיאמי וגם במונטריאול.



"אנחנו בעיקר מספרות את סיפורו של טל. היינו חודשיים וחצי בארצות הברית ושם עברנו מקהילה יהודית אחת לשנייה. דיברנו על משפחה שכולה, ואיך אימא שכולה מרגישה. היה חשוב לנו להסביר שמאחורי כל חלל יש משפחה שלמה וחברה שאוהבת. רצינו שיידעו שהחיים פה קשים אבל אין לנו מדינה אחרת".


לפני חודש אף נערך טקס הכנסת ספר תורה בבית הכנסת בשכונת נווה שקמה בו מתגוררת המשפחה. "זה היה אירוע מרגש מאוד, היו מאות של אנשים, ביניהם גם חברים של טל מהצבא ומפקדיו, ואפילו רבנים ממיאמי. נוי ואני נמשיך לעשות הכול כדי לשמר ולהנציח את טל".

אתר 'אדום עולה' מתייחד עם זכרם של הנופלים במערכות ישראל וחללי פעולות האיבה. סיפורו המרגש של אוהד הפועל תל אביב, נתן אוחנה, שהעריץ את הקשר ג'ורג בורבא. הוא נפל במלחמת יום הכיפורים ברמת הגולן, בעת ששירת בחיל תותחנים.

המתח שהיה בבית משפחת אוחנה בזמן מלחמת יום הכיפורים היה קשה מנשוא. אי הוודאות לגבי גורלו של האח הצעיר, נתן, אפפה במשך ימים רבים בין בני המשפחה. בחלוף למעלה מ-30 שנה, מתברר כי חלק מהאחים ידעו את דבר מותו של נתן, אולם לא סיפרו לאף אחד. "רציתי להעניק להם עוד שבועיים של אופטימיות. בתוכי רעדתי במשך חודש שלם" – מספרת שירה בת ה-62, אחותו של סמל חנן אוחנה, שנהרג במלחמת יום הכיפורים.

"אחת מהדודים שלי שלי התקשר כבר ביום השלישי למלחמה, וסיפר ששמו של נתן כתוב ברשימת ההרוגים שמופיעה בקצין העיר. נסעתי לשם והבנתי שהוא נהרג, למרות שסירבו לומר לי את זה בוודאות. חזרתי הבייתה, ואני זוכרת היטב איך הברכיים שלי רעדו. בליבי נפרדתי ממנו, אבל לא אמרתי לאיש. היה חשוב לי שכולם יחיו עוד כמה ימים בתקווה, לפני שהשכול הכבד מגיע אלינו".

מסתבר שגם האחות רחל (59) ידעה על מותו של אחיה נתן, תוך זמן קצר. "כאשר בעלי אושפז בבית החולים עקב פציעתו במלחמה, נכנס לחדר קצין מתותחנים עם חוברת של שמות ההרוגים. אף אחד לא ידע, אבל בזמן שהקצין הלך לשירותים, הבטתי בחוברת בחטף, וראיתי את שמו של אחי רשום שם. הבנתי מייד שאין דרך חזרה, אבל לא סיפרתי לאף אחד", מתארת רחל.

הילדות בתל אביב, האהדה להפועל

נתן אוחנה נולד בשנת 1954, בן למשפחה בת ארבעה ילדים גדולים ממנו. הוא היה צנום מאוד בגופו, ורק כאשר התגייס החל לפתע לגבוה. למרות שהיה תלמיד מצטיין, החליט נתן לעבוד לאחר הלימודים, בבית הדפוס של אחיו הגדול אהרון, שמספר כי "נתן היה מסוג האנשים שעושים את המוטל עליהם בצורה הכי טובה ויעילה. הוא אומנם היה הכי קטן, אבל התנהג כבוגר כמו כולם. כשעבד בבית הדפוס, הוא היה מסיים לעבוד בחצות הלילה. וכשראה שהוא לא מצליח לסיים את העבודה – הוא קרא לחבריו בכדי שיעזרו לו. הוא עשה הרבה פעמים את העבודה הרבה יותר טוב ממני, ורק בן 15".

נתן אהב מאוד כדורגל, אהדתו הייתה להפועל תל אביב. מגיל צעיר נהג נתן לפקוד מדי שבת את איצטדיון בלומפילד ביפו, והשחקן שאהב יותר מכל היה ג'ורג' בורבא, חלוצה הישראלי והמהיר של הפועל תל אביב. בגיל 15, כאשר כל חבריו החליטו לנסוע למועדון בעיר, נתן נסע יחד איתם, אולם בשל גובהו הנמוך, הוא לא הורשה להיכנס למועדון. "אני זוכרת שהוא סיפר לי את זה וצחקתי עליו" – כך סיפרה אחותו גילה. "הוא היה מאוד ביישן". גילה מספרת כי נתן אהב מאוד לשדר את משחקי הפועל, ואף הסתובב בבית מדי פעם עם מקל בידו, אותו דימה למיקרופון של שדרים.

"אני זוכר", אומר אהרון, "שהוא הלך לשירותים בבית הדפוס באחד הימים ועישן שם. כשיצא, שאלתי אותו מה עשה שם? והוא לא הבין מה אני רוצה ממנו, מה אדם יכול לעשות בשירותים? הוא כנראה לא הבין שראיתי את עשן הסיגריות שיצא מהגגון. הוא היה לפעמים תמים מאוד".

הגיוס לתותחנים, המלחמה בכיפור

בגיל 18 התגייס נתן לחיל התותחנים לגדוד 405 (נמר) שהיה אחראי על הגזרה הצפונית ברמת הגולן. במקצועו היה כוון, למרות שהיו לו משקפיים. "כשנתן התחיל את הצבא אני הייתי בארה"ב, הייתה לי שם עבודה. וכל שבוע שלחתי לו 20 דולר במעטפה, כדי שיהיה לו כסף לבזבז קצת כחייל. אני זוכר שהוא היה מספר על הבית, אבא, על ההפסדים של הפועל תל אביב, ובעיקר חוויות מהשירות הצבאי" – סיפר אהרון.


בתחילת אוקטובר, בשנת 1973, שהה נתן יחד עם חבריו לצבא בשבוע נופש בביל"ו. בצהריים הוקפצה כל סוללת ב' (בועז) לרמת הגולן, לאחר שהתקבלה התרעה על 'יום קרב' שצפוי בגזרה הצפונית. "כשהוא הוקפץ לצפון, נתן שלח לנו גלויה, שבה כתב 'עלינו במפתיע לרמת גולן, אני לא יכול לספר לכם למה. אני צריך שתשלחו לי ציוד אישי להמשך השבועות הקרובים. אוהב נתן'. הנתון המזעזע ביותר הוא, שאת הגלויה קיבלנו לאחר שהודיעו לנו שנתן נהרג" כך סיפרה אחותו רחל.

ביום שבת ה-6 באוקטובר בשעה 14:00 פרצה מלחמת יום הכיפורים. הסוללה של נתן התמקמה על פי הוראת של הסמג"ד דאז, אורי מנוס, מאחורי המוצב תל ג'וחדר המרחק כ-600 מטרים בלבד מהגבול הסורי, קרוב מאוד לציר הנפט. מפקד הגדוד ניהל את המערכה כ-קצין שיתוף ארטילרי בחטיבה 7, ולא היה שותף להתקדמות של הכוחות, הסגל הפיקודי החל למעשה מהסמג"ד. נתן וחבריו לסוללה התמקמו כאמור קרוב מאוד לגבול יחד עם עוד שלושה תותחנים מתנייעים.

החושך ירד כבר בשעות הערב המוקדמות, ותמונת הקרב לא הייתה ברורה לפיקוד הבכיר וגם הזוטר שהיה אז בשטח. באותה העת המשיכו נתן וחבריו לירות פגזי ארטילרייה בקצב מהיר. בשלב מסויים, ככל הנראה בסביבות השעה 21:00-22:00 הגיעו טנקים סורים והתמקמו במרחק 50 מטרים בלבד מהכוח של צה"ל שהיה בסמוך.

אחד מחבריו של נתן רץ לעבר הסורים, משום שכולם חשבו כי אלה למעשה כוחות ישראלים שבאו לעזור להם. תוך שניות הבינו הסורים כי הכוח שנמצא בסמוך הוא כוח ישראלי, ופתחו באשר רצחנית לעבר כל מי שהיה אז בסוללה. נתן, שהיה אז כוון בתותח מתנייע בקוטר של 155 מ"מ, נהרג ישר. אותו חייל שרץ לעבר הסורים הצליח להינצל, אולם 17 חיילים נהרגו בקרב זה.

בנוסף להרוגים, נלקחו כמה חיילים לשבי הסורי, אולם תמונת הקרב לא התבהרה בפיקוד של צה"ל באותם ימים. גדוד התותחנים עצמו, 405, היה במרחק כמה קילומטרים משם, ונפגע אף הוא בהפצצות של הסורים, הקשר עם סוללה ב' נותק. רק בחלוף ארבעה ימים החלו למעשה בצה"ל במלכת זיהוי הגופות וקבירתם. על פי העדויות, הרבה לא נשאר לאחר הטבח הרצחני של הסורים. בינתיים, בבית משפחת אוחנה, חיכו לבשורות בנוגע לנתן.

אב המשפחה, יוסף, החליט לחפש את בנו נתן ונסע לרמת הגולן. במשך כמה ימים עבר בין המוצבים, חיפש בין הסלעים, שאל חיילים אולם לא מצא את נתן, תקוותו הייתה שחנן נפצע והוא עדין בשטח או שאולי הוא מתחבא באזור מסויים לאחר שברח מהתופת. הצבא הגדיר אז את חנן כנעדר. ככל שנקפו ועברו בימים, המתח בבית המשפחה גבר. מסתבר כי חלק מהאחים כבר ידע דבר מותו של האח, אולם הם סירבו לספר על כל לשאר המשפחה.

"אנחנו יודעים בדיעבד שגם אמא שלנו ידעה כל הזמן שהוא נהרג" סיפרה השבוע רחל. "ביום השני למלחמה היא הלכה לחברה שלו ברחוב הרצל בעיר, שסיפרה לה כי בנה נהרג לאחר שקראה בקלפים". התחושות בבית היו קשות מאוד. האב יוסף קבר באותם הימים את דודו, שנהרג אף הוא במלחמה, בבית העלמין בעפולה. במרחק מטרים ספורים מהקבר של הדוד, היה קברו של נתן, בנו של יוסף.

האב כאמור, לא ידע על כך. מסתבר כי צה"ל קבר את רוב ההרוגים מאותו קרב בעפולה, אך לא דיווח למשפחות. רק לאחר חודש ימים הגיע קצין העיר לבית משפחת אוחנה וסיפר על כך לבני המשפחה. "בשל העובדה שנתן נקבר בעפולה, ישבנו עליו שבעה רק שעה אחת" מספרת גילה. מסתבר כי על פי הדת, אסור לשבת שבוע ימים באבל על מי שכבר נקבר, הוצא מקברו, ונקבר שוב.

החיים השתנו מקצה לקצה

לאחר שקיבלו את הבשורה הקשה, השתנו חייהם של בני משפחת אוחנה. "אני רואה היום את בני, שהוא כבר גדול מאוד, ולפעמים אני חושבת לרגע שזה נתן אחי" מספרת רחל. "הזכרון של נתן אחי נמצא איתי כל הזמן במשך כל חיי. מעבר לכאב הפנימי שאני מרגיש בתוכי, אני רואה את בני והוא דומה מאוד לאחי. הפנים, השיער, המבט, זה קשה מאוד".

"הפכנו למשפחה חרדה מאוד" – אמר אהרון. "המשפחות השכולות נושאות איתן כאב לכל החיים. גם בנינו מרגישים זאת היטב בזמן ילדותם. בכל פעם מחדש אנחנו מרגישים צורך להגן עליהם, ולנסות להימנע מהצרה שתבוא או שאורבת לנו בפינה". אהרון, בן ה-63, היה לוחם בגדוד 51 בגולני, שניים משלושת בניו שירתו אף הם ביחידות קרביות. הבן השלישי אמור להתגייס בקרוב. "אין ספק שאני חושש מהגיוס של הבן השלישי שלי. זה מתח שאי אפשר לעמוד בו" מסביר אהרון.

"אותי מלווים כל חיי סוג של רגשות אשם" אומרת גילה. "אני זוכרת שלפני שנתן הוקפץ לרמת הגולן הוא ביקש ממני לתקן לו את משקפי ראייה שהוא נטל באותם הימים. אני הלכתי לחנות וביקשתי שיתקנו לי אותם במהרה כי אחי משרת בצבא והוא צריך אותם בדחיפות. באותו הלילה הנוראי, המשקפיים עדין היו בתיקון באותה החנות, ואני הרבה פעמים חושבת שאולי אם הוא היה עם המשקפיים שלו, או אם הייתי מצליחה לתקן אותם ולהחזיר לו בזמן, אולי הוא היה רואה טוב וניצל".

הקריאה לשחרור גלעד שליט

בנה של רחל, חנן, הוא פעיל מרכזי במטה לשחרור גלעד שליט. המשפחה, שנושאת איתה כאב גדול מאוד, מזדהה עם מאבקה של משפחת שליט. "חייל חייב לחזור הבייתה, ובכל מחיר" מצהיר אהרון האח הגדול במשפחה. "גלעד חייב לחזור להורים שלו, לאחים, לחברים. מדינת ישראל שלחה אותו למשימה, ועלינו מוטלת האחריות להחזירו. אנחנו שולחים את הטובים שבבנינו לצבא, והתקווה היא שהם יחזרו הבייתה בריאים ושלמים".

חנן, בנה של רחל התייחס גם הוא לנושא ואמר: "אין תג מחיר עבור בני אדם. אני רואה את הכאב של משפחת שליט, את הכאב של כל חבריו, אסור לנו כחברה וכמדינה לגרום להם להמשך הסבל הנוראי הזה". כעת, זמן קצר לפני יום הכיפורים, מתכנסים האחים לפתוח שוב את האלבומים, להיזכר בתמונות וברגעים השמחים של נתן ז"ל, ושל המשפחה עצמה.

בערב ראש השנה ארחה רחל משפחה שכולה שלא היה לא היכן לחגוג את החג. מי שארגן זאת היה יורם אלפר, יו"ר יד לבנים בבתים, שדואג למשפחות השכולות ומלווה אותן יום יום בזיכרון, בכאב ובבעיות נוספות. "הפכנו להיות משפחה אחת גדולה, שהמכנה המשותף שלה הוא השכול, הכאב והזיכרון" מסכמת רחל

רס"ל נועם (נועמיקו) גולדמן ז"ל
בן אריאלה וצביקה
נולד בעין יהב
בכ"ט בחשוון תש"מ , 18/11/1979
התגורר בכפר סבא
שרת בחיל השריון
יחידה: חט' 847, גד' 275
תפקיד: מפקד טנק
התגייס ב30.3.1998
נפל בקרב
בט"ו באב תשס"ו , 9/8/2006
במלחמת לבנון השנייה
מקום נפילה: עיתה-א-שעב
באזור לבנון
מקום קבורה: כפר סבא
חלקה: 5, שורה: 1, קבר: 6.
הותיר: הורים ואח - יזהר

נועם גולדמן בן 27, נהרג בט"ו באב מפגיעת טיל נ"ט, בסמוך לכפר עייטא א-שעב שבדרום לבנון. שלושת חבריו לטנק נהרגו עמו.
לשרות מילואים בחטיבת טנקי המרכבה, גוייס בצו 8 - שבוע ימים לפני שנהרג.
בעת שרותו הסדיר, היה נועם מפקד טנק בחטיבה 7 בחיל השיריון. החלטתו של נועם להתגייס לחיל השיריון היתה טבעית. אביו צביקה גולדמן היה סגן מפקד גדוד שיריון במילואים ודודו אשר גולדמן היה מפקד גדוד מילואים באותו חיל. בשנה האחרונה לשרותו הצבאי היה נועם רב סמל פלוגתי.
נועם נולד במושב עין-יהב בערבה. בן שלוש היה כשנסע עם הוריו ואחיו יזהר לפורטו ריקו, שם חיו שלוש שנים. בן שש הגיע עם משפחתו לכפר סבא, העיר בה התגורר עד סוף שרותו הצבאי.
במרץ 2001 השתחרר משלוש שנות שרות סדיר ולמד לבחינה הפסיכומטרית, אותה עבר בציון של 738 נקודות.
באוגוסט 2001 נסע נועם לעבוד בארה"ב והגשים חלום לטייל לאורכה ולרוחבה של יבשת דרום אמריקה, יחד עם חבריו מילדות ליאור רומנו, אבידן ויהונתן הירש.
נועם למד בבית הספר היסודי גולדה מאיר, בחטיבת הביניים שזר ובתיכון היובל בכפר סבא. הוא אהב חברים, כדורגל, תופף על תופים והתאמן במכון טקוואנדו של עודד שרייר. נועם היה אדם חם, יוצר קשרים. היה חלק ממשפחת סבו וסבתו עדה ושמעון מאיר מאלוני אבא, אהב להגיע אליהם, לטעום ממאכליהם, לטייל בגבעות ובשדות ולהיפגש עם בני דודיו. נועם היה גם חלק ממשפחת גולדמן הענפה מבאר טוביה. נהנה מהחום, האוכל, משחקי הכדורגל והוויכוחים עם דודים, דודות ובני דודים.
לפני מספר שנים התגרשו הוריו; אמו עקרה ליקנעם ואביו לרעננה. נועם יצר קשרים טובים עם בני הזוג החדשים של הוריו, יונה דסאו ודני אנגל.
בשנת 2002 לאחר שחזר מחו"ל, גר שנה עם אביו ובת זוגו ברעננה.
עם תחילת לימודיו באוניברסיטת תל-אביב, בחר להתגורר בדירה בתל אביב עם חברו ליאור רומנו. תכנן נסיעה קרובה לספרד, במטרה לעבוד ולהשתפר בספרדית, שפה אותה למד בשנה האחרונה. הוא למד לבדו דרך קריאת ספרי פילוסופיה, מדעי המדינה, פוליטיקה והיסטוריה. הוא למד את העבר שכן רצה להבין את ההווה ולשפר את העתיד. היה לו חשוב לברר מה תפקידו כפרט בעולם ואיזו תרומה יש לו עבור החברה בה הוא חי. בגיל צעיר הגיע לתובנה כי מבנה חברתי הוא מילת המפתח לשיפור חיי האדם כפרט. הוא בחר בעולם הכלכלה ככלי המשמעותי ביותר להשגת יעד זה.
נועם שאף להרמוניה עם אנשים, חברה וטבע. במהלך לימודיו באוניברסיטה, נטל חלק בפעילות לאורך השנה של עמותת נובה. הוא פעל כחלק מצוות סטודנטים למינהל וכלכלה, שנתנו ייעוץ כלכלי לעמותה העוסקת באיסוף, שיפוץ וחלוקת ציוד יד שנייה לנזקקים. כאדם שחיפש לעצמו אפשרות להשפיע על המבנים החברתיים והכלכליים של עולמנו, שמח שבתוך זרם העבודות, סמינרים ומבחנים, פגש בעשייה חברתית עם ערך מוסף, שבא מתוך נתינה וראייה אופטימית של העתיד הפרטי והכללי.
מספר ימים לפני גיוסו למילואים, סיים נועם שלוש שנות לימוד במגמות כלכלה וראיית חשבון. הוא התקבל ללימודי סטאז' במשרד גדול ויוקרתי לראיית חשבון בתל אביב.
בסיום ראיון שנערך עימו לפני קבלתו למשרד רואי החשבון נכתב: "בחור מקסים, נעים שיחה, מאד זורם, מאד אוהב לדבר, אינטליגנט שאל שאלות ענייניות, מאד פתוח וכנה. נראה בחור חרוץ, ישר, מאד איכותי. איש עקרונות, חדור מוטיבציה, יש בו קצת ילדותיות"...
בחוברת שהופקה לזכרו של הבן, כותב צביקה האב: "בשעת בוקר יום רביעי שעבר, קיבלת שיחת טלפון מהצבא. בלי להוציא מילה, התחלת להתארגן ליציאה למלחמה. הבאתי לך את המדים, הנעליים, הגומיות וכל מה שצריך. רק כובע שכחת. ביקשת שאלך לסופר ונתת לי רשימה ארוכה. יצאת לקרב עם תיק "מדוגם". לקחתי אותך לנקודת האיסוף ונפרדנו בחיבוק ונשיקה... בשיחות הטלפון שלנו בשבוע האחרון, נשמעת לי מלא מוטיבציה ועם מורל גבוה. אין ספק שעודדת אותי מאוד בשיחות אלה. נתת לנו להרגיש כי אתה חסין כנגד טילים ומטענים..."."במהלך ימי השבעה, הגיעו אלינו חבריו מהחוג לחשבונאות באוניברסיטה והביאו לנו את מחברות הבחינות שלו", מספרת האם אריאלה. "הבנאליות של החיים גרמה לי לבכות. כי זה מה שנועם היה, אזרח. הוא גוייס בח' באב ונהרג בט"ו באב. הוא היה אדם מתוק, אדם שנותן השראה, כל מילה שאמר היתה אחרי מחשבה".
כמו אביו, אחיו, דודו ובני הדודים, היה נועם אוהד מושבע ונאמן של "הפועל" תל אביב בכדורגל. בשעה בה נועם נהרג, ערכו הוריו ביקור ניחומים בבית הוריו של איתמר צור, אשר נהרג בטנק בלבנון שבוע קודם לכן.

על גופתו של נועם נמצא פתק בכתב ידו, מוכתם בדמו ובו ציטוט מתוך "הסימפוניה הגמורה" של אאוגוסטו מונטרוסו: "מכמה אמיתות מתחמק בן-אנוש בעוד הוא מכלה את מכסת החיים שהוקצתה לו? האין האמת על פחדנותו אחת העיקריות? כמה התחכמויות כוזבות אתה נוקט יום יום כדי להסתיר מעצמך את העובדה שאתה פחדן".

שמעון המ"פ של נועם בלחימה בלבנון כתב:
אנו רוצים לחיות את החיים במלוא העוצמה והאושר בשביל השקט הזה, בשביל השלום המיוחל אנו נלחמנו ונלחם. עולים על הטנקים ומתניעים: "נהג, סע קדימה!" עם התחושה הזאת מתחילים תנועה, עם התחושה הזאת יורים ופוגעים ועם התחושה הזאת מלווים חברים, נערים, אריות בדרכם האחרונה. כי אין לנו מקום אחר ואין לנו צבא אחר ואנחנו הצבא. אין אף אחד אחר שיעשה את התפקיד הזה בשביל המשפחה והמדינה.
אני יודע לומר, אחי נועם, שכשמך כן אתה - נעים לבריות, בעבודתך המסורה החרוצה והשקטה, בחצי חיוכך התמידי סימלת עבורי את עוצמת החיים.
לא נפלת לשווא, זכרך עמנו תמיד ואתו הרצון והכוח להמשיך ולעשות את כל המאמצים כדי שיבוא השקט והשלום למקומנו".

וכותבת האם אריאלה:
הריחוף
(לנועם גולדמן - בני)
צריח הטנק עלה ונפתח בדיוק לפי התכנית.
נחלצת מתוך תא הטנק המתפוצץ וגופך זינק מעלה.
סוליות נעליך המאובקות דחפו בטנק ורגליך התיישרו,
מלאכי שמיים אחזו במותניך כדי לייצב את הריחוף הראשון.
אז הנפת את זרועותיך ופרשת כנפיך.
אז כפות ידיך נפתחו וקול צעקה גדולה עלתה משפתותיך."אמא חזרתי מהמלחמה""אמא, אני חי"
צעקת הההההההיייייייייייי
הסתובבת סביב עצמך ופנית שוב אלי.
התקרבת אלי, חיבקת.
עזבת.
עפת אלפי שנות אור באוויר,
טסת למקום אחר.

יהי זכרו ברוך

סגן אילן גבאי ז"ל
בן בתיה ואהרון
נולד בקרית טבעון
בי"ח בכסלו תשמ"ה , 12/12/1984
התגורר בקרית טבעון
שרת בחטיבת הצנחנים
יחידה: גד' 101
תפקיד: מפקד מחלקה - מ"מ
נפל בקרב
בז' באב תשס"ו , 1/8/2006
במלחמת לבנון השנייה
מקום נפילה: עיתה-א-שעב
באזור לבנון
מקום קבורה: קרית טבעון
חלקה: 2, שורה: 6, קבר: 6.
הותיר: הורים ושלושה אחים - אלון, אלה ואייל

קורות חיים:
אילן, בן בתיה ואהרון. נולד ביום י"ח בכסלו תשמ"ה (12.12.1984) בקריית טבעון. אח לאלון, אלה ואייל. בהיותו בן ארבעה חודשים התגלתה אצל אילן מחלת האסטמה. המחלה נמשכה בחריפות במשך למעלה משנה, אך אילן למד להתמודד עמה.
בגן חובה התבלט אילן כילד חכם במיוחד, בעל חשיבה מתמטית. בזמן שהילדים שיחקו בחצר, נהג אילן בעיקר לספור כל דבר ולעשות חישובים.
בשנותיו הראשונות בבית הספר היסודי "רימונים" שבקריית טבעון נטה אילן לרגישות יתרה, אך אהוב היה על החברים והמורים. כשהיה כמעט בן שבע נולד אחיו הצעיר אייל ואילן קיבל אותו בחום ובשמחה.
את לימודיו המשיך אילן בבית הספר התיכון המקיף "אורט על שם גרינברג" שבקריית טבעון. עם הזמן גדל והתחזק, האסטמה כמעט שנעלמה והוא הפך לילד פעיל ולשחקן כדורסל מצטיין. מספר חברו הטוב עומר ברקין: "בדרכך, היית נלחם על המגרש כמו שד. מרביץ, תופס, נותן מעצמך. כשהיינו קטנים היינו צוחקים שאתה נשאר לישון במגרש משום שתמיד היית מופיע ראשון לאימונים. מגיל צעיר היה לך מאוד ברור: מה שעושים, עושים טוב ובמאה אחוזים השקעה." נוסף על משחקי הכדורסל, אהב אילן גם לרוץ ולרכב על סוסים.
אילן היה תלמיד מצטיין וחבר מסור. הוא אהב מאוד לקרוא, לשחק במחשב, לשמוע מוזיקה - והכול לבד, בחדרו, בשקט.
בעקבות אחיו אלון נעשה אילן אוהד "שרוף" של קבוצת "הפועל תל-אביב" בכדורגל. הוא הקפיד לנסוע למשחקים, ושם התגלה בו צד שונה חלוטין: לבוש חולצה אדומה של הפועל היה אילן עומד ביציע, צועק ומשתולל.
בהתקרב מועד הגיוס כבר ידע אילן כי ברצונו להיות חייל קרבי - למרות המגבלות הרפואיות, ולא היה מאושר ממנו כאשר נקבע לו פרופיל רפואי 97. הוא החל להתאמן ולהכשיר את עצמו מתוך שאיפה להגיע ליחידה מובחרת, אך לאכזבתו הדבר לא הסתייע.
אילן התגייס לצה"ל בסוף חודש מרץ 2003 והוצב בגדוד 101 של הצנחנים. תקופת שירותו הראשונה התאפיינה בקושי להשלים עם שיבוצו, אך משעה שהתרצה - הפך להיות לוחם למופת, חייל ומפקד המהווה דוגמה.
אילן סיים מסלול כמצטיין מחלקתי ועד מהרה נשלח לקורס מ"כים שבסיומו חזר לגדוד כמפקד כיתה. בדרכו האופיינית השקיע את כל כולו בתפקיד וסחף אחריו את חייליו. וכך כתב לחייליו אשר סיימו מסלול: "כל הכבוד! על זה שסיימתם מסלול לא קל מבחינה פיזית ובעיקר מנטלית. על זה שלא ויתרתם אף פעם. גם ברגעים הכי קשים, נשארתם לוחמים וסיימתם מסלול. ... אל תפחדו מדברים קשים ומאתגרים, בסוף - רק מהם לומדים ומשתפרים ורק אותם זוכרים. ... תזכרו תמיד - הכול בראש. תעשו הכול בשביל להיות מפקדים. זה הדבר הכי גדול שהצבא יכול לתת לכם..." ואילו חיילי המחלקה השיבו לו: "בשבילנו תמיד היית תותח שיכול לסחוב את כל הגדוד על הגב ... היית מפקד מצוין שלא נתן לנו לנוח לרגע, דרשת מאתנו את הטוב ביותר, אך גם ידעת לעצור הכול ולהקשיב לכל הבעיות שלנו ... אז תודה על כל מה שהענקת לנו ולימדת אותנו לאורך כל הדרך."
לאחר תקופת מה נשלח אילן לקורס קצינים. הוא סיים את הקורס בהצלחה, חזר לגדוד וקיבל את התפקיד הקשה והמורכב של מ"מ בני ישיבות. אילן התכונן לתפקיד, העמיק ללמוד על ישיבות ההסדר והוביל את חייליו להצלחות ולהישגים. הוא נחשב לקצין וללוחם מבטיח: "אילן היה מטובי בנינו, מ"מ מצטיין, שנדרש להוביל מחלקה בוגרת בגדוד, מה שמעיד יותר מכול על ההצלחה שלו. גם כלוחם בגדוד אילן התבלט כמי ששואף לרוץ קדימה," סיפר סגן-אלוף איציק בר, מפקד בסיס ההכשרה והאימונים של חטיבת הצנחנים.
אילן זכה לאהבת החיילים שלמדו להעריך אותו. משהחל את שירות הקבע שלו, באביב 2006, היו כל מעייניו נתונים לתפקיד והוא השקיע בצבא את כל מרצו. כשהיה בא לחופשה נהג לצאת לרכב על סוסתו - תמיד לבד, בשקט, כדי להירגע ולהתחיל שבוע שבו שוב - הוא פותר בעיות לחיילים, עוזר ומתעניין. בסיום המסלול הודה אילן לחייליו: "... תודה על עולם שלם שנחשפתי אליו - עולם של טוב לב, של עזרה לזולת, של חברות הדדית שמתבטאת בהתנדבות אינסופית לכל דבר, בערכים מדהימים, ביושר, באמון עיוור. ... אין לי ספק שזו היתה התקופה הכי משמעותית בשירות שלי עד עכשיו. למדתי מכם כל כך הרבה על חברות, גישה לחיים, ערכים, צניעות ויושר. אני מקווה שגם אתם לקחתם ממני משהו." כתבו לו חייליו הלוחמים: "אתה מפקד שמהווה דוגמה ומופת לחייליך. לימדת אותנו כמה דברים שעוד ילוו אותנו בהמשך דרכנו. לימדת אותנו דבקות במשימה וחתירה לניצחון. אתה המ"מ הכי משקיען שהיה, איך אומרים? האחרון שמכבה את האור בסגל."
על תפקידו כמ"מ בני הישיבות, והודות להשקעתו ולמסירותו הרבה, זכה אילן למצטיין מח"ט.
עם סיום ההדרכה של בני הישיבות מונה אילן כמפקד מחלקה ביחידת הסיור של הפלחו"ד בגדוד 101. תקופה קצרה לאחר מכן פרצה מלחמת לבנון השנייה. אילן פיקד על המחלקה בקרבות הקשים שהתחוללו במארון א-ראס ובבינת ג'בל וגילה מנהיגות, אומץ לב ותושייה.
ביום ז' באב תשס"ו (1.8.2006) נפל סגן אילן גבאי בקרב בכפר עייטה א-שעב. כל הלילה הוביל את חייליו לעבר הבית שבו התבצרו, ומשקם לבדוק שכל חייליו מוגנים, פגע בו טיל שירו מחבלי החיזבאללה והרג אותו במקום. עמו נפלו סמל-ראשון יהונתן איינהורן וסמל-ראשון מיכאל לוין.
אילן נהרג בדרכו האופיינית כל כך - בשמירה על חייליו, והוא בן עשרים ושתיים. הוא הובא למנוחת עולמים בחלקה הצבאית בבית העלמין בקריית טבעון. הותיר הורים, שני אחים ואחות.
אילן הונצח באתר האינטרנט של תיכון "אורט גרינברג" שם מופיעים דברים רבים שנכתבו ונאמרו לזכרו, תמונותיו, דברים שאמר בעצמו לחייליו, תיאור הקרב שבו נפל, קטעי עיתונות וקישורים ותיעוד מפעלי ההנצחה שנעשו לזכרו.

כתב דוידי בן-ציון, חייל של אילן: "היית בשבילנו צור, ברזל, אדם חזק, כמעט בלתי פגיע, לידך הרגשנו רגועים ובטוחים. זכינו להיות חייליו של אדם גדול. ... החיבור שלך למחלקה היה כל כך אמיתי ועמוק שקשה ממש לתאר אותו. ... היושר שלך והחתירה לאמת, גרמו לך לברר עד תומן שאלות שהתעוררו. ... האחריות שלך למחלקה היתה משהו בין אח גדול לאבא. אחריות שבאה לידי ביטוי בדאגה לבעיות האישיות של כל אחד מהחיילים או טיפול רגיש במחלקה שנכנסה לא פעם למצבים רגישים. ... בשבילי אישית היית אח ורע..."

כתב עומר ברקין - חבר ובן כיתה: "... היינו חדורי מוטיבציה וציפינו לשירות הצבאי כמו שרק אנשים צעירים שגדלו על מיתוס הפלמ"ח והלוחם העברי לדורותיו יודעים. נחשפנו למורשת קרב ולסיפורי גבורה וחלמנו על הרגע בו נוכל כבר להיות חלק מהעניין. ... לקחת עליך אתגר לא פשוט: מפקד מחלקת בני ישיבות. ... חייליך יעידו שעשית זאת בצורה מעולה. זהו, אם כן, המקום בו מתגבשת החברה הישראלית. מקום בו בחור מצוין כמו אילן, מפלג חברתי אחד, לוקח קבוצת נערים מפלג חברתי אחר ויחד הופכים הם לצוות לוחמים. ... האין זו תרומתו של אילן לחברה שלאור אישיותו הערכית והצנועה יחנכו לוחמיו את ילדיהם לעתיד?..."

כתב ישראל חסון, חבר משפחה: "... ראינו כיצד אתה מתעצב ומביא לביטוי את כולך מדאגתך האנושית חסרת הפשרות לכל חייל תחת פיקודך עד כדי כך ששאלתי אותך האם אינך צעיר מדי מכדי להיות אם ואב לחיילים בני 18, וכיצד תוכל לשלב זאת עם פיקוד סמכותי ומקצועי, ואתה, באמונתך, בתבונתך ובמסירותך עשית זאת! ראינו כיצד שמרת וטיפחת חברות עם כל חבריך, יחס עמוק, כנה, ישר וישיר, תומך, סקרן עם רצון לפתח ולהתפתח ... ראינו כיצד כל הדברים הללו מתלכדים בך וכיצד האילן צומח ומתעצם ומתייצב וידענו כי לפנינו אילן גדול שניתן להיתלות עליו, להישען עליו ולהסתופף בצלו בעתיד ... אילן אהוב, תחסר לי כבן, תחסר לי כאדם, אולם לא תסור מנשמתי."

כתבו בני משפחת שרייר שבנם יפתח, חברו הטוב של אילן, נפל במלחמה שבוע קודם לכן: "יפתח ואילן גיבורים / אבדתם לנו לנצח, יקרים! / כל כך הייתם חברים, אמיתיים מקושרים. / בחייכם כמו במותכם / נערצים ובלתי נשכחים. / בנפש חפצה, בלא לשאול לכם דבר / לחמתם והקרבתם כל אשר יקר: / את נשמתכם הרעננה וגופכם המוצק / את היופי והטוהר אשר בפלד נוצק... / הותרתם מאחור את כל האוהבים / ולהגן יצאתם על אחיכם היהודים.../ נפול נפלתם בפרקי זמן כה קצרים, / הן אפילו בשמים תהיו מחוברים..."

כתב מוטי קרמיש, חבר משפחה: "... עלם חמודות, ילד חכם מלא הומור, יושר ונאמנות. מלוא כל טוב ישראל נתנו בך הוריך. בכל דבר הלכת עד הסוף, דורש מעצמך ומאחרים את המיטב - בלימודים, בספורט ולבסוף גם בצבא. גדלת והתעצמת מול עינינו. מילד חינני הפכת לגבר מקסים, מלא עוצמה ונחישות המלווה בלא מעט ביישנות וצנעה שרק העצימו את הווייתך. ... כל הורה היה מתברך בילד שכמוך, כל אחד מאתנו היה רוצה בך להוביל את בנינו לקרב באין בררה."

במלאות שלושים לנפילתו, הספיד את אילן צחי פתל, מ"פ חוד גדוד "פתן": "אילן, כילד גיבור תיחרט דמותך: כי לעולם ילד להוריך תישאר ... לעולם תישאר ילד של הטבע - היודע לשמוח בשממת המדבר מחד ומפריחת הגליל מאידך. האזנת באוזן ערבה לקול המעיין המפכה, רוכב על סוסתך בעמק זבולון למרגלות רכס הכרמל. כגיבור צעדת בראש לוחמיך בשקט ובצניעות שאפיינו אותך. בקור רוח ובאומץ לב פיקדת בקרב וסיכלת התקפת מחבלים, פיקדת בצורה יוצאת דופן על מחלקתך תוך הכרת רזי נפשם של פיקודיך, אך טבעי הוא שנפלת חלל בניסיונך להגן על לוחמיך שכה אהבת..."
מג"ד 101, סא"ל אריאל יוחנן, העלה קווים לדמותו של אילן: "... אילן היה קצין יסודי מאוד ... הנתינה הייתה יסוד מוצק בהווייתו הבסיסית ... נפילתו במהלך קרב, אינה מקרית. כמו בשגרה כך גם במלחמה אילן הוביל את חייליו מלפנים תוך שמירה על דוגמה אישית גבוהה מאוד. ... חסרונו מורגש יום יום, שעה שעה..."
ספד לאילן מ"פ פלוגת המחץ, סרן קובי רחמים: "אילן היה בעל מספר תכונות בולטות: מקצועיות ... השקעה ... צניעות. ... דמות לחיקוי ומפקד מצטיין."
כתב סגן שחף בן ארצי, חבר (מ"מ סיור לשעבר): "מתחילת שירותו בגדוד אותר אילן כמישהו שונה, מיוחד, מוכשר ובעל מספר תכונות שונות שאין ללוחמים אחרים. ... במשך כל המסלול היה אילן מהמובילים בפלוגה והיה ברור לכולם כי הוא יתקדם במערכת הצבאית ודי בצורה חלקה. ... בהיתקלות בבינת ג'בל, מול 27 לוחמי קומנדו של החיזבאללה, פעל אילן באופן מצוין ובקור רוח הראה לכולם כיצד מתנהג מפקד במצבים קיצוניים, כי זה היה אילן, דמות למופת, לחיקוי וללמידה."

פעולות הנצחה רבות נעשו לזכרו של אילן. במסגרת חטיבת הצנחנים הוקמה "פלוגת אילן". חייליו של אילן, בחורי הישיבה, הקימו את "מצפה אילן" - מצפה הצופה לעמק תרצה, הרי מואב, ובימי ראות טובה עד הרי החרמון והתבור. קבוצת "הפועל תל-אביב" בכדורגל, הקבוצה שאילן כה העריץ, הקדישה משחק לזכרו. ביער למרגלות קרית טבעון, במקום שאילן אהב כל כך לטייל בו, סמוך לעץ אלון התבור הגדול בישראל, הוכשרה ביוזמת המשפחה פינת הנצחה. חבריו של אילן בשיתוף עם משפחתו ובית הספר "אורט גרינברג" ייסדו את "אילן טבעון" - חוג הכנה לצה"ל.

זיו קראוס ז"ל

בן גילה ונפתלי. נולד ביום ו' בשבט תשמ"ד (9.1.1984) בבית-החולים "הלל יפה" בחדרה. אביו, מבני המשק הראשונים בקיבוץ המעפיל, ואמו מבית מרשלק, בת קיבוץ רשפים שבעמק בית שאן. זיו היה הילד השלישי במשפחת קראוס, אח לחן ולמורן הבוגרות ממנו ולשירן אחותו הצעירה. שמו של זיו ניתן לו לזיכרו של לוי בר-זיו, בן-דודו של אביו, טייס קרב שנפל במלחמת יום הכיפורים ליד תעלת סואץ. כאשר נתגלתה גופתו של לוי לאחר תקופה ממושכת בה הוכרז כנעדר, נמצאה ליד גופתו חצי מקסדת הטייס שלו ועליה השם זיו.


זיו נולד בשלהי מלחמת שלום הגליל, כאשר אביו שוחרר משירות המילואים כדי להיות נוכח בלידתו. זיו היה ילד טוב, חייכן, סקרן ואהוב על כולם. הוא ניחן בשיער שחור חלק ועיניים שחורות ויפות. זיו גדל בחינוך המשותף, כנהוג בקיבוץ באותה תקופה, והשתלב יפה בקבוצתו.



זיו היה לתלמיד טוב מאוד בכל שנותיו בבית-הספר היסודי והצטיין במיוחד בחשבון ובמחשבים. הוא אהב מוזיקה וכבר בכיתה ג' החל בשיעורי נגינה על צ'לו. הוא סיים את כיתה ו' בהצטיינות. בכיתה ז' עלה לחטיבת-הביניים "שחר" בקיבוץ עין החורש. היתה זו גם שנת בר-המצווה. לכל בני גילו היתה פעילות משותפת רבה למען הקהילה, ומשימה אישית - כתיבת ספר השורשים המשפחתי. במהלך הכתיבה העמיק זיו והתוודע לעברה של המשפחה הגדולה שנספתה בשואה, לעליית הסבים לארץ ולהקמת הקיבוץ.


בשנה זו הצטרף זיו לתזמורת בני הקיבוצים הצעירה והשתתף בקונצרטים שהתקיימו בהתכנסויות התזמורת בחופשות, בפני הורים ואורחים.


נוסף לנגינה זיו אהב מאוד לעסוק בספורט. תחילה עסק בכדורעף ובהמשך עבר לשחק טניס שולחן והצטיין בריצות למרחקים ארוכים. הוא היה אוהד של קבוצת הכדורעף "הפועל המעפיל" ואוהד שרוף של "הפועל תל אביב" בכדורגל. את מדור הספורט קרא באופן קבוע והתמצא גם בענפי ספורט אחרים, כגון טניס וכדורסל.


לימים המחשב הלך ותפס חלק ניכר מזמנו. הוא התעניין והתמצא במחשבים ואהב לסייע לחברים ולבני המשפחה בפתרון בעיות מחשב.


בסיום לימודיו בחטיבת-הביניים היה זיו פעיל ושותף במסיבת הסיום שהכינו החניכים לכבוד ההורים וסגל בית-הספר.


זיו עבר ללמוד בחטיבה העליונה "מעין" בקיבוץ עין החורש. בתקופה זו החל להיות פעיל מאוד מבחינה חברתית. הוא הצטרף לתנועת "השומר הצעיר" ויצא למחנות וטיולים במסגרת התנועה, שם הכיר בני נוער מכל רחבי הארץ. עם הזמן היה למדריך חניכי הקן הצעירים ושותף לכתיבת עיתון הקן.


זיו בחר ללמוד במגמה טכנולוגית, למרות שתחומי העניין שלו כללו גם מוזיקה והיסטוריה. הוא הצטרף לתזמורת הבוגרת של תזמורת הקיבוצים, התמיד והתקדם בנגינה, למרות הזמן המועט שהשקיע בכך בין שלל עיסוקיו הנוספים.


בחופשות עבד בענף המדגה, שבו עבד באותה תקופה גם אביו. העבודה היתה קשה מאוד, אך זיו היה נחוש בדעתו להוכיח את עצמו ולהשתלב בצוות העובדים הוותיקים והצעירים של הענף.


בכיתה י"ב החליט להצטרף למשלחת תנועת "השומר הצעיר" לפולין ולקראת המסע המרגש עבר סדרת סמינרים בנושא השואה.


בהמשך החליט להצטרף לגרעין של בוגרי התנועה שהתקבץ מצעירי התנועה מכל רחבי הארץ. במהלך השנה שבה למד בי"ב, נהגו חברי הגרעין להיפגש אחת לחודש בסופי שבוע, ללימוד וגיבוש, ובהמשך התנדבו כולם לשנת שירות והדרכה בקהילה כקומונה. לצורך כך דחה זיו את שירותו בשנה ועבר קורסים וסמינרים רעיוניים רבים.


הוא היה מעורב מאוד בפוליטיקה הישראלית ומצוי בה ותמך בפשרה טריטוריאלית והידברות עם הצד השני. זיו נטל חלק בהפגנות ועצרות זיכרון לזכר ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל, למען דרך השלום ונגד אלימות.


עם סיום לימודיו בכיתה י"ב זיו היה פעיל בארגון מופע הסיום והופיע בו בנגינה, משחק ושירה.


את שנת י"ג עשה זיו בקומונה בכפר סבא יחד עם חבריו לגרעין. היתה זו תקופה נפלאה של עצמאות אישית וחברתית, פעילות נמרצת ויוצרת של חינוך נוער צעיר בקני התנועה. זיו הדריך בעיקר בבית-הספר "רמות חפר" בקיבוץ מעברות, ואת עיקר המאמצים הקדיש לקבוצת נוער בני העדה האתיופית.


זיו למד להסתדר יפה גם בחיי הקומונה בעיר, התבגר, והיה מאוד רציני ביחס למשימה שלקח על עצמו. הוא קשר קשרים יפים עם חניכיו וחבריו בקומונה, ויצר קשר אישי ויפה עם חברתו דנה מרמת השרון.


לקראת סיום שנת י"ג הצטרף זיו לצוות ההקמה והארגון של אירוע "השומריה ה-9" של תנועת "השומר הצעיר", שמתקיים אחת למספר שנים ביער משמר העמק.


בסיום שנת י"ג, החליטו חברי הגרעין שאליו השתייך להתפזר ולאפשר לחברים ללכת לדרכם ולהתגייס לגרעין אחר ולהמשיך במסלול נח"ל גרעינים, במטרה להמשיך ולעסוק בהדרכת נוער גם במסגרת השירות הצבאי.


בנובמבר 2003 התגייס זיו לצה"ל. הוריו ליוו אותו לבקו"ם באיחולי אהבה וברכה לשירות מעניין, ובתקווה שיחזור בשלום הביתה.


זיו החל את אימוני הטירונות בנח"ל בבסיס הטירונות בתל ערד. לפלוגתו הצטרפו גם צעירים יהודים בני גרעינים בחו"ל. זו היתה פלוגה מיוחדת מבחינת ההרכב וההווי. האימונים היו קשים. זיו הפך לחייל, תוך מאמץ להשתלב מכל הבחינות וגילה בגרות ומנהיגות. את מסע הכומתה סיים בהצטיינות למרות שסבל מבעיות בריאות קשות בכפות רגליו.


עם סיום הטירונות ומסדר הכומתה המרשים באנדרטת הנח"ל, הצטרף זיו לגדוד 50 של הנח"ל ועלה לראשונה עם הפלוגה לפעילות מבצעית בגבול הצפון.



שבועיים לאחר שחגג עם בני משפחתו וחברתו את יום הולדתו העשרים-ואחד, ביום כ"ב בשבט תשס"ה (31.1.2005), בשלהי האינתיפאדה השנייה, נפל זיו בעת מילוי תפקידו בחברון בגדוד 50 של הנח"ל. כך נקטעו כל החלומות והעתיד המבטיח.


רב"ט זיו קראוס הובא למנוחות בבית-העלמין בקיבוץ המעפיל. הותיר אחריו הורים ושלוש אחיות, בני משפחה וחברים רבים, שנותרו המומים, כואבים ומיותמים.


סבא מישקה וסבתא סימה כותבים: "אנחנו מדפדפים באלבום שלך והנה אתה ילד מאושר נישא על ידיים וכתפיים, מבויש קמעה ומקבל נשיקות, מבלה עם חבריך ימי הולדת מאושרים, רכיבה על סוסים, משתכשך במים, עובד כבר במדגה, וכבר ילד גדול רוכב על טרקטור, בית-ספר וטיולים יפים. קפדן בכל רמ"ח איבריך, מנגן על צ'לו ואהוב על כולם. שבענו נחת ממך מקונצרטים יפים גם במסיבות. כמה רב-גווני היית בחייך! יפה תואר ורגיש מאוד מבחינה פוליטית. היה לך רקע יפה וגם אהבה גדולה. כמה שאהבנו אותך חזק בחיק המשפחה - אין מלים לתאר. והנה אתה חייל, בן אדם בוגר ואוהב... דמותך המופלאה עומדת לנגד עינינו וכולנו נזכור אותך לעד, אהוב נפשנו."


חבריו למחלקה כותבים: "כל ערב כשהיינו חוזרים לאוהל בשעת הת"ש, זיו היה מוציא מתיקו קופסה של חומיות ומחלק לכולם, ותמיד דאג שיהיה עיתון בלייזר מונח דרך קבע בכיתה ג' רק כדי להסיט את מחשבותינו משגרת היום הצבאית. אנו זוכרים איך בכל זמני השיפצורים שהיינו מקבלים, בזמן שכולם ישבו מבואסים ולא הבינו איך הם יכולים לתפור מצנפת, זיו היה יושב ומציע את עזרתו לכל דורש. זיו, זיכרונך יישאר בכל אחד ואחד מאיתנו."





זיו נפל בהיותו בן 21 שנים. למרות היותו צעיר כל-כך, הספיק לחוות חוויות רבות בחייו ולספוג את אהבת הארץ, משפחתו וחבריו. כמדריך בתנועת "השומר-הצעיר", עמל זיו לתרום לחניכיו מאמונתו באפשרות של פשרה ודו-קיום של שלום עם שכנינו הערבים.


המשפחה כותבת: "אהובנו זיו, יישאר תמיד בלבנו הכואב. זיכרונו ודמותו ילוו אותנו לכל מקום ובכל שעה. יהי זיכרו ברוך לעד."

אדום בנשמה: האהבה של דני שיפנבאור להפועל

דני שיפנבאור הביא את האהבה לכדורגל מאורוגוואי, מימש אותה כקפטן קבוצת הנוער של הפועל ת"א והנחיל אותה לילדיו. "זו תהיה שנה שלא נשכח בחיים", אמר לאחר שהאדומים לקחו את הדאבל. בשבוע שעבר, כשנספה באסון היסעור ברומניה, קיבלו הדברים משמעות אחרת

אל"מ דני שיפנבאור, בן 43 במותו, אהב את אשתו יעל, אהב את שלושת בניו שהוא גידל לתפארת, אהב לטוס וגם אהב כדורגל. מאוד אהב. הוא היה יכול להתגלגל למקומות אחרים, אחרי שהגיע להיות קפטן קבוצת הנוער של הפועל ת"א בתחילת שנות השמונים, אבל אז הגיעו הזימונים לקורס חובלים ולקורס טיס, ושיפנבאור העדיף את התמרון בשחקים מתיקולים על הדשא

את התשוקה לכדורגל, ובייחוד את האהבה לקבוצת נעוריו, הנחיל הטייס הבכיר לשלושת בניו - עמית, יהונתן ורועי, שאף משמש שוער בקבוצת הילדים של מכבי שעריים. את האידיליה המשפחתית ואת חופשת הקיץ הראשונה בבית החדש שעברה אליו המשפחה קטע האסון הנורא - התרסקות שיפנבאור וחמישה מחבריו עם מסוק היסעור שלהם על צלע הרי הקרפטים ברומניה.

כך קרה שביום שישי שעבר - בזמן שבני גילו של רועי בן ה-13 השתעשעו בחום הכבד בברכת שחייה או ביום - הוא עמד בבית העלמין של יישובי גדרות וספד לאביו. שום עין לא נותרה יבשה כשהנער הצעיר סיפר מעל הקבר הטרי על הסימנים המוסכמים שהיו לו עם אבא דני, שהפך לסוג של אגדה בחיל האוויר עוד בחייו.

השבוע, כשהגיעו במפתיע שני הכוכבים האדומים גילי ורמוט ואיתי שכטר לבית המשפחה האבלה במושב קדרון, ערב המשחק הגורלי מול אקטובה, הייתה ההתרגשות רבה. השניים עלו לקומה השנייה, התיישבו בחדרו של רועי, וביקשו לדבר עמו.

דווקא הנער שבר את הקרח ראשון. "החלטתי", הוא אמר לשכטר בקול שקט וברהיטות, "שאני מפסיק להיות שוער ועובר לשחק כמגן שמאלי". שכטר הקשיב מקרוב, ורועי המשיך: "החלום שלי ושל אבא היה שאהפוך לשוער ואני טוב, אבל עכשיו, אחרי שהוא נפטר, אני רוצה להיות כמוהו, מגן שמאלי, וללבוש יום אחד את החולצה מספר 3 שהייתה לו"


חיבור מיוחד
בבית שבנה אל"מ דני שיפנבאור במושב קדרון, בין גדרה לבסיס תל נוף, שם שירת, היו השבוע בעיקר תעצומות נפש. מי שהגיע כדי לחזק מצא את עצמו ניצב מול משפחה אצילית שהגורל האכזר גבה ממנה את המחיר היקר מכול, אבל ספק אם הוא יצליח לשבור את רוחה.

דני לא הצליח עוד ליהנות מהבית שקנה. מהחצר האחורית נשקף מסלול ההמראה של בסיס תל נוף, ומדי כמה זמן עולה עוד יסעור לאוויר. דני תכנן את עתידו עם יעל ושלושת הבנים בפינה הפסטורלית הזו. אחרי שנים של חיים בתוך הבסיס ביקשו למצוא לעצמם מקום חדש. בכניסה לבית שוכבים בערמה הקרטונים שהם הביאו בהם את ציודם האישי מהבסיס.

הבן רועי לא היה בבית כשהגיעה הבשורה המרה. הוא ויהונתן, אחיו בן השמונה, ישנו אצל סבתא שושנה וסבא יגאל, ההורים של דני, המתגוררים בהרצליה
ונתנו לאימא יעל ולאח הבכור עמית בן ה-16 לפרוק את הקרטונים ולסדר הכול במקום.

"אני זוכר את הרגע", נזכר רועי. "היינו בבית של סבתא כשמישהו צלצל בפעמון. נכנס איש במדי צבא והתחיל לדבר עם סבתא, ואז היא פרצה בבכי. בהתחלה לא הבנתי, אבל אז הסתכלתי מהחלון וראיתי אמבולנס חונה בחוץ. באותו רגע ידעתי שקרה משהו לאבא שלי".

חיבור מיוחד היה בין רועי לדני. יש הרבה חוטים מקשרים בין אב לבן, אבל אצלם החוזק בא קודם כול מהכדורגל. רועי שיחק כאמור בילדים של מכבי שעריים, קבוצת הפרוור הרחובותי שהייתה פעם שם דבר. הוא עמד בשער, ואבא היה עומד על הגדר ומעודד. התמונות מהימים שהיה בעצמו שחקן עלו ודאי בראשו בכל פעם שהגיע לצפות בילד משחק בקבוצה שפועלת תחת עמותת "צו פיוס" של שאול מייזליש וירון גפני.

דני שיפנבאור עשה את קריירת הכדורגל שלו מעמדת המגן השמאלי. שש שנים שיחק בילדים ובנוער של הפועל תל אביב עד שהחליט לפרוש. "היה לו קשה לעזוב את הכדורגל", מספרת שושנה, אימא של דני.

"היינו גרים אז ברמת השרון, והוא היה נוסע לאימונים של הפועל ת"א. הוא אהב את זה מאוד. כל הבית היה סביב הכדורגל וסביב הפועל ת"א, והוא התקדם יפה והפך להיות קפטן הקבוצה, אבל אז הגיע הצבא, והוא החליט ללכת לקורס טיס. הוא יכול היה לבחור בחובלים או במשהו שרצינו מאוד בחיל המודיעין, אבל הוא בחר בקורס טיס, והסב לנו הרבה נחת כשסיים אותו בהצטיינות".

אריאלה ורות, האחיות הצעירות של דני, היו המעריצות הכי גדולות שלו. "עלינו לארץ מאורוגוואי למעון עולים בנתניה", מספרת אריאלה. "כדורגל אתה לומד לאהוב כבר באורוגוואי, ואת האהבה הזו הביא אתו דני לארץ. מכיוון ששיכנו אותנו בנתניה דני הפך להיות אוהד של מכבי נתניה, ובעיקר של עודד מכנס".

"אני זוכרת שהוא היה מושיב אותי מול הרדיו כשהייתה התכנית 'שירים ושערים' ואומר לי: 'עכשיו תעשי שיהיה גול של מכנס'. הייתי יושבת מול מכשיר הרדיו ומתרכזת, ואחרי כמה דקות נתניה הייתה מבקיעה כשעודד מכנס היה זה שבדרך כלל כובש. היינו ילדים, והיינו משוכנעים שמצאנו את השיטה המנצחת. ככה זה היה בכל שבת, ודני לא היה מוותר. הוא היה משוכנע שאם אני מתרכזת מול הרדיו, נתניה מבקיעה".

"אז עברנו לרמת השרון, ואני לא ממש זוכרת, אבל דני התגלגל עד קבוצת הכדורגל של הפועל ת"א", היא מספרת. "הוא היה משקיע ונוסע בשלושה אוטובוסים לכל צד בלי לחשוש מדבר, העיקר לשחק כדורגל בגבעת עלייה בהפועל ת"א. אני זוכרת שכל המשפחה הייתה מאוחדת סביבו, אפילו שאבא שלי לא היה קל אתו. הוא היה מותח ביקורת על המשחקים והיה מעיר לו, ואנחנו היינו חושבות שזה סוף העולם, אבל דני קיבל הכול כי כנראה הבין שאבא רוצה את הכי טוב בשבילו".

יעל הכירה את דני אחרי שהחליט לפרוש ממשחק וללכת לקורס טיס. "הכול היה בסופו של דבר סביב הכדורגל, גם כשהוא עזב את הכדורגל", היא מחייכת ומביטה בשלושת בניה שמקשיבים לכל מילה. "רק לא מזמן, כשהיה המונדיאל בדרום אפריקה, דני ביקש מהפקודים שלו לעשות איזו תכנית באיזשהו עניין מבצעי.

הם עשו והגישו לו והוא לא היה מרוצה. הוא ביקש שיעשו שוב ועוד פעם הוא לא היה מרוצה. בפעם השלישית כבר ויתר להם ואמר: "טוב חבר'ה. מלחמות יש לנו כל הזמן. מונדיאל יש רק פעם בארבע שנים. אז בואו ניהנה מהמשחק ונמשיך אחרי זה".

ביקור הכוכבים
את אהבתו להפועל ת"א הקרין במשך השנים לילדיו, שהפכו מעריצים מושבעים של האדומים. ביום ראשון לפני הצהריים, בשיא ההכנות לגומלין מול אקטובה, עזבו גילי ורמוט ואיתי שכטר את הכול ונסעו מהדירות השכורות שלהם בראשון לציון למושב קדרון כדי לשמח קצת את הילדים המקסימים של דני.

רצו לשמוע הכול וגם להשמיע. לספר לעמית, לרועי וליהונתן שמעכשיו הם בלב שלהם לכל החיים. לאחר שרועי מספר להם שמעתה והלאה החלום שלו הוא ללכת בעקבות אבא ולשחק כמגן, שכטר מתרגש ויורה בחזרה: "אתה צריך לבחור במה שהלב שלך אומר לך ובמה שאתה תרגיש אתו הכי טוב. רק תדע שאין הרבה שוערים עם רגל שמאל טבעית. זה חשוב".

שניהם היו עם הפועל בקזחסטן כשהמסוק התרסק. ורמוט מגלה שהוא מכיר מקרוב את מסלול החיים של דני שיפנבאור. "גם אבא שלי היה כדורגלן, ואפילו מצטיין, בנוער של הפועל קריית חיים", הוא מספר לילדים, "אבל אז הוא החליט לזנוח את הכדורגל והלך, כמו אבא שלכם, לקורס טיס, רק שהוא לא הצליח לסיים אותו ונשר לקראת הסוף. הוא סיפר לי שעם כל הכבוד לכדורגל, טיס זה עולם אחר. זו אופרה שונה לחלוטין".

שכטר נראה מסכים עם כל מילה: "טייס זה פי מאה יותר מכדורגלן", הוא אומר לילדים. אני שואל אותו אם הוא היה יכול להיות טייס והוא משיב בלי למצמץ: "אני בקושי יכול להיות כדורגלן, אז אתה רוצה שאני אהיה טייס?". הילדים צוחקים. לרגע אחד הם שוכחים מהכול. שתי הדמויות שנחתו אצלם בבית משכיחות לרגעים אחדים את המציאות המרה.

"רצינו לבוא למשחק האליפות בטדי", מגלה להם עמית הבכור. "אבל אבא, ובעיקר אימא, חששו שאוהדי בית"ר ירושלים יפגעו בנו. בסוף חגגנו בבית כמו משוגעים. אנחנו כל הזמן מתהלכים מאז ומשדרים שוב ושוב את שער האליפות של ערן זהבי".
אימא יעל עוזבת את האורחים בקומת הכניסה, ושוב עולה לחדר שאנו יושבים בו. "קצת לפני שהוא נהרג דני אמר לי ולילדים: "זו תהיה שנה שלא נשכח בחיים. גם אנחנו עוברים לבית חדש משלנו בפעם הראשונה וגם הפועל ת"א זכתה בדאבל ותגיע לליגת האלופות. עכשיו הדברים מקבלים אפילו משמעות חזקה יותר".

שכטר וורמוט עוזבים, לא לפני שוורמוט מבקש רגע לקפוץ למכונית ולהביא משהו לרועי. הוא חוזר עם חולצה ואומר לו: "זו חולצת האליפות שלנו. החולצה שלי מהמשחק בטדי. היא מונחת אצלי בבגז' וחשבתי הרבה זמן למי לתת אותה כמזכרת לכל החיים. אני חושב שאין רגע יותר מתאים מזה ואין מישהו יותר ראוי ממך לקבל את החולצה הזו".

הם עוזבים בדרך הביתה. להרבה אירועים שמחים הם מוזמנים, ובדרך כלל לא מסרבים לשום בקשה. המפגש הזה היה, כך יספרו אחרי זה, בעוצמות אחרות לחלוטין. "כשאני מתפלל כל בוקר ומנשק את אלוהים, אני מודה לו שנתן לי את הזכות לשמח קצת ילדים", מספר שכטר ועיניו בורקות.

אני נשאר עם רועי עוד קצת. עוד חודשיים יחגוג בר מצווה ותכנן ללמוד לעלייה לתורה גם עם אבא. עכשיו הוא צריך לעבור את זה לבד, אבל הוא לא חושש. "כמו שראית, אנחנו משפחה מלוכדת וחזקה, ואני מאמין שלא נישבר", הוא אומר ומחזק אותי.

"האמת? לא חשבתי שזה יקרה לנו. נכון שאבא עלה כמעט כל יום לאוויר וטס במקומות לא פשוטים, אבל אני אף פעם לא פחדתי על אבא שלי יותר מילדים אחרים שהאבות שלהם הולכים לעבוד במשרד או במפעל. גם כשהיה איזשהו חשש קל הייתי אומר לעצמי: 'רועי, לא יקרה דבר לאבא שלך כי המוות דופק בדלת רק אצל המשפחות המיוחדות, ואנחנו משפחה רגילה' לצערי , היום אני יודע שגם אנחנו משפחה מיוחדת".

אל-קבץ עמר
סמ"ר

בן חיה ואבי, נולד ביום כ"ג בטבת תשל"ז (13.1.1977) ברחובות, אח צעיר לשירה ובוגר לרועי. גדל והתחנך ברחובות. למד בבית- הספר היסודי 'בכור לוי', והמשיך לימודיו בחטיבת הביניים- ובחטיבה העליונה בתיכון 'עמוס דה-שליט', במגמה הסוציולוגית ולימודי היסטוריה מוגברים. עבודת הגמר שלו בסוציולוגיה נכתבה בנושא: "הסתגלותם של בוגרי תנועות נוער לשירות הצבאי". מכיתה ה' היה עמר פעיל בתנועת הצופים, ובמהרה הפך קן הצופים לביתו השני. מחניך בשבט הפך למדריך ולבסוף למרכז צעיר של שבט שני"ר ברחובות (שבט שמנה 800 חניכים). מגיל אחת-עשרה ולמשך שלוש שנים, היה עמר פעיל בתנועת הנוער בינלאומית -C.I.S.V, ואף יצא במסגרת זו עם משלחת ייצוגית לנורבגיה. עם תום לימודיו בתיכון, התנדב עמר לשנת שירות באור יהודה, במסגרת גרעין 'תנופה' של תנועת הצופים. במסגרת שנה זו הקים, ריכז והפעיל, בעזרת חמישה חברי גרעין נוספים, שבט צופים לתפארת. נוסף לכך התנדב עמר באור יהודה לפעילות מגוונת בקהילה - במד"א, במשמר האזרחי ובמתנ"ס, שם עזר בהכנת שיעורי בית ובהעסקת ילדים ממשפחות מצוקה. גם לאחר גיוסו לא ניתק עמר את הקשר שלו עם תנועת הצופים, ובשנה האחרונה לשירותו הצבאי התנדב להעביר פעולות הכנה מיוחדות לתלמידי שמיניות, חניכי הצופים, לקראת גיוסם לצה"ל ועודד אותם להתנדב לשנת שירות.

עמר היה ספורטאי מעולה, שעסק בתחומי ספורט רבים. בילדותו השתייך לקבוצת הכדורגל של 'מכבי שעריים', לקבוצת הכדוריד של 'מכבי רחובות', לנבחרת השחייה של רחובות ולנבחרת האתלטיקה של בית-הספר. הוא היה אוהד מושבע של קבוצות 'הפועל תל-אביב' בכדורגל וכדורסל. אהב לצפות במשחקים, ואף שיחק בעצמו, בעיקר בסופי שבוע, כדורגל, כדורסל, טניס וטניס שולחן. בקיץ גלש בגלשן-רוח. עוד אהבות גדולות של עמר היו טיולים ומסעות בשבילי ארץ-ישראל והוא הרבה להאזין לשיריו של שלמה ארצי. בשעות הפנאי המועטות שהיו לו אהב לשחק שחמט ולצפות בסרטי מתח.

עמר התגייס לצה"ל באמצע נובמבר 1996. טרם גיוסו עבר בהצלחה גיבוש של סיירת מטכ"ל, אך לצערו לא שובץ ליחידה. העדפתו השנייה היתה שירות בסיירת גולני, לשם אכן שובץ והחל את המסלול בסיירת. לקראת תום המסלול נפצע עמר בשתי רגליו ונאלץ לעבור ניתוח בכל אחת מהן. מסיבה זו נאלץ לעזוב את הסיירת. בתקופה זו גילה את עולם המחשבים ומאז היה מחובר לאינטרנט והפך ל'משוגע' לעניין.

בתום תקופת החלמה של חצי שנה, לאחר הניתוח הראשון, החליט עמר לדחות את הניתוח השני ולחזור לשירות פעיל. הוא התעקש, למרות רגלו הפגועה, להעלות את הפרופיל שלו ולחזור לשירות ביחידה קרבית, ולאחר ניסיונות רבים עלה הדבר בידו. עמר הפך עולמות כדי לשרת תחת פיקודו של תת-אלוף ארז גרשטיין, מפקד היק"ל (יחידת קישור ללבנון). הוא נקרא לראיון אצל ארז ואחר כך צורף לצוות היק"ל כקשר האישי של ארז. עמר היה מאושר בתפקיד זה.

ביום י"ב באדר תשנ"ט (28.2.1999) נפל עמר בעת פעילות מבצעית בלבנון. הדבר קרה כאשר אנשי היחידה שבו ממשימה שגרתית בעיירה חצביה. הם נסעו בציר שנחשב בטוח יחסית, עת התפוצץ מטען רב-עוצמה שהונח על-ידי החיזבאללה. מן ההתפוצצות נהרג עמר ועימו שלושת נוסעי המכונית, מפקדו האהוב תא"ל ארז גרשטיין, רס"ב עמאד אבו-ריש, נהגו האישי של מפקד היק"ל ואילן רועה, כתב קול-ישראל בצפון. בבוקר יום מותו שלח עמר מכתב, ממוען לחטיבת גולני ומשרד הביטחון, ובו קריאה לגופים אלה לתחזק ולטפח אנדרטאות, שהוקמו באתרים שונים לחללי צה"ל. הדברים נכתבו בשמו ובשם חיילי יחידתו, שביקרו במסגרת שיעור מורשת קרב באתר ההנצחה לחללי גולני בתל פאחר, והזדעזעו למראה ההזנחה הקשה של האתר. המכתב התפרסם בעיתונות, והפך למעין צוואה. בן עשרים-ושתיים היה עמר בנופלו. הוא הובא למנוחות בבית-העלמין הצבאי ברחובות. הותיר אחריו הורים, אחות, אח וחברה, מיכל. לאחר נופלו הועלה עמר לדרגת סמל-ראשון.

להנצחת זכרו של עמר חברו בני משפחתו וגופים נוספים, כגון משרד החינוך (תחום של"ח וידיעת הארץ) ומחלקת ההנצחה של משרד הביטחון, והקימו מפעל ברוח מכתב הצוואה של עמר, בנושא שימור האנדרטה לחללי 'גולני' בתל-פאחר. וכך כותב ראש תחום של"ח וידיעת הארץ במשרד החינוך למשפחה: "עדיין לא חלפה שנה מאז נלקח מכם עמר, זיכרונו לברכה, אך מכתבו שנכתב לפני שנהרג הפך לצוואה, שאותה אנו מבצעים הלכה למעשה. בימים אלה מגיעות אלינו ידיעות ממאות בתי-ספר, על כך שעשרות אלפי בני נוער פוקדים ומטפחים מצבות ואנדרטאות רבות שלא טופלו בעבר. אין ספק שאנו עדים כאן לתחילתו של תהליך ולפתיחתו של נתיב חינוכי נוסף, שיש בו כדי לחזק את נכונותם ואת מוכנותם של בני הנוער במדינת ישראל, לתרום לחברה ולמדינה. בהקשר זה ראוי לציין כנס מדריכי של"ח צעירים, שהתקיים ברמת הגולן, ועמד בסימן צוואתו של עמר. בכנס, שהשתתפו בו קרוביו ומוקירי זיכרו, הוחלט כי באביב תש"ס יתקיים כנס נוער בצפון הארץ, בסימן מורשתו של עמר."

שבט הצופים שני"ר בחר להנציח את זיכרו של עמר בכמה דרכים: מגרש הכדורסל שופץ (משחק כדורסל ביום שישי בשבט היה אחד מתחביביו העיקריים של עמר). במלאות שנה למותו נערך ערב לזיכרו בקרית משה. בכניסה לשבט הוקמה אנדרטה - פסל דמוי כפכף - הנעליים שכה אהב ושאיפיינו אותו בצניעותו. לצד הכפכף נחרט: "נתת את הנשמה ואת הלב", וציטוט משיר של שלמה ארצי: "זה מה שנשאר."

אחת לשנה נערך לזיכרו 'טיול אביב'. באופן חד-פעמי הוקם 'גרעין עמר' שבו חברים שישה קומונרים משבט שני"ר. ספר לזיכרו של עמר יראה אור בקרוב.

מתחת לבית שבו התגורר עמר הוקם 'גן עמר'. עידו, חברו של עמר משבט שני"ר, כותב: "כל כך הרבה דברים קטנים, שמציפים אותנו ביומיום ומזכירים לנו את עמר - הם ההנצחה האמיתית. מה שאדם מן השורה לא תורם במשך כל חייו, תרם עמר ב-22 שנותיו. קשה לחתום את מסעות ההנצחה, כי הם לעולם לא ייפסקו. אנחנו עושים הכל כדי לזכור ולעולם לא לשכוח."

אמו של עמר מספרת: "עמר ניחן ביושר בלתי רגיל, ובאיכפתיות לכל הנעשה סביבו. תמיד היה מוכן לעזור, ולא היה משנה מתי והיכן, תמיד הגיע כשהזדקקו לו. כושר הנתינה שלו היה ללא גבולות או מעצורים. עמר היה מעורה בכל הנעשה במדינה, הן מבחינה חברתית והן מבחינה פוליטית. היה פעיל בדור-שלום ובנוער העבודה. על האיכפתיות ו'הראש הגדול' שאפיינו אותו, יעיד אולי המכתב בנושא תחזוקת אתר ההנצחה בתל-פאחר, שכתב ביום שבו נהרג."

מתוך מכתב שכתב למשפחה טל אילון, קודמו של עמר בתפקיד: "עמר הגיע לצוות בתקופה שבה היינו בוחנים כל חייל בשבע עיניים. כאשר שמונה אנשים צריכים לסמוך זה על זה בעיניים עצומות, אין מקום לטעויות בבחירת אנשי הצוות. להיות קשר של מפקד גזרת לבנון, זו אחריות מעל ומעבר למה שמקובל לתת לחייל פשוט בצה"ל. לכן בחרנו בעמר לתפקיד - אדם עקרוני, עקשן ודקדקן. המושב שבו ישב בנכם, ולפניו אני, הנו מושב של כבוד. הרבה אנשים רמי דרג ישבו מאחורינו במרצדס, ולא אחת טפחו לנו על השכם ואמרו "כל הכבוד ילד...". הרבה פקודות ירי, הרבה אישורי שיירות ודברים שאיני יכול לפרטם, עברו בין המפקד לקשר ודרכו לחמ"ל, אחריות עצומה על כתפי חייל/נער ואני רוצה לומר לכם בפה מלא שעמר היה מודע לאחריות ולכובד התפקיד, ומילא אותו בצורה הטובה ביותר."

מתוך דברים שנשאה מירב, בת דודתו של עמר, בערב שנערך לזיכרו ביום השנה : "רציתי לספר לך שמהיום שנהרגת שמתי לב ש./.. בשירים של שלמה ארצי אני מקשיבה למילים./ במשחק כדוררגל אני שמה לב כשהפועל תל-אביב מנצחים./ שאני שמחה בכל פעם שאני רואה ילד במדי צופים./ ואין יום שאתה לא עולה במחשבות./.. כשהשמאל ניצח בבחירות האחרונות/ התחלתי לחשוב האם זה יכול להיות/ אבל ביום שהתחדשו עם סוריה השיחות/ הגעתי למסקנה שזה פשוט חייב לקרות/ והבנתי שכמו שתרמת, השפעת ושינית בחייך הקצרים,/ אתה ממשיך במלאכה מהמרומים... ורק לגעגועים אין לי מענה..."

מיקי בראל, בעלה של בת דודתו, מספר על שיחתו עם עמר לאחר פציעתו: "...בהמשך השיחה, ואולי בפעם הראשונה, הצלחתי להבין לעומק את העושר המחשבתי הרב שיש בעומר, הערכים עליהם גדל ולאורם התחנך, בהם האמין ועל פיהם פעל. עומר הסביר ונימק ארוכות מדוע עליו לחזור, להתנדב ולעשות תפקיד משמעותי בצבא. הוא לא מצא עניין ביחידה עורפית או ביחידת הדרכה, מאחר שידע והאמין שיוכל לתרום יותר ביחידות החוד... עומר זה חייל שכל מפקד היה מתברך בו, ורוצה שכל חייליו יהיו דומים לו, חיילים המקבלים משימה בשיטת 'שגר ושכח', שאתה כמפקד יכול להיות בטוח שהמשימה שהטלת תתבצע במלואה ושיש על מי לסמוך. המושג 'ראש גדול' מתייחס לאנשים כמו עמר..."

ביום השנה הרביעי לנפילתו הספידה אותו שירה גורן, המרכזת הצעירה של שבט הצופים ברחובות, וכך תיארה את עמר: "אתה שותל שתיל, עץ קטן,/ מתבונן כיצד הוא גדל ומתפתח,/ מגלה כי מדובר בזן נדיר, בריא, חזק ויפה./ משקה אותו לרוב, מטפח אותו ומשקיע בגידולו,/ מתרפק על גזעו, מלטף את ענפיו, מנשק אותם,/ מחבק אותו בחום ואהבה רבה,/ ולא מפסיק להתבונן בו בהערצה גלויה./ מגונן עליו מכל משמר,/ ועם זאת, חוסה בצל ענפיו המגוננים, הענקים והחזקים,/ כאילו הוא מגן עליך,/ הוא כמו חבר קרוב, איש סוד,/ מקור לחוזק ולגאווה,/ ולפתע - הוא נגדע ללא כל סיבה/ ואנחנו מתגעגעים אליו כל-כך.// כזה היה עמר - כמו אותו עץ,/ אי אפשר לתאר כמה ענק הוא היה, גדול מן החיים, כמו אלוהים קטן,/ מושא להערצה גדולה ולהערכה ללא גבולות,/ קטנים היינו לידו, מול תבונתו הרבה,/ מול כישוריו וכישרונותיו המגוונים,/ יפה כמו אל יווני, וחכם כמו ראש שבט, מנהיג אמיתי,/ עם חיוך מקסים ומבויש מחד,/ כריזמתי, מלא מרץ, נחוש בדעתו, ונחרץ במעשיו - מאידך,/ שילוב נדיר של כל המעלות./ הוא נועד לגדולות, וכנראה עולמו היה קטן עליו,/ אין ספק שהוא התקבל למעלה בכבוד המיועד רק למיוחדים במינם./ עמר, ארבע שנים חלפו מאז הלכת מאיתנו,/ הותרת אותנו, את חבריך הרבים,/ נדהמים, בוכים וכואבים,/ אנחנו מתגעגעים אליך כמו אלף שנות דור/ וכל יום שעובר, הגעגוע אליך רק הולך וגובר

רב סמל בכיר
טלנר, דב ברנרד (דובי)

בן אנט ושמואל. נולד ביום כ"ב באדר תשכ"ד (6.3.1964) בבת ים, אח בכור ליהל ולגליה. האם אנט עלתה ארצה בשנת 1962 מצרפת והאב שמואל עלה בשנת 1948 במסגרת המח"ל (מתנדבי חוץ- לארץ) כדי להילחם במלחמת העצמאות. דב גדל באווירה ישראלית-צרפתית ושפתו הראשונה היתה צרפתית. העברית באה מאוחר יותר. בגן-הילדים בבת ים עדיין דיבר עם הגננת צרפתית. כאשר עברה המשפחה לרמת גן החל דב ללמוד בבית-הספר היסודי 'הביל"ויים' וסיים את לימודיו בתיכון 'תלם' בגבעתיים.

מגיל צעיר היה מכור לספורט ושיחק עם חבריו כדורגל בפארק הלאומי ברמת גן. היה אוהד של קבוצת הכדורגל 'הפועל תל- אביב'. דב הרבה לצפות בערוצי הספורט השונים והפך ל'אנציקלופדיה מהלכת' בכל נושאי הספורט.

בהגיע זמנו להתגייס עמדו לפניו שתי אופציות: בהיותו בעל שתי אזרחויות היתה לו אפשרות לשרת שנה אחת בצבא צרפת או לשרת שלוש שנים בצה"ל. ללא היסוס בחר באפשרות השנייה.

בחודש אוגוסט 1982 התגייס דב לצה"ל והוצב בחיל-הקשר. לאחר הטירונות הגיע לבסיס חיל-הקשר בצאלים ושירת בו 19 שנים. הוא עבר קורסים רבים והשתלמויות שונות, אך סירב לצאת לקורס קצינים כי העדיף, לדבריו, להיות "נגד טוב מקצין גרוע". עם תום שירות החובה הצטרף דב לשורות צבא הקבע והגיע לדרגת רס"ם. במסגרת תפקידו היה אחראי על ציוד יקר וחשוב מאוד. דב קשר את גורלו עם צבא ההגנה לישראל בכלל ועם בסיס האימונים ליחידות השדה בצאלים בפרט. דב היה מופת למסירות, עבד ללא לאות ושימש דוגמה אישית לאהבת העם, אהבת הזולת, המולדת והצבא.

בשנת 1994 נשא את יפית לאישה והזוג קבע את מגוריו בראש העין. הצבא היה ביתו הראשון ואילו בית המשפחה היה הבית השני. במרוצת השנים נולדו לזוג שני בנים, ליעד ואורעד ובת, עדי, שהיו כל עולמו. דב התקרב לערכי המסורת היהודית, החל לקדש על היין בלילות שבת, ללכת לבית-הכנסת ולשמור על כשרות.

רב סמל בכיר
טלנר, דב ברנרד (דובי)

ביום ו' בשבט תשס"ב (19.1.2002) נפטר דב ממחלה והובא למנוחת עולמים בבית-העלמין הצבאי בקרית שאול. לאחר מותו הועלה לדרגת רס"ב. השאיר אחריו הורים, אישה שני בנים, בת ושתי אחיות. בן שלושים-ושמונה היה במותו.

אחד מקציני הקשר שהכירו שנים רבות אמר בדברי ההספד: "דב, אין קצין קשר וחייל במערך הנפרש, בגדודים ובחטיבות שלא מכיר את דובל'ה. מתחילת שירותך ועד עצם היום הזה ליווית וחינכת את כולם. דאגת שיקבלו את ציוד הקשר בהתאמה ובזמן על-מנת שיוכלו לבצע את האימון והתרגול בצורה הטובה ביותר... דב, הנך הסמל למסירות והשקעה ללא לאות ובימים אלה, כאשר מרבים להשוות בין צה"ל של היום לצה"ל של פעם, תמיד נתתי אותך כדוגמה לצה"ל של פעם, לנגד שנותן את כל כולו למען הצבא."

במכתב התנחומים למשפחה ציין מפקד היחידה, תא"ל מאיר: "דב חי ונשם את הצבא בכל רמ"ח אבריו. במסגרת תפקידו עבד רבות מול כל גורמי הקשר המתאמנים. המוטיבציה הגבוהה וההתמדה שגילה, בשילוב עם יחסי האנוש המעולים והצניעות שאיפיינו אותו, יצרו מרקם של יחסים ייחודיים עם כל המפקדים, קציני הקשר וחייליו במערך השדה, והם אשר הביאו לדב את ההערכה והאהבה הרבה להן זכה בחייו ואף לאחר מותו. תכונותיו וסגולותיו של דב נבנו, במידה רבה, על-ידי החינוך והערכים אשר ספג בביתכם מינקות."

חלפון, שמואל (שמוליק) ז"ל.

שמואל חלפון היה מנוי מזה שנים רבות לשער 2.
בנעוריו שיחק בקבוצת מכבי יפו.
שמואל היה אוהד שרוף של הפועל ת"א והגיע לכל משחק בכל מקום בארץ. את בנו הקטן גידל וחינך להיות אוהד הפועל בדיוק כמוהו.

שמוליק נפל בקרב בגבול הצפון ביום י"ב באב תשס"ו (6.8.2006) והוא בן ארבעים ושתיים. קטיושה שנורתה משטח לבנון אל עבר קיבוץ כפר גלעדי הרגה אותו ואת חבריו ליחידה.
שמואל היה איש בעל לב זהב, אישיות נערצת, היה אבא טוב וחבר לכולם.
הוא תמיד היה הראשון במילואים, תמיד היה הראשון להיות ולעזור,
למרות שהוא היה יכול להפסיק ולשרת במילואים התעקש שמואל להיות חלק מצבא הגנה לישראל ולהיות נוכח במלחמה.

שמואל חלפון ז"ל, נולד בישראל בשנת 1964 ונפל בשנת 2006.
שמואל היה בן 42 במותו, השאיר אחריו שלושה ילדים, ואישה נפלאה.
נזכור אותו לעד.
יהי זכרו ברוך.

אתר לזכרו של שמואל חלפון ז"ל.

http://avishayil.awardspace.com/

חלפון, שמואל (שמוליק)

בן אלגרה שמחה ואהרון. נולד ביום ח' בטבת תשכ"ה (13.12.1964) ביפו. בן בכור להוריו ונכד ראשון, שפונק באהבה על ידי כולם. אח בוגר לישראל (שרוליק). כל מה שביקש שמוליק ניתן לו.

הוא גדל והתחנך ביפו. למד בבית הספר היסודי "ויצמן", בחטיבת הביניים "עירוני ז' " ובבית הספר התיכון המקצועי "אורט שפירא", שם רכש את מקצוע פחחות הרכב.

שמוליק היה לפחח משכמו ומעלה ועבד בתחום כבר מגיל שבע עשרה, כמקובל במקצוע.

בילדותו היה חבר ב"צופי הים" ביפו, ובנעוריו שיחק כדורגל בקבוצת "מכבי יפו" בליגת הנערים ועתיד היה לעלות לליגת המבוגרים אך נפצע ופרש.

שמוליק היה אדם נבון שאהב לסייע לכל הזקוק לעזרה.

בפברואר 1983 התגייס שמוליק לצה"ל, תחילה שירת בחיל החימוש ובהמשך עבר לשרת בצנחנים. במהלך שירותו הצבאי נפטר אביו, אהרון, מסרטן.

כשמלאו לו עשרים ושלוש שנים נישא לבחירת ליבו איריס, שהיתה אז בת שמונה עשרה וחצי. לאחר שנה וחצי נולד בנם בכורם, אהרון (רון), שנקרא על שם אביו של שמוליק.

שמוליק היה נרגש מאוד, הוא היה אב למופת, עזר במה שניתן ותמיד פינק.

לאחר ארבע שנים, נולד בנם גיל. שמוליק שנכח גם בלידתו, מאוד שמח והתרגש שנולד בן נוסף. בני הזוג גידלו את רון וגיל בשמחה ואושר. שמוליק נהג לומר תמיד במצבי קושי "העיקר הבריאות". את החיים שלי אתן לילדים, כל מה שהם רוצים הם יקבלו.

שמוליק ואיריס התעקשו למרות קשיים להביא לעולם ילד נוסף, ואכן בשנת 2005 נולד בנם השלישי ליעד אור, לאחר היריון מאוד קשה. לאחר התלבטות נבחר שמו שיביא להוריו אור לעד. שמוליק היה מאושר כשליעד אור נח בזרועותיו, עיניו קרנו מאושר והוא חיבק את שלושתם תמיד.

שמוליק היה איש צבא בדמו. עשה מילואים 3-4 פעמים בשנה, גם כשרעייתו הייתה בחודש התשיעי להריונה יצא למילואים ואמר לה: "אם תצטרכי אותי תתקשרי".

הוא עשה את שירותו נאמנה. בחמש השנים האחרונות לחייו שימש כקצין אפסנאות. שמוליק תמיד דאג לחייליו והיה למפקד מתחשב. בכל פעם שביקשו ממנו להשתחרר היה לוקח עליו את האחריות ונשאר במקומם.

כל חבריו, מכריו ובני משפחתו מספרים כי שמוליק היה משכמו ומעלה, תמיד עזר לכולם ותמיד היה שם כשהיו צריכים אותו.

שמוליק נפל בקרב בגבול הצפון ביום י"ב באב תשס"ו (6.8.2006) והוא בן ארבעים ושתיים. קטיושה שנורתה משטח לבנון אל עבר קיבוץ כפר גלעדי הרגה אותו ואת חבריו ליחידה, בעת שהמתינו להצטרף ללחימה בלבנון. עם שמוליק נפלו: רב-סרן אליהו אלקריף, סגן יוסי קרקש, רב-סמל ראשון שלמה (שלומי) בוכריס, רב-סמל ראשון דניאל בן דוד, רב-סמל מוטי בוטבול, רב-סמל זיו בלאלי, רב-סמל מריאן ברקוביץ, רב-סמל רועי יעיש, סמל-ראשון יהודה ברוך גרינפלד, סמל-ראשון שי שאול מיכלביץ' וסמל גריגורי אהרונוב.

שמוליק הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בחולון. הותיר אחריו אישה, שלושה בנים, אם ואח. לאחר מותו הועלה לדרגת סגן.

על מצבתו נחקקו המילים: "אבא, עניו וצנוע, נדיב וטוב לב, תמיד צוחק ורק אוהב, תשאר צעיר לנצח

סמל שי שמעון אטיאס ז"ל בן מלכה ואברהם נולד בבת ים בכ"ה בטבת תשמ"ז , 26/1/1987 התגורר בראשון לציון שרת בחיל המודיעין, חיל הים יחידה: אח"י חנית תפקיד: מש"ק אלינט התגייס ב17.7.2005 נפל בקרב בי"ט בתמוז תשס"ו , 14/7/2006 במלחמת לבנון השנייה מקום נפילה: בספינה אח"י חנית באזור חופי ביירות מקום קבורה: חולון חלקה: 6, שורה: 4, קבר: 11. הותיר: הורים, אח - מתן ואחות - אופיר מ.א. 6866866 בן 19 בנפלו קורות חיים: סמל שי אטיאס ז"ל בן מלכה ואברהם נולד בבת ים ב-כ"ה בטבת תשמ"ז (26.1.87) הבן הבכור במשפחה, אח למתן ואופיר. הוא למד בבית הספר היסודי 'יצחק שדה' בבת ים עד סוף כיתה ב'. בשנת 1995 עברה המשפחה לגור בשכונת "כרמים" בראשון לציון. שי למד בבית הספר היסודי "כרמים" ע"ש רמי זיו בשנים 1995-1999, המשיך לחטיבת הביניים "יצחק רבין" בכרמים בשנים 2000-2002 וסיים בבית הספר התיכון מקיף י' בראשל"צ במגמת מנהל וחברה בשנים 2003-2005. שי היה תלמיד נבון ואחת ממורותיו כתבה בהערכתה עליו "חכמת אדם תאיר פניו". שי היה בעל אישיות מיוחדת עם חוש הומור מפותח, שקט ומופנם, ביישן וצנוע מאוד, חברותי מאוד, נוהג בכבוד כלפי הזולת ואוהב שלום. היה רגיש מאוד לסבלם של הבריות ובכל הזדמנות היה תורם לאגודות שונות לעזרה. הוא אהב מאוד בעלי חיים והיה רגיש אליהם ואף גידל בבית כלב וחתול גם יחד. בשעות הפנאי אהב שי מאוד לעסוק בכל הקשור לספורט ובמיוחד אהב כדורגל והיה אוהד שרוף של קבוצת הכדורגל 'הפועל תל אביב'. שי אהב מאוד לבלות עם החברים, אהב את הים והיה קשור למשפחתו ואהב אותה מאוד. בתקופת לימודיו בתיכון, עבד שי אחרי הצהריים ובערב בפיצה השכונתית ואהב מאוד את המקום. בסיום הלימודים התגייס לצה"ל ב-17.7.2005 לחיל הים, עבר גיבוש לסטי"לים והתקבל לקורס בקרי לוחמה אלקטרונית בספינות הטילים. משם יצא לקורס במודיעין חיל הים, קיבל הכשרה והוסמך לתפקיד בקר בחוליה, שם שירת כתשעה חודשים שבהם עסק בליווי פיעלות מבצעית בים, כלוחם מודיעין ימי. מפקדיו אמרו עליו שהיה "עלם חמודות", חייכן, מקצוען ונחוש, מילא את המשימות שהוטלו עליו היטב, הבין את החשיבות בתחום בו עסק וגילה אחריות, מסירות ואיכפתיות במילוי תפקידו. היה אהוד על חבריו ומפקדיו בחוליה ומחוצה לה. חבריו מהתיכון אמרו כי לא ישכחוהו לעולם, תמיד היה מחייך, אוהב ותומך בכולם, היתה בו שמחת חיים ואושר עצום. חוכמה, ביישנות, יושר, נדיבות ואהבת אדם - היו מהתכונות הבולטות שלו. חברה ליחידה סיפרה שהיה חבר שכיף להיות איתו שתמיד הצחיק את כולם. חבר שאפשר להתייעץ איתו, לספר לו כל דבר, שכיף לפגוש בו גם מחוץ לצבא, חבר שתמיד אפשר לסמוך עליו - חבר אמיתי. מתן אחיו הצעיר ממנו בשנה אמר עליו כי שי היה צנוע וביישן, רציני כזה... ומוצלח, כזה שהסתדר עם כולם, שלא ביקש לעצמו דבר, הסתפק במועט, עם יופי של פשטות. לא היו לו אוייבים כי לא הזיק לאיש, אוהב ואהוב על כולם. שי נפל בעת מילוי תפקידו בקרב מול חופי ביירות בתאריך י"ט בתמוז תשס"ו, יום שישי בערב 14.7.2006 בשעה 20:40 כששירת על ספינת הטילים אח"י חנית. הסטי"ל עליו שירת נפגע מטיל שנורה ע"י החיזבאללה ופגע בחלקה האחורי של הספינה וגרם למותו. שי אהב את שירותו כאיש מודיעין ימי וכולנו היינו גאים בו על כך. שי היווה דוגמא ומופת לכל חבריו וחוג מכריו, בנועם הליכותיו, בערכיו וברוחב ליבו. מותו בטרם עת היכה בתדהמה את כל משפחתו וחבריו. הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בחולון בתאריך 17.7.06, ממש ביום השנה לגיוסו. הותיר אחריו הורים, אח ואחות כואבים מאוד. לאחר מותו הועלה שי לדרגת סמל. יהי זכרו ברוך ותהיה נשמתו צרורה בצרור החיים. הדפסה | שלח לחבר | חזרה

רן ציפר

בן דבורה וצבי, נולד ביום ט' בתשרי תש"י (2.10.1949) בקיבוץ שובל שבנגב, שהוקם עוד לפני מלחמת העצמאות. מילדותו ינק בביתו את הרוח החלוצית ואת האהבה לארץ. בגיל שנה עברו הוריו לגור בשכונת רמת-החייל בתל-אביב, ומאוחר יותר השתקעה המשפחה במרכז תל-אביב, שם גדל והתחנך. רן למד בבית-הספר היסודי "אחד העם" ובבית-הספר התיכון "גאולה". הוא השתייך לתנועת השומר הצעיר, שיחק כדורסל בקבוצת הנוער של "הפועל" תל-אביב, והמשיך לשחק כדורסל גם כשהתבגר ועבר לגור במושב תלמי-מנשה. הוא אהב לצלם והותיר אחריו אלבום מצילומיו הנאים. באוקטובר 1967 התגייס לצה"ל ושירת בחיל-הצנחנים. כספורטאי זריז, מחונן בכשרונות, וכבעל מוטיבציה גבוהה לשרת את המדינה, התגלה רן כלוחם אמיץ ורב תושייה. הוא לחם במלחמת ההתשה והיה עם הכוח שפשט על האי שדואן ועל האי גרין במצרים. כן השתתף במרדפים בבקעת הירדן ובפשיטה בביירות. כלוחם בחיל-הצנחנים עבר שורה של קורסים. בנובמבר 1968 עלה לדרגת רב"ט, ביולי 1969 עלה לדרגת סמל. באחד מאימוני הצניחה בלילה נפגע ברגלו והועבר ליחידת מודיעין של חיל-הצנחנים. במאי 1969 הועלה לדרגת סמ"ר. באוקטובר 1970 השתחרר רן מצה"ל והחל ללמוד באוניברסיטת תל-אביב. ברוך כשרונות היה וחרוץ. בימים למד היסטוריה כללית ותולדות עם ישראל, ובערבים למד משפטים. הוא מצא זמן לעבוד ולפרנס את עצמו, וגם לעסוק בתחביבי הספורט שלו. במלחמת יום הכיפורים נקרא לשירות מילואים. ביום שבו יצא לחזית הספיק לשאת את אשתו, ומטקס הכלולות ברבנות יצא הישר למלחמה. בתום הקרבות חזר ללימודיו באוניברסיטה, עבר לגור במושב תלמי-מנשה שליד רמלה ונולדו שני ילדיו. באוקטובר 1977 הוסמך כבוגר אוניברסיטת תל-אביב בהיסטוריה ובמשפטים. הוא פתח משרד עצמאי כעורך-דין, ובתקופה זו גילה חריצות וכושר עבודה מופלא. הוא ניהל את משרדו בתל-אביב ואת משקו במושב, היה מעורב בענייני ציבור, עסק בספורט וגילה עניין רב בתהליכים פוליטיים וחברתיים במדינה. הוא היה ער לצדק סוציאלי והגיש עזרה משפטית לשכניו במושב. עם זאת מצא שעות פנויות להתמסר למשפחתו. הוא אהב לטייל, והשבתות היו קודש לטיולים משפחתיים. עם פרוץ מלחמת לבנון נקרא לשירות מילואים. הוא לחם בגיזרה המזרחית והתקדם לעבר כביש ביירות-דמשק. ביום כ' בסיוון תשמ"ב (11.6.1982), חשה יחידתו לעזרת כוח שריון שנקלע למארב סורי וסבל אבידות כבדות. טיל סאגר שנורה מטנק סורי פגע בו ורן נפצע פצעי מוות. בן 32 היה במותו. רן הובא למנוחות בבית-הקברות הצבאי בקריית-שאול בתל-אביב. הוא השאיר אחריו רעיה, בן, בת, הורים ואח. שר הביטחון כתב עליו למשפחתו: "רן שירת במפקדת חטיבה של חיל-הצנחנים. בעבר השתתף במלחמת ההתשה, בפשיטה על האי שדואן ועל האי גרין, בפשיטה לביירות ובמרדפים בבקעה. הוא היה לוחם אמיץ, מסור לחבריו לנשק, גילה תושיה רבה בכל מצב וידע לשמור על קור רוח ובדיחות-דעת גם ברגעי מתח וקרב, עד שנפגע בעת ירי טילי סאגר". מפקד יחידתו כתב למשפחתו: "בנכם נפל מצפון לעיירה ראשידיה במזרח לבנון, בקרב עם הכוחות הסוריים, בעת שכוחות מחטיבת הצנחנים שבה שירת חשו לעזרת כוח השריון, שנקלע למארב נ"ט וסבל אבידות קשות. רן נפל בעת שנפגע מרסיס של טיל סורי. בכך נקטעה תקופה של 9 שנות שירות בחטיבה כמש"ק מודיעין, מאז הקמתה במלחמת יום הכיפורים. בשנות שירותו בחטיבה נתגלה כאדם ישר וכחבר לדוגמה, הדואג לזולת ומוכן לעזור לכל אחד מחבריו. הוא ביצע כל משימה שהוטלה עליו בתבונה רבה, במסירות וביעילות. היה מוכן לבצע כל משימה שהוטלה על יחידתו. בשל תכונותיו אלו, בשל חוש ההומור ורוח השובבות שליוו אותו בכל מעשיו, רכש חברים רבים מקרב מפקדיו ומקרב חבריו ליחידה". על שמו נקרא מגרש הכדורסל במושב תלמי-מנשה. חוברת הופיעה לזכרו ביום השנה למותו.

סמ"ר גלעד יעקבי-רוזנטל
לוחם גולני סמל ראשון גלעד יעקבי-רוזנטל בן 21 מקריית אונו שוחח לאחרונה עם בני משפחתו בסוף השבוע האחרון. "ביום חמישי או שישי בבוקר הוא התקשר ואמר שהוא בסדר ושלא נדאג", סיפר אתמול אביו אבי, "הבוקר קיבלנו את הבשורה וחרב עליי עולמי"

האב סיפר על בנו: "הוא היה ילד חכם, אהב מוזיקה, הוא ניגן ושר הרבה ורצה להשתלב בתחום. הוא גם אהב ספורט, אהד את קבוצת הפועל תל אביב". הוא הוסיף כי גלעד "מאוד רצה גולני, רצה את פלחה"ן (פלוגת חבלה והנדסה)". גלעד יעקובי-רוזנטל הותיר אחריו הורים: אבי ומיכל, ושתי אחיות. הלווייתו תיערך היום בשעה 10:00 בבית העלמין קריית שאול בתל אביב.

הפועל ת"א אירחה את משפחת גילעד יעקבי ז"ל
אביו ואחותו של החייל, שנהרג במבצע צוק איתן, זכו לכבוד מהקבוצה אותה העריץ כשהוזמנו לוולפסון. מהמועדון נמסר: "מודים למשפחה על הביקור"

http://www.one.co.il/Article/15-16/1,0,0,0/270616.html

בוקר מרגש עבר על שחקני הפועל תל אביב, אנשי הצוות המקצועי והנהלת המועדון שאירחו את בני משפחת יעקבי, האב אבי ובתו רותם, שאיבדו בקיץ לפני שנתיים את גילעד ז"ל, שנהרג בהיתקלות בשכונת שג'אעיה בעזה במהלך מבצע צוק איתן. הוא היה בן 21 בלבד במותו.

גילעד יעקבי ז"ל היה אוהד מושבע של הפועל תל אביב, שהחזיק במנוי לוחם בשער 5 עד יומו האחרון והטראגי. בני המשפחה הגיעו מלווים עם חבר ילדות קרוב של גילעד מקריית אונו, שעדיין משרת בצה"ל וסיפר לשחקנים לפני האימון על הקשר והאהבה העזה של גילעד להפועל תל אביב ועל המשמעות וההזדהות שלו בחייו עם ערכי המועדון.

כחניך ומדריך בתנועת הנוער, וכנער צעיר שהרבה להתנדב לטובת הקהילה והאוכלוסיות החלשות, המשיך גילעד לתרום והתגייס ליחידת פלח"ן גולני המובחרת מחטיבת גולני, שם שימש כנגביסט חוד, שהסתער ראשון באותה היתקלות קטלנית.

לאחר מותו הוציאה המשפחה סדרת מגנטים ועל כל אחד מהם נכתב משפט שסימל את גילעד ואת הדברים שאהב והאמין בהם, על המגנט שהודפס עם הלוגו של הפועל נכתב המשפט "אם יש חזקים ממך, היה נחוש מהם". המגנט חולק לכל שחקני מחלקת הנוער והבוגרים בתחילת העונה, וימשיך להיות מחולק גם בעונה הבאה.

"אנו מודים למשפחת יעקבי על הביקור החשוב. משפחת הפועל תל אביב מרכינה ראשה בעצב גדול בערב יום זיכרון זה, וזוכרת את כל נופליה במלחמות ישראל ובפיגועי האיבה. יהיה זכרם ברוך", נמסר מהפועל.

סמ"ר זאב זפי דוד ז"ל

בן שולמית וחיים
נולד בקרית ים
בכ"ז בטבת תשי"א, 5/1/1951
התגורר בגברעם
שרת בחיל השריון
יחידה: ימ"מ חש"ן 159
התגייס ב-4.11.68
נפל בעת שירותו
בכ"ט באלול תשמ"ב, 17/9/1982
מקום קבורה: גברעם
הותיר: אם, אשה, שלושה בנים, אחות ושני אחים
סמ"ר זאב ("זפי") דוד ז"ל, נולד בכ"ז טבת תשי"א (5/1/1951), בקרית-ים שליד חיפה, להוריו חיים דוד שנפטר ב-1969 ושולמית דוד גולן (לבית זלפלד) שנפטרה ב-2006, כבן שלישי במשפחתו, לאחר אחותו דינה ואחיו יאיר. הוא נקרא על שם סבו מצד אביו, ווילי-זאב דוד, שהיה ממקימי נהריה, ונפטר באוקטובר 1950. סבתו, עלזה דוד, נרצחה ע"י פורעים ערבים במאורעות 1939 כשנסעה לקבל עולים חדשים שהגיעו לנמל חיפה. האוטובוס בו נסעה בדרכה חזרה לביתה בנהריה, הותקף ביריות ממארב וסבתא עלזה, אם לשבעה ילדים, נהרגה במקום.

בעודו תינוק יונק חלה זפי מאד עקב אלרגיה נדירה לחלב אם שאובחנה באיחור.

כשזפי היה בן שנה הצטרפה המשפחה לקבוץ גברעם, שם היה דודו אחי אמו, גדעון זלפלד, בין מייסדיו. בגברעם, כשזפי היה בן שש, נולד האח הרביעי במשפחה, דורון. זפי היה תינוק מתולתל, חמוד, חייכן ומאד אהוב על כולם. בגן הילדים הקיבוצי היו מעט ילדים, שהיו מחולקים לשתי קבוצות, צעירים ובוגרים. הבוגרים עברו הכנה אינטנסיבית לבית הספר ונכנסו היישר לכתה ב'. זפי היה שייך לקבוצת הצעירים ולא השתתף בהכנה. בתחילת שנת הלמודים עזבו את הקיבוץ כמה משפחות עם ילדים מכתה ב', וזפי הוכנס לבית הספר, הישר לכתה ב', למרות גילו הצעיר וללא כל הכנה, דבר שגרם לו לקשיי הסתגלות לא קלים, אך בסופו של דבר הוא הסתדר.

זפי היה אדם חברותי מאד ואהוד על כולם גם בבגרותו. אהב לעבוד במוסך, אהב מאד לשחק שחמט וכדורגל. היה אוהד נלהב של הפועל תל-אביב ונכח בכל משחקיה.

כשהגיעה שעתו להתגייס, בחר בחיל השריון, היה למפקד טנק סנטוריון מצטיין ושירת בגולן בחטיבה 7. לאחר שחרורו מהשרות הסדיר, חזר לקיבוץ גברעם ועבד במוסך.

כשפרצה מלחמת יום הכיפורים, היה אמור להינשא בתאריך שכבר נקבע, אך במקום זאת יצא למלחמה. זפי גויס ביום כיפור והתייצב בבסיס צאלים, שם הורכב צוות טנק שכלל אנשי מילואים שהשתחררו משירות סדיר זמן לא רב לפני כן: זאב דוד ז"ל - מפקד הטנק, שמואל חיים רוטפלד ז"ל - טען קשר, מאיר קיהן - תותחן, ונהג. אנשי הצוות לא הכירו זה את לפני כן, פרט לחיים ולמאיר ששניהם היו נחלאים, בוגרי אותה ישיבת הסדר, שעברו הסבה לשריון.

במוצאי יום כיפור יצא הטנק בנסיעה על זחלים מצאלים לחזית במסגרת גדוד רומח של חטיבת כפיר מעוצבת הפלדה. הצוות שאף להגיע לחזית, עדיין תחת תחושת האופוריה של מלחמת ששת הימים ובהמשך, מהר מאוד הבין כי יש נפגעים רבים.

בדרך הטנק פרס זחל פעמיים. הפריסה השנייה הייתה ליד רומני וצוות בפיקודו של קצין חימוש מסדנת בלוזה סייע בחילוץ הטנק.

הצוות ניתק מהפלוגה והגיע לגזרה הצפונית של תעלת סואץ באיחור של יום וחצי. מעתה אנשי הטנק כינו את עצמם 'הטנק הבודד' ולא ברור באיזו מסגרת הם לחמו. מעת שהגיעו לחזית לחמו ברציפות כל הזמן בחולות של צפון סיני, בקרבות הבלימה. הצוות ירה פגזים ופגע בטנקים מצריים רבים. לפחות פעמיים התרוקנה בטן הטנק מפגזים והוא נאלץ לנסוע לאחור לצורך מילוי מחדש. לא פעם הוזהר צוות הטנק: "אל תישנו בצד הטנק, יש קומנדו מצרי בשטח".

הפעילות המבצעית הייתה כה רבה עד אשר למאיר ולחיים היה קשה למצוא זמן מתאים לתפילות. את ארבעת המינים הם קיבלו לראשונה רק בערב שמחת תורה. בטנק נוצרה אווירת הרמוניה והתנהלה עבודת צוות טובה. הטען קשר היה מדווח כאשר היה פגז בתותח, המפקד היה מביא למטרה והתותחן היה יורה. החיים התנהלו בכל ימי הלחימה בתוך הטנק, אנשי הצוות ישנו בתוך הטנק והשיחות שהתנהלו בינהם היו ממוקדות בנושאים מבצעיים.

בשטח הלחימה זאב עשה לצוות שיחות מוטיבציה, שלט בעניינים וחילק תורנויות שמירה. אנשי הצוות קיבלו את סמכות מפקד הטנק, שלא הכירו מקודם ומילאו אחר דבריו. בין אנשי הצריח נוצרה חברות טובה. חיים רוטפלד ז"ל היה אדם מלא אחריות ששמר על סדר וניקיון בטנק, מה שהביא את המט"ק זאב לחלוק לו הרבה שבחים וכך גם לתותחן מאיר קיהן, במהלך הקרבות.

במלחמת יום הכיפורים השתתפו גם קרובי משפחתו של זפי. גיסו שלמה גדרון, היה מפקד טנק טירן בחטיבה 274 שלחמה גם היא בחזית המצרית ונפגע אף הוא. אחיו יאיר דוד היה נווט פאנטום. נלחם בשתי החזיתות, נטש את מטוסו בחוף לבנון לאחר שנפגע בעת תקיפת שדה תעופה ליד דמשק וחולץ על ידי מסוק מהים.

בעת הלחימה בשטח, שמעו לא פעם יציאות של רקטות אר. פי. ג'י וראו כאלו, חולפות מעליהם, אנשי צוות הטנק ראו טנקים פגועים של כוחותינו וראו גם מטוסים של חיל האויר שלנו, נפגעים ונופלים. באחד המקרים זיהו טיל קרקע-אויר ששוגר כלפי מטוס פאנטום והפילו.

ביום חמישי ה-18/10/1973, (3 ימים לפני המועד המתוכנן לחתונתו של זפי, שנקבע במקור לתאריך 21/10/1973), ערב שמחת תורה, לאחר יום של לחימה קשה, זרק מנוע הטנק שמן ולכן נסע הטנק, במשך כשעה, לטיפול בסדנה בבלוזה. כאשר אנשי הסדנא טיפלו בטנק, האיץ בהם זפי, מפקד הטנק מלא המוטיבציה, זקן צעיר על לחייו, למהר ולהשמיש את הטנק על מנת שניתן יהיה לחזור בהקדם ללחימה בחזית. זפי יצא לעשן מחוץ לטנק, עטוף בטלית, שחיים ומאיר עזרו לו להניח, דבר שכקיבוצניק לא היה מורגל בו.

בשעה 18:00 כאשר בחוץ כבר שרר חושך, נאמר להיכנס לטנק עקב מידע על כוחות מצריים שהונחתו ממסוקים בקרבת מקום והתחילו לירות פצצות מרגמה. כאשר היו בשלב של כניסה לטנק, פגעה פצצת מרגמה בזרוע המנוף שנשא את המנוע המתוקן שהיה בשלב של התקנתו מחדש בטנק, מעל הסיפון האחורי של הטנק והתפוצצה. רסיסי הפצצה עפו לכל עבר. הטען-קשר, שמואל חיים רוטפלד, שהיה בשלב כניסה לטנק, נהרג במקום ומפקד הטנק, זאב דוד, שהמתין לכניסה לטנק נפצע מרסיס, מעט מעל כף רגלו שמאלית. מיד לאחר מכן השתרר שקט והתותחן מאיר קיהן החל לסייע לזפי. קצין החימוש שהיה במקום ושהכיר את הצוות עוד מהחילוץ לרומני, ביקש ממאיר לשבת בצד והוא המשיך בטיפול. זפי קיבל טיפול ראשוני ליד הטנק, פונה לתחנת איסוף הנפגעים הקרובה בבלוזה, מעבר לכביש, משם הוא הועבר לרפידים והובהל בטיסה לבית החולים הדסה, שם נקטעה רגלו עקב נמק שהתפתח בה.

אנשי צוות נגמ"ש של קצין חימוש מגדוד סיור שהגיעו גם הם לטיפול בסדנא רק כמה דקות לפני כן נפגעו גם כן, חייל אחד נהרג וחייל אחר נפצע, מאותו מטח.

כשחלה הטבה במצבו של זפי, נערך לו טקס נישואין עם בח"ל שולמית, בבית הכנסת של בית החולים הדסה. את הטקס ניהל אבי הפצועים, שמחה הולצברג.

התאוששותו מהפציעה הייתה מהירה וזפי חזר הביתה לקיבוץ ושוב השתלב בעשייה. נולדו לו שלושה ילדים, שגיא, שחר וליאור, אך לבסוף מצבו הכריע אותו והוא נפטר ב-17/09/1982, כ"ט באלול תשמ"ב, ערב ראש השנה.

בן 31 במותו.

השאיר אחריו, אם, אשה, שלושה בנים, אחות ושני אחים.

יהי זכרו ברוך.

סמל בן-דוד, אשר (יוסף)

אשר, בן סימי ושלמה, נולד ביום ט' באלול תש"ח (13.9.1948) בקזבלנקה שבמרוקו. בן שלוש היה כשנשלח לגן הילדים בעיר הולדתו וכבר בגיל רך כל-כך התגלו בו תבונה ועצמאות טיפוסיים לבוגרים בהרבה מגילו. בבית-הספר העממי היה אשר התלמיד המצטיין ביותר, אהוב על כל חבריו וחביב על מוריו. כשפורסמו ציוני הגמר שלו עורר הדבר תשומת-לב רבה והעיתונות המקומית ציינה את בעל הציונים הגבוהים ביותר שהוענקו בבית-ספרו, זה שנים רבות. בשנת 1962 עלתה המשפחה ארצה והשתקעה ביבנה. אשר נשלח להמשיך את לימודיו בבית-הספר "אביר יעקב" ביבנה ותוך זמן קצר ביותר הפך צבר לכל דבר, ונחשב בין החביבים שבכיתתו. עד מהרה למד את השפה והפך תוך זמן קצר אחד הראשונים שבכיתתו. את לימודיו התיכוניים סיים בבית-הספר בגבעת וושינגטון וגם כאן זכה בציונים גבוהים וברוב תשבחות מפי מוריו. עלם גבה קומה היה אשר, בעל תווי פנים מעודנים, אוהב קריאה, מתעניין במדעים וקורא מכל אשר בא לידיו בתחום זה. הוא אהב לפתור תשבצים ועושר ידיעתו בשפה הדהים את מקורביו. כן היה שחקן כדורגל, אוהד קבוצת "הפועל תל-אביב" ומשתתף פעיל בקבוצת "הפועל" יבנה, ועסק גם בהיאבקות והיה בעל כושר גופני מעולה.

אשר גויס לצה"ל בתחילת מאי 1966 והוצב לחיל השריון. אחרי שעבר את האימון הבסיסי נשלח לקורס תותחנים ולקורס נהגי טנקים. שירותו היה ללא דופי; מעולם לא התלונן, עשה כל מה שהוטל עליו ברצון ובמאור פנים ומפקדיו גמרו עליו את ההלל. בתקופת שירותו השתתף במלחמת ששת הימים ולאחריה - בקרבות מלחמת ההתשה. אחרי שהשתתף כאיש צוות טנק במבצע כראמה,
הודיע חגיגית שהוא מחוסן בפני המוות. כתבות רבות נכתבו על הטנק שאשר היה בו איש צוות ועל חבריו. בכל מבצע שהשתתף בו הצטיין כלוחם מעולה, אמיץ ללא חת וחבר נאמן.

בתחילת מאי 1969 שוחרר אשר מהשירות הסדיר וכשחזר לחיים האזרחיים התקבל לעבודה במפעל "מ.ג. אלקטרוניקה" שבמכון ויצמן ברחובות. הוא היה מן האהודים והחביבים בעובדי המפעל, עבד בנאמנות רבה וללא ליאות ותוך זמן קצר הפך מומחה ובר-סמכא בעיני כל. ביבנה היה אהוב על הכל ובתוך משפחתו זכה ליחס חם, כי כבוד האדם ואהבת האדם היו לגביו ערכים ראשונים במעלה. בשנת 1972 הכיר אשר את חברתו מולי ובמחצית ספטמבר 1973 נשא אותה לאישה. השניים יצאו לבלות את ירח הדבש בצפון הארץ. עם הישמע האזעקה ביום הכיפורים חש הביתה וכששאל את אמו אם הגיע צו קריאה בשבילו סירבה להודות שאכן הגיע, כי לא רצתה להשבית את שמחת כלולותיו. אך אשר ארז את תרמילו, נפרד מאשתו הצעירה, מהוריו ומאחיו, ויצא בהול בהצטרף אל יחידתו ברמת-הגולן. למחרת, ביום י"א בתשרי תשל"ד (7.10.1973), נפגע הטנק שלו באזור אל-על ואשר נהרג. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בהר-הרצל. השאיר אחריו אישה, הורים, שלוש אחיות ואח. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל.

במכתבו אל האלמנה הצעירה כתב עליו מפקדו: "בעלך אשר, נפל במערכה בעת מילוי תפקידו במערכה על רמת-הגולן. בעלך שירת ביחידת שריון, למופת ולדוגמא במסירות ובנאמנות. בשמי ובשם כל חיילי היחידה, הנני מביע את צערנו העמוק, והננו משתתפים באבלך הכבד. זכרו של בעלך לא ימוש מקרבנו לעד".

ציפר, רן (רני)

בן דבורה וצבי, נולד ביום ט' בתשרי תש"י (2.10.1949) בקיבוץ שובל שבנגב, שהוקם עוד לפני מלחמת העצמאות. מילדותו ינק בביתו את הרוח החלוצית ואת האהבה לארץ. בגיל שנה עברו הוריו לגור בשכונת רמת-החייל בתל-אביב, ומאוחר יותר השתקעה המשפחה במרכז תל-אביב, שם גדל והתחנך. רן למד בבית-הספר היסודי "אחד העם" ובבית-הספר התיכון "גאולה". הוא השתייך לתנועת השומר הצעיר, שיחק כדורסל בקבוצת הנוער של "הפועל" תל-אביב, והמשיך לשחק כדורסל גם כשהתבגר ועבר לגור במושב תלמי-מנשה. הוא אהב לצלם והותיר אחריו אלבום מצילומיו הנאים.

באוקטובר 1967 התגייס לצה"ל ושירת בחיל-הצנחנים. כספורטאי זריז, מחונן בכשרונות, וכבעל מוטיבציה גבוהה לשרת את המדינה, התגלה רן כלוחם אמיץ ורב תושייה. הוא לחם במלחמת ההתשה והיה עם הכוח שפשט על האי שדואן ועל האי גרין במצרים. כן השתתף במרדפים בבקעת הירדן ובפשיטה בביירות.

כלוחם בחיל-הצנחנים עבר שורה של קורסים. בנובמבר 1968 עלה לדרגת רב"ט, ביולי 1969 עלה לדרגת סמל. באחד מאימוני הצניחה בלילה נפגע ברגלו והועבר ליחידת מודיעין של חיל-הצנחנים. במאי 1969 הועלה לדרגת סמ"ר.

באוקטובר 1970 השתחרר רן מצה"ל והחל ללמוד באוניברסיטת תל-אביב. ברוך כשרונות היה וחרוץ. בימים למד היסטוריה כללית ותולדות עם ישראל, ובערבים למד משפטים. הוא מצא זמן לעבוד ולפרנס את עצמו, וגם לעסוק , בתחביבי הספורט שלו.

במלחמת יום הכיפורים נקרא לשירות מילואים. ביום שבו יצא לחזית הספיק לשאת את אשתו, ומטקס הכלולות ברבנות יצא הישר למלחמה. בתום הקרבות חזר ללימודיו באוניברסיטה, עבר לגור במושב תלמי-מנשה שליד רמלה ונולדו שני ילדיו. באוקטובר 1977 הוסמך כבוגר אוניברסיטת תל-אביב בהיסטוריה ובמשפטים. הוא פתח משרד עצמאי כעורך-דין, ובתקופה זו גילה חריצות וכושר עבודה מופלא. הוא ניהל את משרדו בתל-אביב ואת משקו במושב, היה מעורב בענייני ציבור, עסק בספורט וגילה עניין רב בתהליכים פוליטיים וחברתיים במדינה. הוא היה ער לצדק סוציאלי והגיש עזרה משפטית לשכניו במושב. עם זאת מצא שעות פנויות להתמסר למשפחתו. הוא אהב לטייל, והשבתות היו קודש לטיולים משפחתיים.

עם פרוץ מלחמת לבנון נקרא לשירות מילואים. הוא לחם בגיזרה המזרחית והתקדם לעבר כביש ביירות-דמשק. ביום כ' בסיוון תשמ"ב (11.6.1982), חשה יחידתו לעזרת כוח שריון שנקלע למארב סורי וסבל אבידות כבדות. טיל סאגר שנורה מטנק סורי פגע בו ורן נפצע פצעי מוות. בן 32 היה במותו. רן הובא למנוחות בבית-הקברות הצבאי בקריית-שאול בתל-אביב. הוא השאיר אחריו רעיה, בן, בת, הורים ואח.

שר הביטחון כתב עליו למשפחתו: "רן שירת במפקדת חטיבה של חיל-הצנחנים. בעבר השתתף במלחמת ההתשה, בפשיטה על האי שדואן ועל האי גרין, בפשיטה לביירות ובמרדפים בבקעה. הוא היה לוחם אמיץ, מסור לחבריו לנשק, גילה תושיה רבה בכל מצב וידע לשמור על קור רוח ובדיחות-דעת גם ברגעי

מתח וקרב, עד שנפגע בעת ירי טילי סאגר".

מפקד יחידתו כתב למשפחתו: "בנכם נפל מצפון לעיירה ראשידיה במזרח לבנון, בקרב עם הכוחות הסוריים, בעת שכוחות מחטיבת הצנחנים שבה שירת חשו לעזרת כוח השריון, שנקלע למארב נ"ט וסבל אבידות קשות. רן נפל בעת שנפגע מרסיס של טיל סורי. בכך נקטעה תקופה של 9 שנות שירות בחטיבה כמש"ק מודיעין, מאז הקמתה במלחמת יום הכיפורים. בשנות שירותו בחטיבה נתגלה כאדם ישר וכחבר לדוגמה, הדואג לזולת ומוכן לעזור לכל אחד מחבריו. הוא ביצע כל משימה שהוטלה עליו בתבונה רבה, במסירות וביעילות. היה מוכן לבצע כל משימה שהוטלה על יחידתו. בשל תכונותיו אלו, בשל חוש ההומור ורוח השובבות שליוו אותו בכל מעשיו, רכש חברים רבים מקרב מפקדיו ומקרב חבריו ליחידה".

על שמו נקרא מגרש הכדורסל במושב תלמי-מנשה. חוברת הופיעה לזכרו ביום השנה למותו.

סרן
מואטי, יעקב (קובי)
תמונת החלל
בן דליה וניסים. נולד ביום כ"ה באדר א' תשל"ו (26.2.1976), ברמלה. בן בכור להוריו, אח ליפית.

שנותיו הראשונות של קובי עברו עליו ברמלה. ילד שופע שמחת חיים, שהרבה לבקר אצל סביו וסבותיו, אשר התגוררו לא הרחק מבית הוריו. יותר מכל נהנה קובי מהמאכלים שבישלה לו סבתא חבו, אם אמו, ואהב להשתובב עם 'פפה וממה', הורי אביו.

המשפחה עברה להתגורר ברחובות וקובי השתלב היטב בבית- הספר היסודי "שז"ר" והתגלה כתלמיד בוגר וסקרן, ששאף ללמוד, לטעום ולהתנסות בכל דבר. את לימודיו המשיך בחטיבת- הביניים "דה שליט".

משחר ילדותו חבב קובי ספורט, אהב כדורגל, אהד את קבוצת "הפועל תל אביב" ושיחק כדורסל כל שנותיו.

קובי גילה עניין רב במטוסים ובתעופה ונהג להרכיב פאזלים ודגמים של כלי טיס שונים. אהבה זו משכה אותו לבית-הספר הטכני של חיל-האוויר בחיפה, שם היה לתלמיד מצטיין והתגלה כמנהיג טבעי.

בשל אהבתו לאתגרים ולמשימות, החליט קובי שלא להתגייס לחיל-האוויר וביקש לשרת בחיל קרבי. הוא החל את שירותו הצבאי בשלהי חודש נובמבר 1994, בפלוגת החרמ"ש אשח"ר של חטיבה 500, ששינתה אחר-כך את שמה ל"גדוד חרוב".


תמונת החלל
בן דליה וניסים. נולד ביום כ"ה באדר א' תשל"ו (26.2.1976), ברמלה. בן בכור להוריו, אח ליפית.

שנותיו הראשונות של קובי עברו עליו ברמלה. ילד שופע שמחת חיים, שהרבה לבקר אצל סביו וסבותיו, אשר התגוררו לא הרחק מבית הוריו. יותר מכל נהנה קובי מהמאכלים שבישלה לו סבתא חבו, אם אמו, ואהב להשתובב עם 'פפה וממה', הורי אביו.

המשפחה עברה להתגורר ברחובות וקובי השתלב היטב בבית- הספר היסודי "שז"ר" והתגלה כתלמיד בוגר וסקרן, ששאף ללמוד, לטעום ולהתנסות בכל דבר. את לימודיו המשיך בחטיבת- הביניים "דה שליט".

משחר ילדותו חבב קובי ספורט, אהב כדורגל, אהד את קבוצת "הפועל תל אביב" ושיחק כדורסל כל שנותיו.

קובי גילה עניין רב במטוסים ובתעופה ונהג להרכיב פאזלים ודגמים של כלי טיס שונים. אהבה זו משכה אותו לבית-הספר הטכני של חיל-האוויר בחיפה, שם היה לתלמיד מצטיין והתגלה כמנהיג טבעי.

בשל אהבתו לאתגרים ולמשימות, החליט קובי שלא להתגייס לחיל-האוויר וביקש לשרת בחיל קרבי. הוא החל את שירותו הצבאי בשלהי חודש נובמבר 1994, בפלוגת החרמ"ש אשח"ר של חטיבה 500, ששינתה אחר-כך את שמה ל"גדוד חרוב".

קובי סיים את אימוני הטירונות ואת קורס המ"כים בהצטיינות והיה לחניך המצטיין הראשון בקורס המ"כים, שלא השתייך לאחת מיחידות הצנחנים, "גולני", "נח"ל" או "גבעתי". קובי, שהתגלה כחייל מוכשר, כריזמטי ושופע מוטיבציה, אהב מאוד את השירות הצבאי, וכבר בתחילת דרכו קינן בליבו רצון עז לצאת לקורס קצינים.

שאיפתו של קובי התממשה והוא יצא לקורס קציני חי"ר, שאף אותו כמעט וסיים כמצטיין קורס, ולאחר-מכן חזר ליחידתו, פלחו"ד "חרוב".

יעל, הפקידה הפלוגתית זוכרת את קובי כקצין פעיל ועסוק, שהפלוגה היתה כל עולמו. "יש לי בראש כל-כך הרבה תמונות שלך מתרוצץ, מביא דברים, חותם על מסמכים, יוצא לסיורים... לפעמים מצאנו אני ואתה פינה שקטה, והיינו מדברים על החיים. יעל מספרת, שקובי ידע לחייך בכל מצב: "לא משנה באיזו סיטואציה היית נמצא: מרוגז, כועס, עצבני, תמיד היית 'דופק חיוך', והחיוך שלך הולך איתי לכל מקום," כתבה לו.

במהלך שירותו הצבאי, במאי 1997, הכיר קובי את קרן דרך חבר משותף ובין השניים נוצר "קליק" מיידי שהפך לאהבה גדולה שנמשכה כשנתיים עד שנהרג.

בסוף חודש נובמבר 1997 החל קובי את שירות הקבע, כסמ"פ ביחידה. הקצין השאפתני עשה חיל בתפקידו, וזכה לאהדה רבה בקרב החניכים והסגל. הוא עשה הכל על-מנת להצליח ולהצעיד את חייליו לטוב שבטוב, ונהג לעודד אותם בקריאה "באנו, ראינו, ניצחנו". משם, דרכו לקורס מפקדי פלוגה היתה קצרה.

בתום הקורס, עם שובו של קובי לגדוד, קיבל את הפיקוד על פלוגת טירונים ממחזור נובמבר 98, ואיתה החל את המסלול.

מסלול זה נקטע באיבו. ביום כ"ו באייר תשנ"ט (12.5.1999), והוא בן עשרים-ושלוש, נפל קובי בעת מילוי תפקידו, בתאונת-אימונים בשטח חמאם אל מליח. יחד עימו נפל סמל אלי פרימוביץ. קובי הובא למנוחות בבית-העלמין הצבאי ברחובות. הניח אחריו הורים ואחות, יפית, שבאותה עת שירתה כמדריכת חי"ר. לאחר מותו הועלה לדרגת סרן.

ביום השלושים למותו של קובי, ספד לו אביו: "עת נתייצב על קברך בן אהוב/ עימנו יתייצב כל גדוד חרוב/ עת נתייחד עם זכרך/ יתייחדו עימנו כל חבריך/ עת תפילה נישא לאל שבמרומים/ יתפללו עימנו כל הקרובים האוהבים/ אך ישנן גם עיתות, בן נחמד/ שאנו נשארים לבד לבד/ לבד עם התמונות והחדר/ לבד להתמודד עם השבר/ ובעת של עבודה נגיע/ הגוף את הפעילות יניע/ אך הלב והמחשבות/ למקומות אחרים מפליגים/ מנסים לבחון מה היית אומר/ וזה על השפיות שומר/ כיצד ואיך למשפחת השכול הצטרפנו/ מי פילל ומי שיער שלכך הגענו/ אותך נבקר תמיד ואיתך נדבר/ ונשאל: נו קובי, מה אתה אומר/? שהאל יתן לנו את הכח/ לזכור אותך ולא לשכוח/ הנצחת זיכרך לעד לך נעניק/ הנצחה שאותנו יחד תחזיק/ היה שלום בן ואח אהוב/ היה שלום, עוד נשוב."

לאחר מותו של קובי, מקפידים בני משפחתו ללוות את הפלוגה ולעודד את החיילים. בטקס סיום המסלול נשאו דברים בשמו בפני חיילי הפלוגה: "...בתחילת שרותכם בפלוגה פיקדו עליכם בננו קובי ואלי פרימוביץ, ועל כך הייתה גאוותם, אך אסון קטע זאת פתאום. מנסים אנו לנחש מה היה קובי אומר במעמד זה. בלי ספק היה גאה בכם, מצדיע לכם ומוסיף כי 'זו רק ההתחלה, אין לנוח על זרי הדפנה וההמשך אינו קל בכלל'. המשיכו בדרככם ביחידה, היו גאווה להורים ולצבא..."

בספר המחזור של הפלוגה, כתבו בני המשפחה: "ננסה לכתוב תחת השראתו של קובי, וכך אולי נביע את אשר קובי היה כותב. עברתם פרק ראשוני ודומיננטי במסלול הצבאי, פרק מרכזי אשר ישמש אתכם בהמשך הדרך בצבא הסדיר ובוודאי במערך המילואים. הדרך עוד ארוכה והמשימות רבות, לא קלות ואף מורכבות וקשות..."

קובי הותיר אחריו מורשת ארוכה של תורה ומעשה, כקצין, כמנהיג וכאדם. סגן גדי, מ"פ "חרוב", מחזור אוגוסט 99, כתב לו: "את החיוך הגדול שלא נס מפניך. את התחושה שתמיד אפשר לדבר איתך על הכל. את האנרגיה והמוטיבציה שזרמו ממך בכמויות. את המסר ששידרת שהשמים הם הגבול. את גאוות היחידה והרעל שהיו אצלך בדם. את היכולת להתגבר על כל מכשול בדרך. את ה'אבהיות' שהפגנת כלפי חייליך. את משאלת ליבך להיות הכי טוב תמיד. מכל אלו אשאף לקחת לתרמיל המסע הארוך, בו אני פוסע עכשיו, את צעדי הראשונים בדרך לגידול דור חדש של לוחמים לצה"ל וגדוד 'חרוב' - בדיוק כפי שהיינו, אני ואתה, בתחילת דרכנו הצבאית. היית מופת, דמות לחיקוי, מנהיג - חבר. מורשתך תהה נס לרגלי, דמותך תעמוד תמיד לנגד עיני. בעומדי היום לפני תחילת דרך חדשה ארצה רק לומר שזיכרונך לא ימוש מליבי - אהבתיך אחי ורעי, היה שלום חבר."

שירן שעשוע מואטי, ספדה לו: "אתה יודע, יש אנשים שלימדו אותם לטפס על עץ, אבל גם ליפול ממנו. אבל אתה לא ידעת מה אומר המושג ליפול, כי אתה רק המשכת הלאה ואתה רק טיפסת למעלה. ותמיד מה שהיה חשוב בשבילך זה מה שיותר גבוה. היום אתה כל כך למעלה, כל כך בצמרת של העץ, שעכשיו כבר מפחיד לרדת ממנו..."

בהשראת סיפור "סולם יעקב" שבספר בראשית, כתבה לו פאני: "כך נאמר עליך יעקב/ לוחם גם אז, לוחם היום./ כך נאמר עליך יעקב/ אך, מציאות היתה, ולא חלום. / אותו סולם ירד מלמעלה/ גדע לך את החיים/ ואתה עלית הלאה/ מלווה במלאכים./ אף פעם לא נכנעת/ לא ידעת די/! אך כשבאו מלאכי עליון/ את ידך הרמת... רוצים להישאר איתך בעבר. אותו זמן שלא נשבר./ אך המציאות לא מאפשרת, היא לא משנה דבר... כך נאמר עליך יעקב/ לוחם גם אז לוחם היום/ כך נאמר עליך יעקב/ אך מציאות היית, ולא חלום."

ביום ההתייחדות לחללי "חרוב" נשאו בני המשפחה דברים: "ביום ההתייחדות לחללי חרוב,/ אנו פה שאיבדנו בן אהוב./ ברעם וברק שהיכה בנו,/ שכלנו את בננו בכורנו./ מה גאה היה להיות שייך/ מי פילל שכך מאיתנו הלך./ ימי התייחדות וזיכרון ומעט נחמה,/ וברוב הימים ההרגשה שממה./ קובי שלנו את השירות אהב,/ ובשליחות זאת הלך ולא שב./ רבים ימי העצב ומעטים ימי השמחה/ בכם אנו רואים חלק מהמשפחה./ קובי בננו ושאר הנופלים,/ תהיה נשמתך צרורה בצרור החיים."

טוראי
כהן, אבי
תמונת החלל
בן רחל ואליהו. נולד ביום י"ז בטבת תשמ"ב (12.1.1982), בבית- החולים וולפסון בחולון. אח בכור למירי.

אבי החל את לימודיו בבית-הספר היסודי על-שם דוד אלעזר בבת ים. כשהיה בכיתה ה' עברה המשפחה להתגורר בקרית גנים בראשון לציון, שם המשיך אבי את לימודיו היסודיים בבית-הספר 'נגבה'. את לימודי חטיבת-הביניים עשה אבי בבית-הספר 'ארן' בקריית שרת בחולון, שנחשב לאחד מבתי-הספר הטובים למגמות ספורט, המעודד ספורטאים מצטיינים להישגי ספורט גבוהים לצד לימודים עיוניים ברמה גבוהה. אבי סיים את לימודיו בחטיבה בהצלחה רבה והמשיך ללימודים תיכוניים בבית-הספר 'קרית שרת' בחולון, בו בחר ללמוד במגמה הביולוגית מתוך כוונה להמשיך ללימודי רפואה לאחר השירות הצבאי. אבי היה לשחקן בנבחרת הכדורסל של בית-הספר, במסגרתה שיחק בליגת-העל של בתי הספר התיכוניים. כאן זכה אבי בהישגים גבוהים, הן בלימודים והן בהישגי קבוצתו כאלופת הארץ פעמים מספר.

אבי היה ספורטאי בכל נפשו ומאודו, וכבר בגיל תשע התחיל את דרכו בקבוצת הכדורסל 'הפועל ראשון לציון'. כשעברה המשפחה לחולון הצטרף ל'הפועל חולון', ומשנת 1998 שיחק בקבוצת הנוער העילית של 'הפועל תל אביב', במגרשה באוסישקין.

אבי היה ילד חייכן וטוב לב, שאהב לתת ולעזור בכל שעה. מוקף תמיד בחברים, ניסה לפתור כל בעיה שצצה בקרבם, והם השיבו לו אהבה. חבריו מספרים שתמיד פירגן, תמך ועזר, הקשיב והבין. ידע לשמוח ולכאוב עם כולם, הצחיק וצחק בצחוק מתגלגל.

שמחת החיים שלו מצאה את ביטויה באתר אינטרנט שהקים וקרא לו 'האתר הקורע של אבי'. באתר סיפר בהומור רב על עצמו, על בני משפחתו ועל חבריו, ואף שילב תמונות שלהם מלוות בסיפורים משעשעים. בעמוד הפתיחה כתב: "במסגרת עמוד זה אביא לכם, קוראים יקרים, פרטים על חיי והרפתקאותי, בצירוף תמונות שלי מגיל אפס עד עצם היום הזה. המטרה שלי היא, שתכירו את אבי כהן האמיתי קצת יותר לעומק. מה שבטוח הוא שלא תשתעממו!" ולחיזוק דבריו שילב גם צרור בדיחות מפולפלות.

שאיפתו הגדולה ביותר של אבי היתה לתרום למדינה ולשרת ביחידה הקרבית ביותר. אבי ויתר על קריירה ספורטיבית שהוצעה לו ובחר להתנדב ליחידה מובחרת בצה"ל. הוא זומן לגיבושון בן יום והתקבל לסיירת מטכ"ל, אך לפני השלב הבא הציע לו הפסיכולוג לעבור לסיירת צנחנים, בגלל אישיותו המיוחדת, המאופיינת באהבה לזולת. בהתרגשות רבה יצא אבי לגיבוש של הצנחנים ועבר את היום הראשון בהצלחה. בריצת הבוקר של היום השני, ביום כ"ג בניסן תש"ס (28.4.2000), אבי התמוטט ונפטר, והוא בן שמונה-עשרה. אבי הובא למנוחות בבית-העלמין הצבאי בחולון. הותיר אחריו הורים ואחות. בכיתוב האישי על מצבתו נחקק: "אבי כהן התותח".

מפקד היחידה כתב למשפחה: "אבי שייך היה לאותה קבוצת מתנדבים מובחרת השואפת לטוב ביותר. משפחת הצנחנים גאה עד מאוד שאבי בחר להצטרף לשורותיה. אין לי ספק שהתנדבות זו הינה תולדה של חינוך ערכי, השקעה, חום ואהבה מבית... במציאות הקיימת, בה רמת ההשפעה והשליחות נמדדת באופי השירות הצבאי, ראוי לציון אבי, שיכול היה להגשים קריירה אישית בתחום הכדורסל והספורט, אך בחר בדרך ההתנדבות והשליחות והחליט להצטרף למערך הלוחם של חטיבת הצנחנים כלוחם וחייל מן השורה, העמיד את בטחון המדינה מעל תועלתו האישית, והראה נכונות לתרום ולהגן."

אבי מעולם לא היה מוכן להתפשר וביקש תמיד להשתייך אל הטובים ביותר, כדי לתרום מעצמו, מכוחו ומאישיותו למען המדינה שכה אהב. חבריו של אבי החליטו להמשיך את דרכו בהתנדבות ליחידות מובחרות, ושגיא, חברו של אבי למסלול, כתב: "לאבי, אני הולך להיות צנחן רק בשבילך."

מירי, אחותו של אבי, כתבה לזיכרו את השיר 'ילדה קטנה בעולם כה גדול': "אני ילדה קטנה/ בעולם כה גדול/ גדול מדי, גדול עלי/ אני ילדה קטנה./ שמחפשת תשובות בשמים/ מציירת חלומות בכוכבים/ ומנסה לגעת בשמש/ לאסוף זיכרונות אבודים.// פזמון: האם יש גם טוב/ בעולם כה אפל/? האם בכאב/ יש גם צחוק מתגלגל/? האם יש תקוות לחלומות מנופצים/? והאם מהמוות יש השבים//? בדממת הלילה עם הרוח הנושבת/ מזילה דמעה, בוכה, כואבת./ עם השחר העולה ותקוות חדשות/ ממשיכה לחפש את אותם הזיכרונות.// את אותן הידיים, המגע האוהב/ את אותה התמימות, אותו הלב/ את אותן העיניים המגינות ותומכות/ את אותו החיבוק, אותו הצחוק/ אותו הדבר מדוע רק בדידות/ דמותך נישאת בזיכרון חקוק.// ענן שחור העוטף את הרקיע/ אתה הולך הולך ולא מגיע/ תפילה לי אליך אלוהים במרומים/ השב למלאך שלי חיים.// פזמון:..."

מורתו כתבה: "נפלה הזכות לידי לטפח ערוגת פרחים ילדים. בין הפרחים בלטת אבי ביופיך הנדיר. לכל עבר שלחת קרני אור בשלל צבעים והארת בקסם בהיר את כל סביבתך. כל אחד מאיתנו נשא עיניו אליך לראות את זוהרך. חשבנו כמה נפלא אתה. האור שלך נגע גם בי, מורתך... זכיתי לחנך אדם מדהים כמוך - פרח-ילד נצחי, שנחקק עמוק בלבי."

חברתו דפנה כותבת: "היית אדם טוב ומקסים ומי שבאמת הכיר אותך כמוני ידע שאתה מסוג האנשים שאין כמוהם - יחיד ומיוחד היית ולפעמים לא היית צריך לדבר כי רק הנוכחות שלך דיברה בשם עצמה."

בת-דודתו, אלינור כהן, כותבת: "אבי שלי, בן-דודי היקר, לפני שמונה-עשרה שנים התחיל סיפור חיים יפה, סיפור החיים שלך בן-דודי היקר. במהלך השנים גדלת והתפתחת להיות הגבר שבגברים, מלח הארץ, מלך העולם, מסוג הבחורים אשר בגדר זן נכחד, בחור עם אידאולוגיה, עם ערך מוסף..."

כותבת מעיין: "אתה זה שפירגנת, תמכת ועזרת, אתה זה שהקשבת והצחקת, אתה שהצטיינת והצלחת, אתה הוא זה שהבין והתחשב, אתה זה שנתן מכל הלב. אתה עם החיוך הנהדר, אתה עם הצחוק המתגלגל, עם כולם היית, ולכולם שימשת כחבר."

דוד מתי כותב: "למדנו לדעת עד כמה לא הכרנו את גדולתך, את עוצמתך ואת השפעתך החיובית על כל הסובבים אותך..."

חברתו לכיתה, חלי עזרא, מספרת: "לבית-הספר היית מגיע ואת כולם תמיד מרגיע. בלימודים תמיד השקעת וציונים טובים תמיד קיבלת, בכל המקצועות הצלחת. כשמישהו היה צריך עזרה אתה תמיד הצעת את עצמך. לסיכום מה יש להגיד אתה הטוב שבטובים."

להנצחת זיכרו הוציאה המשפחה חוברת, והקימה אתר אינטרנט שכתובתו: www.bono.co.il/47726

כל הכבוד "גרזן אדום".
יהי זכרם ברוך.

יהי זכרם ברוך

אני בטוח שיש עוד שלא רשמתי ,אם שכחתי מישהו ,בבקשה תוסיפו .

סמל ראשון
פומרנץ, דניאל
בן ורדה ואבי. דניאל נולד ביום כ"ז באלול תשנ"ג (13.9.1993) ביבנה. ילד רביעי להוריו, אח צעיר של אלעד, ליאור ונימרוד.

ביום 11.3.2013 התגייס דניאל לצה"ל. הוא שירת כלוחם בחטיבת גולני.

בחודש יוני 2014 התגבר ירי רקטות מרצועת עזה לישראל, ובעקבות כך יצאה ישראל למבצע "צוק איתן" נגד החמאס באזור עזה. המבצע החל ב-8.7.2014 בהפצצות מהאוויר, וכעבור תשעה ימים החלה כניסה קרקעית של יחידות צבא לרצועת עזה לטפל במוקדי הירי ובמנהרות הטרור, משימות שבוצעו עד תום המבצע בסוף חודש אוגוסט.

דניאל נפל בקרב בשוג'אעייה במבצע "צוק איתן" ביום כ"ב בתמוז תשע"ד (20.7.2014). איתו נפלו סמל ראשון אורן שמחה נח, סמל ראשון אורון שאול, סמל ראשון שחר תעשה, סמל בן יצחק וענונו, סמל שון מונדשיין וסמל מקס דונלד שטיינברג.

דניאל היה בן עשרים ואחת בנפלו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין בכפר אז"ר, יישוב מגוריו. הותיר הורים ושלושה אחים.

דניאל הועלה אחרי נפילתו לדרגת סמל ראשון.

איתן ברק ז"ל

ב-21.11.2012 התגייס איתן לצה"ל. הוא שירת כלוחם בחטיבת הנח"ל.

בחודש יוני 2014 התגבר ירי רקטות מרצועת עזה לישראל, ובעקבות כך יצאה ישראל למבצע "צוק איתן" נגד החמאס באזור עזה. המבצע החל ב-8.7.2014 בהפצצות מהאוויר, וכעבור תשעה ימים החלה כניסה קרקעית של יחידות צבא לרצועת עזה לטפל במוקדי הירי ובמנהרות הטרור, משימות שבוצעו עד תום המבצע בסוף חודש אוגוסט.

איתן נפל בקרב במבצע "צוק איתן" ביום כ' בתמוז תשע"ד (18.7.2014). בן עשרים בנפלו. הוא הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בהרצליה. הותיר הורים, אחות – נועה ואח – שקד.

איתן הועלה אחרי נפילתו לדרגת סמל ראשון.

יום קשה ועצוב.
יהי זכרם ברוך

גרזן אדום,
תודה על מבצע ההנצחה שהעמדת לתפארת וזכר לנופלים.

יהי זכרם ברוך.

תודה גרזני.
עצוב ומרגיז כל שנה מחדש