פורום השדים האדומים

ארז אשכנזי סמל ראשון
נפל בקרב בעזה
בכ"ז בסיון תשס"ג , 27/6/2003

בן בתיה וינון
נולד בקיבוץ רשפים
בכ"ה בסיון תשמ"ב , 16/6/1982
התגורר ברשפים
שרת בחיל הים
יחידה: קומנדו הימי
התגייס ב27.3.2001
נפל בקרב
בכ"ז בסיון תשס"ג , 27/6/2003
מקום נפילה: עזה
באזור רצועת עזה
מקום קבורה: קיבוץ רשפים
הותיר: הורים, שתי אחיות - רוני ולילך ואח - אביב

מ.א. 7124859
בן 21 בנפלו

קורות חיים:

ארז אשכנזי - "חלום עצוב של יופי שלא יחזור לעולם"

בן לינון ובתיה, אח לרוני, אביב ולילך, נולד ב-16.6.1982, בקיבוץ רשפים שבעמק בית שאן.
ביסודי למד בבית ספר "רימון", ותיכון ב"מוסד חינוכי גלבוע".
מאז ומתמיד התבלט ביכולותיו הפיזיות, היה שובב עם לב זהב, אך גם רציני, אחראי ומסור, שאף תמיד לשלמות והסתפק רק בהכי טוב.
כתלמיד היה ארז שקדן, סקרן, למדן, מתעניין, ותמיד תמיד חייב להבין הכול עד הפרט האחרון. ארז לא הכיר את הצירוף "אי-אפשר" - לא היה 'הר' שלא למד איך להזיז, עם כוח רצון, אמונה עצמית ועבודה קשה.
ארז היה המנהיג, המסמר בכל אירוע, הרוח החיה, המארגן שחשב הכול , וסחף את כולם בהתלהבות ובשמחת החיים שלו. אופטימי, תאב חיים ויודע למצותם עד תום, במסיבות, בטיולים ברחבי הארץ, טוב לב, חבר, עם חיוך שלא נגמר, וצחוקים, ושטויות קטנות, גדולות, שהיו שייכות רק לו.
היה ספורטאי מצטיין והתבלט בקבוצת הכדור-עף של הפועל בית שאן.


ארז היה "אדום" בנשמתו, מהאוהדים השרופים של הפועל תל-אביב, היה מגיע לשער 5 בבלומפילד שבת אחרי שבת, חי ונשם 'הפועל'.
באופן טבעי, כיאה לאופיו, חוסנו הפיזי והנפשי, התגייס ארז לשייטת, עבר מסלול ארוך ומפרך והפך ללוחם.
ארז עמד להתחתן עם חברתו בשנים האחרונות ואהבת חייו - מלכי.
ארז נפל ב-27.6.2003, בקרב ללכידת מבוקשים בעזה.
"אבא, לפעמים הולכים לקרב ולא חוזרים" כך אמר. ארז לאביו באחת משיחותיהם הרבות. ולא ידע כמה מילותיו קולעות.
אמו מספרת שבשבוע שקדם לנפילתו, היה ארז לחוץ מאוד (עקב האימונים והתפקיד החדש שהוטל עליו), וכמעט שלא הצליחה לדבר איתו. באחת השיחות האחרונות שלו איתה, הוא אמר לה שלא תדאג לו, שרק תשמור על מלכי.
כותב מפקדו: "אני לא מצליח להבין וזה לא נתפס איך מישהו הצליח להוריד ממך את החיוך שלעולם לא ירד לך מהפנים... החיוך הזה שתמיד שמר על כולם.
אני לא אשכח את הרצון הזה שלך תמיד לארגן הכול, את האכפתיות שלא נגמרת ולא משאירה לחבריך ברירה, והם ממשיכים אחריך...."
חבריו לצוות: "...ארז תמיד דאגת לכל: להביא, לקחת, לארגן, לסדר, לבשל לחבר'ה ולעשות את העבודות השחורות. תמיד ידעת לדבר עם כולם, מהמפקד הכי בכיר ועד החייל הכי זוטר, ידעת להגיע לליבם כך שלא יכלו לסרב לך. בשבילנו רצת, ארגנת, וסדרת הכול בשביל הצוות, שמעכשיו כבר לא יהיה שלם בלעדיך. היית לוחם ומפקד, הלכת קדימה, וגם במבצע הזה היית לפנינו עם הכוח הראשון, וכשהגענו, הבנו שהנורא מכל קרה - שאתה אינך.

חברתו (אשתו לעתיד): "איך נפרדים מדבר מושלם כזה... אומרים שאת הטובים לוקחים, אז אולי הייתי רוצה לבקש שתהיה פחות טוב ותישאר פה איתי, איתנו, חי!"

אוהד הפועל תל אביב טל יפרח הובא למנוחות
סמ"ר טל יפרח, שהיה אוהד מושבע של קבוצות הכדורגל והכדורסל, נפל ב"צוק איתן". משפחתו קראה לאוהדים להגיע לחלוק כבוד אחרון בבית העלמין בראשל"צ

מבצע "צוק איתן" ממשיך לגבות קורבנות גם בצד הישראלי. עד עתה נהרגו במבצע 27 חיילים, מתוכם סמ"ר טל יפרח, שהיה אוהד מושבע של קבוצות הכדורגל והכדורסל של הפועל תל אביב.

יפרח, בן 21, לוחם בסיירת אגוז של חטיבת גולני, נהרג בהיתקלות עם מחבלים ברצועת עזה, והובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין שבראשון לציון.

יפרח הגיע לכל משחקיה של הפועל תל אביב, ודודו, משה, ביקש למסור לכל האוהדים שביקשו ללוות את טל בדרכו האחרונה את פרטי ההלוויה.

לא מדובר בלוחם הראשון מחטיבת גולני שנהרג במהלך המבצע, שכן החטיבה איבדה לוחמים רבים במהלך המבצע המורכב

סמ"ר טל יפרח, בן 21 מראשון לציון, נקטף מאיתנו לפני כשבוע במהלך פעילות צבאית בעזה. טל היה אוהד הפועל מסור, אך מעל לכל, הוא היה ילד, אח, חבר וגיבור ישראל.

אם נאמר את האמת, לא קל ללכת לנחם ולדבר עם משפחה שזה עתה איבדה את בנה. הכאב הינו עז וטרי. בכניסה לדירת משפחת יפרח בראשון לציון, פקדו עשרות אנשים את המקום במטרה לנחם ולחלוק כבוד לגיבור גדול. בין המנחמים ניתן היה למצוא את עמיר פרץ ואת סגן ראש עיריית ראשל"צ, מוטי עג'מי.

חשבתי לעצמי שזה יהיה על סף הבלתי אפשרי לדבר עם הקרובים לטל, אך ברגע שהצגתי את עצמי לנוי, אחותו של טל, הנכונות לדבר ולשתף אותי בסיפורים הייתה כל כך גדולה - כאשר גם נועם, בת זוגו וגיא, חברו הטוב מהצבא התלוו מבלי להסס. הלכנו לחדרו של טל ז"ל, סגרנו את הדלת והתיישבנו על מיטתו.

עד מהרה התגלה לי איזה אדם היה טל, כמה מיוחד הוא היה בשביל הסובבים אותו. לא הייתי צריך לשאול יותר מידי שאלות, מכיוון שהכל כבר יצא החוצה, באחדות ובגאווה גדולה.

את נועם, חברתו, הכיר טל כשהיו יחד במגמת אנגלית בכיתה י"א. "כבר בכיתה י"ב הוא התחיל לפזול לעברי, הוא לא הפסיק לחזר אחריי. כשהתחלנו לצאת, עוד הייתי בגישה של 'אני השולטת בקשר'. קבענו ב- 20:00, טל נרדם והתקשר אליי ב- 20:05. אמרתי לו שרק אם הוא ישיר לי סרנדה מתחת לחלון אני אסלח לו. אחרי כמה דקות אני שומעת מבעד לחלון 'אינך יכולה ככה סתם ללכת...'. הוא היה רומניטיקן ומלא בביטחון, אך עם כל זאת הוא היה צנוע". אחותו נוי סיפרה כי לאחר מותו הם חיטטו לטל בחפציו וגילו שהוא היה צלף וקלע מצטיין. "הוא היה מקבל 100 במבחן, מסתכל, מחייך וזורק את המבחן לפח. הוא הסתיר את הביטחון הגבוה שלו בצניעותו".

מהחיוך של טל, אחותו וחברתו לא יכלו להתעלם: "טל היה מיוחד בהומור שלו. החיוך שלו כבש את כולם. כבר כשהוא היה אומר לכולם שלום, היינו מסוגלים לצחוק עד דמעות".

למרות היותו בעל בטחון עצמי, מספרת אחותו כי בילדות, היה טל ביישן לא קטן בכלל: "הוא היה מפחד לרדת לפארק לבד. פעם אחת לקחתי אותו איתי לשחק כדורגל, עד מהרה זה היה נראה כאילו טל נולד עם כדור בין הרגליים. הוא היה מהיר מאוד, שחקן נשמה. כולם בשכונה רצו להיות איתו באותה הקבוצה. לקבוצה שלו קראו ה-'יפרחים'. גם כשהוא היה מדריך בתנועות הנוער, הוא לא העביר לילדים שום הדרכות. היה נותן להם כדור ומלמד אותם לשחק כדורגל".

כאשר שאלתי את נוי לגבי זיכרון מיוחד שיש לה מאחיה עוד בעודם ילדים, ענתה כי כשהיה בגיל 6, הוא אהב מאוד את ה"פאוור ריינג'רס". "כל שנה הוא התחפש לדמות אחרת. יום אחד הלכנו לקולנוע וראינו את הסרט 'צעצוע של סיפור' - סיפור על ילד שהצעצועים שלו קמים לתחייה בזמן שהוא ישן. טל היה בטוח שבובות הפוואר ריינג'רס שלו גם הן בחיים, ושהן כועסות עליו שהוא ששם את כולן בשקית, אז הוא פשוט החל לפזר את כולן ברחבי הבית וטיפל בהן".

את האהדה הגדולה של טל להפועל תל-אביב, לא שכחה אחותו נוי: "דוד שלנו שיחק בהפועל לפני הרבה מאוד שנים, והוא זה שהכניס בעצם לטל את האהבה הגדולה לקבוצה. מאז גיל ממש קטן הוא התחיל לראות משחקים". בת זוגו נועם טוענת שלעתים ניסתה להקניטו: "אני לא מבינה בכדורגל בכלל ולפעמים רציתי להציק לו אז צעקתי לו 'יאללה מכבי' אבל הוא היה ממש מתעצבן מזה. הצבע האהוב עליו היה אדום, הוא תמיד היה הולך עם חולצה אדומה, גם בדרכים לא קשורות: חולצה אדומה, מכנס כחול. הוא היה פשוט מיוחד".

את חברו הטוב גיא, הכיר טל עוד בימיו הראשונים בצבא: "ברגע שגיליתי שטל אוהד את הפועל, התחברנו מהר מאוד. היינו סוגרים ביחד 21 ולפעמים גם 28 והוא תמיד היה אומר לי שברגע שיוצאים הביתה, דבר ראשון שעושים זה להקדיש את הסופ"ש כדי לראות את הפועל. נסענו לאשדוד ביחד, היינו בבלומפילד בהפסד 3-0 לנתניה. ישבנו בשער 8 וטל הצביע לי לעבר שער 5 ואמר לי 'איך אנחנו לא שם?'

"היו לו קוצים בתחת, הוא היה אנרגטי במשחקים. לא יכל לשבת במהלך המשחק, הוא תמיד קפץ והשתולל. גם כשיצאנו מהצבא אחרי הרבה זמן ובאנו לראות תבוסה, טל התעקש שנישאר עד הסוף, עד שהאצטדיון יתרוקן. גם כשסגרנו ולא הייתה לו את האפשרות לראות משחק, תמיד הוא התעדכן דרך חברים, דרך האייפון. הוא עשה הכל כדי לא להחמיץ שום משחק של הפועל".

לקראת סוף השיחה, פתח אביו של טל את הדלת וביקשתי ממנו לומר משפט אחד על בנו: "החלום של טל היה ללכת למשחקים. מאז שהוא התגייס, לא היה לו כל כך זמן. הוא נאלץ לחלק את הזמן שלו בין הצבא, משפחה, חברה והפועל. אבל תמיד כשהוא מצא את הזמן, הוא ניצל את זה לטובת המשחקים".

אחותו של טל, נוי, סיכמה: "היינו צריכים להיפגש לפני כדי להבין באמת מיהו טל. טל הוא המלך שלנו, הגיבור שלנו, הלוחם שלנו. אנחנו גאים בו. הוא היה הבנאדם הכי יפה בעולם, פנימית וחיצונית. אנשים מכל הארץ באים אלינו כדי להגיד לנו תודה. הוא האהבה שלנו.
.

אל-קבץ, עמר



בן חיה ואבי, נולד ביום כ"ג בטבת תשל"ז (13.1.1977) ברחובות, אח צעיר לשירה ובוגר לרועי. גדל והתחנך ברחובות. למד בבית- הספר היסודי 'בכור לוי', והמשיך לימודיו בחטיבת הביניים- ובחטיבה העליונה בתיכון 'עמוס דה-שליט', במגמה הסוציולוגית ולימודי היסטוריה מוגברים. עבודת הגמר שלו בסוציולוגיה נכתבה בנושא: "הסתגלותם של בוגרי תנועות נוער לשירות הצבאי". מכיתה ה' היה עמר פעיל בתנועת הצופים, ובמהרה הפך קן הצופים לביתו השני. מחניך בשבט הפך למדריך ולבסוף למרכז צעיר של שבט שני"ר ברחובות (שבט שמנה 800 חניכים). מגיל אחת-עשרה ולמשך שלוש שנים, היה עמר פעיל בתנועת הנוער בינלאומית -C.I.S.V, ואף יצא במסגרת זו עם משלחת ייצוגית לנורבגיה. עם תום לימודיו בתיכון, התנדב עמר לשנת שירות באור יהודה, במסגרת גרעין 'תנופה' של תנועת הצופים. במסגרת שנה זו הקים, ריכז והפעיל, בעזרת חמישה חברי גרעין נוספים, שבט צופים לתפארת. נוסף לכך התנדב עמר באור יהודה לפעילות מגוונת בקהילה - במד"א, במשמר האזרחי ובמתנ"ס, שם עזר בהכנת שיעורי בית ובהעסקת ילדים ממשפחות מצוקה. גם לאחר גיוסו לא ניתק עמר את הקשר שלו עם תנועת הצופים, ובשנה האחרונה לשירותו הצבאי התנדב להעביר פעולות הכנה מיוחדות לתלמידי שמיניות, חניכי הצופים, לקראת גיוסם לצה"ל ועודד אותם להתנדב לשנת שירות.

עמר היה ספורטאי מעולה, שעסק בתחומי ספורט רבים. בילדותו השתייך לקבוצת הכדורגל של 'מכבי שעריים', לקבוצת הכדוריד של 'מכבי רחובות', לנבחרת השחייה של רחובות ולנבחרת האתלטיקה של בית-הספר. הוא היה אוהד מושבע של קבוצות 'הפועל תל-אביב' בכדורגל וכדורסל. אהב לצפות במשחקים, ואף שיחק בעצמו, בעיקר בסופי שבוע, כדורגל, כדורסל, טניס וטניס שולחן. בקיץ גלש בגלשן-רוח. עוד אהבות גדולות של עמר היו טיולים ומסעות בשבילי ארץ-ישראל והוא הרבה להאזין לשיריו של שלמה ארצי. בשעות הפנאי המועטות שהיו לו אהב לשחק שחמט ולצפות בסרטי מתח.

עמר התגייס לצה"ל באמצע נובמבר 1996. טרם גיוסו עבר בהצלחה גיבוש של סיירת מטכ"ל, אך לצערו לא שובץ ליחידה. העדפתו השנייה היתה שירות בסיירת גולני, לשם אכן שובץ והחל את המסלול בסיירת. לקראת תום המסלול נפצע עמר בשתי רגליו ונאלץ לעבור ניתוח בכל אחת מהן. מסיבה זו נאלץ לעזוב את הסיירת. בתקופה זו גילה את עולם המחשבים ומאז היה מחובר לאינטרנט והפך ל'משוגע' לעניין.

בתום תקופת החלמה של חצי שנה, לאחר הניתוח הראשון, החליט עמר לדחות את הניתוח השני ולחזור לשירות פעיל. הוא התעקש, למרות רגלו הפגועה, להעלות את הפרופיל שלו ולחזור לשירות ביחידה קרבית, ולאחר ניסיונות רבים עלה הדבר בידו. עמר הפך עולמות כדי לשרת תחת פיקודו של תת-אלוף ארז גרשטיין, מפקד היק"ל (יחידת קישור ללבנון). הוא נקרא לראיון אצל ארז ואחר כך צורף לצוות היק"ל כקשר האישי של ארז. עמר היה מאושר בתפקיד זה.

ביום י"ב באדר תשנ"ט (28.2.1999) נפל עמר בעת פעילות מבצעית בלבנון. הדבר קרה כאשר אנשי היחידה שבו ממשימה שגרתית בעיירה חצביה. הם נסעו בציר שנחשב בטוח יחסית, עת התפוצץ מטען רב-עוצמה שהונח על-ידי החיזבאללה. מן ההתפוצצות נהרג עמר ועימו שלושת נוסעי המכונית, מפקדו האהוב תא"ל ארז גרשטיין, רס"ב עמאד אבו-ריש, נהגו האישי של מפקד היק"ל ואילן רועה, כתב קול-ישראל בצפון. בבוקר יום מותו שלח עמר מכתב, ממוען לחטיבת גולני ומשרד הביטחון, ובו קריאה לגופים אלה לתחזק ולטפח אנדרטאות, שהוקמו באתרים שונים לחללי צה"ל. הדברים נכתבו בשמו ובשם חיילי יחידתו, שביקרו במסגרת שיעור מורשת קרב באתר ההנצחה לחללי גולני בתל פאחר, והזדעזעו למראה ההזנחה הקשה של האתר. המכתב התפרסם בעיתונות, והפך למעין צוואה. בן עשרים-ושתיים היה עמר בנופלו. הוא הובא למנוחות בבית-העלמין הצבאי ברחובות. הותיר אחריו הורים, אחות, אח וחברה, מיכל. לאחר נופלו הועלה עמר לדרגת סמל-ראשון.

להנצחת זכרו של עמר חברו בני משפחתו וגופים נוספים, כגון משרד החינוך (תחום של"ח וידיעת הארץ) ומחלקת ההנצחה של משרד הביטחון, והקימו מפעל ברוח מכתב הצוואה של עמר, בנושא שימור האנדרטה לחללי 'גולני' בתל-פאחר. וכך כותב ראש תחום של"ח וידיעת הארץ במשרד החינוך למשפחה: "עדיין לא חלפה שנה מאז נלקח מכם עמר, זיכרונו לברכה, אך מכתבו שנכתב לפני שנהרג הפך לצוואה, שאותה אנו מבצעים הלכה למעשה. בימים אלה מגיעות אלינו ידיעות ממאות בתי-ספר, על כך שעשרות אלפי בני נוער פוקדים ומטפחים מצבות ואנדרטאות רבות שלא טופלו בעבר. אין ספק שאנו עדים כאן לתחילתו של תהליך ולפתיחתו של נתיב חינוכי נוסף, שיש בו כדי לחזק את נכונותם ואת מוכנותם של בני הנוער במדינת ישראל, לתרום לחברה ולמדינה. בהקשר זה ראוי לציין כנס מדריכי של"ח צעירים, שהתקיים ברמת הגולן, ועמד בסימן צוואתו של עמר. בכנס, שהשתתפו בו קרוביו ומוקירי זיכרו, הוחלט כי באביב תש"ס יתקיים כנס נוער בצפון הארץ, בסימן מורשתו של עמר."

שבט הצופים שני"ר בחר להנציח את זיכרו של עמר בכמה דרכים: מגרש הכדורסל שופץ (משחק כדורסל ביום שישי בשבט היה אחד מתחביביו העיקריים של עמר). במלאות שנה למותו נערך ערב לזיכרו בקרית משה. בכניסה לשבט הוקמה אנדרטה - פסל דמוי כפכף - הנעליים שכה אהב ושאיפיינו אותו בצניעותו. לצד הכפכף נחרט: "נתת את הנשמה ואת הלב", וציטוט משיר של שלמה ארצי: "זה מה שנשאר."

אחת לשנה נערך לזיכרו 'טיול אביב'. באופן חד-פעמי הוקם 'גרעין עמר' שבו חברים שישה קומונרים משבט שני"ר. ספר לזיכרו של עמר יראה אור בקרוב.

מתחת לבית שבו התגורר עמר הוקם 'גן עמר'. עידו, חברו של עמר משבט שני"ר, כותב: "כל כך הרבה דברים קטנים, שמציפים אותנו ביומיום ומזכירים לנו את עמר - הם ההנצחה האמיתית. מה שאדם מן השורה לא תורם במשך כל חייו, תרם עמר ב-22 שנותיו. קשה לחתום את מסעות ההנצחה, כי הם לעולם לא ייפסקו. אנחנו עושים הכל כדי לזכור ולעולם לא לשכוח."

אמו של עמר מספרת: "עמר ניחן ביושר בלתי רגיל, ובאיכפתיות לכל הנעשה סביבו. תמיד היה מוכן לעזור, ולא היה משנה מתי והיכן, תמיד הגיע כשהזדקקו לו. כושר הנתינה שלו היה ללא גבולות או מעצורים. עמר היה מעורה בכל הנעשה במדינה, הן מבחינה חברתית והן מבחינה פוליטית. היה פעיל בדור-שלום ובנוער העבודה. על האיכפתיות ו'הראש הגדול' שאפיינו אותו, יעיד אולי המכתב בנושא תחזוקת אתר ההנצחה בתל-פאחר, שכתב ביום שבו נהרג."

מתוך מכתב שכתב למשפחה טל אילון, קודמו של עמר בתפקיד: "עמר הגיע לצוות בתקופה שבה היינו בוחנים כל חייל בשבע עיניים. כאשר שמונה אנשים צריכים לסמוך זה על זה בעיניים עצומות, אין מקום לטעויות בבחירת אנשי הצוות. להיות קשר של מפקד גזרת לבנון, זו אחריות מעל ומעבר למה שמקובל לתת לחייל פשוט בצה"ל. לכן בחרנו בעמר לתפקיד - אדם עקרוני, עקשן ודקדקן. המושב שבו ישב בנכם, ולפניו אני, הנו מושב של כבוד. הרבה אנשים רמי דרג ישבו מאחורינו במרצדס, ולא אחת טפחו לנו על השכם ואמרו "כל הכבוד ילד...". הרבה פקודות ירי, הרבה אישורי שיירות ודברים שאיני יכול לפרטם, עברו בין המפקד לקשר ודרכו לחמ"ל, אחריות עצומה על כתפי חייל/נער ואני רוצה לומר לכם בפה מלא שעמר היה מודע לאחריות ולכובד התפקיד, ומילא אותו בצורה הטובה ביותר."

מתוך דברים שנשאה מירב, בת דודתו של עמר, בערב שנערך לזיכרו ביום השנה : "רציתי לספר לך שמהיום שנהרגת שמתי לב ש./.. בשירים של שלמה ארצי אני מקשיבה למילים./ במשחק כדוררגל אני שמה לב כשהפועל תל-אביב מנצחים./ שאני שמחה בכל פעם שאני רואה ילד במדי צופים./ ואין יום שאתה לא עולה במחשבות./.. כשהשמאל ניצח בבחירות האחרונות/ התחלתי לחשוב האם זה יכול להיות/ אבל ביום שהתחדשו עם סוריה השיחות/ הגעתי למסקנה שזה פשוט חייב לקרות/ והבנתי שכמו שתרמת, השפעת ושינית בחייך הקצרים,/ אתה ממשיך במלאכה מהמרומים... ורק לגעגועים אין לי מענה..."

מיקי בראל, בעלה של בת דודתו, מספר על שיחתו עם עמר לאחר פציעתו: "...בהמשך השיחה, ואולי בפעם הראשונה, הצלחתי להבין לעומק את העושר המחשבתי הרב שיש בעומר, הערכים עליהם גדל ולאורם התחנך, בהם האמין ועל פיהם פעל. עומר הסביר ונימק ארוכות מדוע עליו לחזור, להתנדב ולעשות תפקיד משמעותי בצבא. הוא לא מצא עניין ביחידה עורפית או ביחידת הדרכה, מאחר שידע והאמין שיוכל לתרום יותר ביחידות החוד... עומר זה חייל שכל מפקד היה מתברך בו, ורוצה שכל חייליו יהיו דומים לו, חיילים המקבלים משימה בשיטת 'שגר ושכח', שאתה כמפקד יכול להיות בטוח שהמשימה שהטלת תתבצע במלואה ושיש על מי לסמוך. המושג 'ראש גדול' מתייחס לאנשים כמו עמר..."

ביום השנה הרביעי לנפילתו הספידה אותו שירה גורן, המרכזת הצעירה של שבט הצופים ברחובות, וכך תיארה את עמר: "אתה שותל שתיל, עץ קטן,/ מתבונן כיצד הוא גדל ומתפתח,/ מגלה כי מדובר בזן נדיר, בריא, חזק ויפה./ משקה אותו לרוב, מטפח אותו ומשקיע בגידולו,/ מתרפק על גזעו, מלטף את ענפיו, מנשק אותם,/ מחבק אותו בחום ואהבה רבה,/ ולא מפסיק להתבונן בו בהערצה גלויה./ מגונן עליו מכל משמר,/ ועם זאת, חוסה בצל ענפיו המגוננים, הענקים והחזקים,/ כאילו הוא מגן עליך,/ הוא כמו חבר קרוב, איש סוד,/ מקור לחוזק ולגאווה,/ ולפתע - הוא נגדע ללא כל סיבה/ ואנחנו מתגעגעים אליו כל-כך.// כזה היה עמר - כמו אותו עץ,/ אי אפשר לתאר כמה ענק הוא היה, גדול מן החיים, כמו אלוהים קטן,/ מושא להערצה גדולה ולהערכה ללא גבולות,/ קטנים היינו לידו, מול תבונתו הרבה,/ מול כישוריו וכישרונותיו המגוונים,/ יפה כמו אל יווני, וחכם כמו ראש שבט, מנהיג אמיתי,/ עם חיוך מקסים ומבויש מחד,/ כריזמתי, מלא מרץ, נחוש בדעתו, ונחרץ במעשיו - מאידך,/ שילוב נדיר של כל המעלות./ הוא נועד לגדולות, וכנראה עולמו היה קטן עליו,/ אין ספק שהוא התקבל למעלה בכבוד המיועד רק למיוחדים במינם./ עמר, ארבע שנים חלפו מאז הלכת מאיתנו,/ הותרת אותנו, את חבריך הרבים,/ נדהמים, בוכים וכואבים,/ אנחנו מתגעגעים אליך כמו אלף שנות דור/ וכל יום שעובר, הגעגוע אליך רק הולך וגובר."

סא"ל דניאל שיפנבאור שנהרג בהתרסקות היסעור ברומניה היה אוהד מושבע של הפועל תל אביב, כך גם גידל את שלושת הילדים שלו. באיצטדיון בלומפילד הצטלבו הגעגועים לאבא והאהבה להפועל

https://www.youtube.com/watch?v=w1DF30DnAsQ

​סיפורו של אוהד הפועל סמ"ר נתן אוחנה ז"ל


אתר 'אדום עולה' מתייחד עם זכרם של הנופלים במערכות ישראל וחללי פעולות האיבה. סיפורו המרגש של אוהד הפועל תל אביב, נתן אוחנה, שהעריץ את הקשר ג'ורג בורבא. הוא נפל במלחמת יום הכיפורים ברמת הגולן, בעת ששירת בחיל תותחנים.

המתח שהיה בבית משפחת אוחנה בזמן מלחמת יום הכיפורים היה קשה מנשוא. אי הוודאות לגבי גורלו של האח הצעיר, נתן, אפפה במשך ימים רבים בין בני המשפחה. בחלוף למעלה מ-30 שנה, מתברר כי חלק מהאחים ידעו את דבר מותו של נתן, אולם לא סיפרו לאף אחד. "רציתי להעניק להם עוד שבועיים של אופטימיות. בתוכי רעדתי במשך חודש שלם" – מספרת שירה בת ה-62, אחותו של סמל חנן אוחנה, שנהרג במלחמת יום הכיפורים.

"אחת מהדודים שלי שלי התקשר כבר ביום השלישי למלחמה, וסיפר ששמו של נתן כתוב ברשימת ההרוגים שמופיעה בקצין העיר. נסעתי לשם והבנתי שהוא נהרג, למרות שסירבו לומר לי את זה בוודאות. חזרתי הבייתה, ואני זוכרת היטב איך הברכיים שלי רעדו. בליבי נפרדתי ממנו, אבל לא אמרתי לאיש. היה חשוב לי שכולם יחיו עוד כמה ימים בתקווה, לפני שהשכול הכבד מגיע אלינו".

מסתבר שגם האחות רחל (59) ידעה על מותו של אחיה נתן, תוך זמן קצר. "כאשר בעלי אושפז בבית החולים עקב פציעתו במלחמה, נכנס לחדר קצין מתותחנים עם חוברת של שמות ההרוגים. אף אחד לא ידע, אבל בזמן שהקצין הלך לשירותים, הבטתי בחוברת בחטף, וראיתי את שמו של אחי רשום שם. הבנתי מייד שאין דרך חזרה, אבל לא סיפרתי לאף אחד", מתארת רחל.

הילדות בתל אביב, האהדה להפועל

נתן אוחנה נולד בשנת 1954, בן למשפחה בת ארבעה ילדים גדולים ממנו. הוא היה צנום מאוד בגופו, ורק כאשר התגייס החל לפתע לגבוה. למרות שהיה תלמיד מצטיין, החליט נתן לעבוד לאחר הלימודים, בבית הדפוס של אחיו הגדול אהרון, שמספר כי "נתן היה מסוג האנשים שעושים את המוטל עליהם בצורה הכי טובה ויעילה. הוא אומנם היה הכי קטן, אבל התנהג כבוגר כמו כולם. כשעבד בבית הדפוס, הוא היה מסיים לעבוד בחצות הלילה. וכשראה שהוא לא מצליח לסיים את העבודה – הוא קרא לחבריו בכדי שיעזרו לו. הוא עשה הרבה פעמים את העבודה הרבה יותר טוב ממני, ורק בן 15".

נתן אהב מאוד כדורגל, אהדתו הייתה להפועל תל אביב. מגיל צעיר נהג נתן לפקוד מדי שבת את איצטדיון בלומפילד ביפו, והשחקן שאהב יותר מכל היה ג'ורג' בורבא, חלוצה הישראלי והמהיר של הפועל תל אביב. בגיל 15, כאשר כל חבריו החליטו לנסוע למועדון בעיר, נתן נסע יחד איתם, אולם בשל גובהו הנמוך, הוא לא הורשה להיכנס למועדון. "אני זוכרת שהוא סיפר לי את זה וצחקתי עליו" – כך סיפרה אחותו גילה. "הוא היה מאוד ביישן". גילה מספרת כי נתן אהב מאוד לשדר את משחקי הפועל, ואף הסתובב בבית מדי פעם עם מקל בידו, אותו דימה למיקרופון של שדרים.

"אני זוכר", אומר אהרון, "שהוא הלך לשירותים בבית הדפוס באחד הימים ועישן שם. כשיצא, שאלתי אותו מה עשה שם? והוא לא הבין מה אני רוצה ממנו, מה אדם יכול לעשות בשירותים? הוא כנראה לא הבין שראיתי את עשן הסיגריות שיצא מהגגון. הוא היה לפעמים תמים מאוד".

הגיוס לתותחנים, המלחמה בכיפור

בגיל 18 התגייס נתן לחיל התותחנים לגדוד 405 (נמר) שהיה אחראי על הגזרה הצפונית ברמת הגולן. במקצועו היה כוון, למרות שהיו לו משקפיים. "כשנתן התחיל את הצבא אני הייתי בארה"ב, הייתה לי שם עבודה. וכל שבוע שלחתי לו 20 דולר במעטפה, כדי שיהיה לו כסף לבזבז קצת כחייל. אני זוכר שהוא היה מספר על הבית, אבא, על ההפסדים של הפועל תל אביב, ובעיקר חוויות מהשירות הצבאי" – סיפר אהרון.


בתחילת אוקטובר, בשנת 1973, שהה נתן יחד עם חבריו לצבא בשבוע נופש בביל"ו. בצהריים הוקפצה כל סוללת ב' (בועז) לרמת הגולן, לאחר שהתקבלה התרעה על 'יום קרב' שצפוי בגזרה הצפונית. "כשהוא הוקפץ לצפון, נתן שלח לנו גלויה, שבה כתב 'עלינו במפתיע לרמת גולן, אני לא יכול לספר לכם למה. אני צריך שתשלחו לי ציוד אישי להמשך השבועות הקרובים. אוהב נתן'. הנתון המזעזע ביותר הוא, שאת הגלויה קיבלנו לאחר שהודיעו לנו שנתן נהרג" כך סיפרה אחותו רחל.

ביום שבת ה-6 באוקטובר בשעה 14:00 פרצה מלחמת יום הכיפורים. הסוללה של נתן התמקמה על פי הוראת של הסמג"ד דאז, אורי מנוס, מאחורי המוצב תל ג'וחדר המרחק כ-600 מטרים בלבד מהגבול הסורי, קרוב מאוד לציר הנפט. מפקד הגדוד ניהל את המערכה כ-קצין שיתוף ארטילרי בחטיבה 7, ולא היה שותף להתקדמות של הכוחות, הסגל הפיקודי החל למעשה מהסמג"ד. נתן וחבריו לסוללה התמקמו כאמור קרוב מאוד לגבול יחד עם עוד שלושה תותחנים מתנייעים.

החושך ירד כבר בשעות הערב המוקדמות, ותמונת הקרב לא הייתה ברורה לפיקוד הבכיר וגם הזוטר שהיה אז בשטח. באותה העת המשיכו נתן וחבריו לירות פגזי ארטילרייה בקצב מהיר. בשלב מסויים, ככל הנראה בסביבות השעה 21:00-22:00 הגיעו טנקים סורים והתמקמו במרחק 50 מטרים בלבד מהכוח של צה"ל שהיה בסמוך.

אחד מחבריו של נתן רץ לעבר הסורים, משום שכולם חשבו כי אלה למעשה כוחות ישראלים שבאו לעזור להם. תוך שניות הבינו הסורים כי הכוח שנמצא בסמוך הוא כוח ישראלי, ופתחו באשר רצחנית לעבר כל מי שהיה אז בסוללה. נתן, שהיה אז כוון בתותח מתנייע בקוטר של 155 מ"מ, נהרג ישר. אותו חייל שרץ לעבר הסורים הצליח להינצל, אולם 17 חיילים נהרגו בקרב זה.

בנוסף להרוגים, נלקחו כמה חיילים לשבי הסורי, אולם תמונת הקרב לא התבהרה בפיקוד של צה"ל באותם ימים. גדוד התותחנים עצמו, 405, היה במרחק כמה קילומטרים משם, ונפגע אף הוא בהפצצות של הסורים, הקשר עם סוללה ב' נותק. רק בחלוף ארבעה ימים החלו למעשה בצה"ל במלכת זיהוי הגופות וקבירתם. על פי העדויות, הרבה לא נשאר לאחר הטבח הרצחני של הסורים. בינתיים, בבית משפחת אוחנה, חיכו לבשורות בנוגע לנתן.

אב המשפחה, יוסף, החליט לחפש את בנו נתן ונסע לרמת הגולן. במשך כמה ימים עבר בין המוצבים, חיפש בין הסלעים, שאל חיילים אולם לא מצא את נתן, תקוותו הייתה שחנן נפצע והוא עדין בשטח או שאולי הוא מתחבא באזור מסויים לאחר שברח מהתופת. הצבא הגדיר אז את חנן כנעדר. ככל שנקפו ועברו בימים, המתח בבית המשפחה גבר. מסתבר כי חלק מהאחים כבר ידע דבר מותו של האח, אולם הם סירבו לספר על כל לשאר המשפחה.

"אנחנו יודעים בדיעבד שגם אמא שלנו ידעה כל הזמן שהוא נהרג" סיפרה השבוע רחל. "ביום השני למלחמה היא הלכה לחברה שלו ברחוב הרצל בעיר, שסיפרה לה כי בנה נהרג לאחר שקראה בקלפים". התחושות בבית היו קשות מאוד. האב יוסף קבר באותם הימים את דודו, שנהרג אף הוא במלחמה, בבית העלמין בעפולה. במרחק מטרים ספורים מהקבר של הדוד, היה קברו של נתן, בנו של יוסף.

האב כאמור, לא ידע על כך. מסתבר כי צה"ל קבר את רוב ההרוגים מאותו קרב בעפולה, אך לא דיווח למשפחות. רק לאחר חודש ימים הגיע קצין העיר לבית משפחת אוחנה וסיפר על כך לבני המשפחה. "בשל העובדה שנתן נקבר בעפולה, ישבנו עליו שבעה רק שעה אחת" מספרת גילה. מסתבר כי על פי הדת, אסור לשבת שבוע ימים באבל על מי שכבר נקבר, הוצא מקברו, ונקבר שוב.

החיים השתנו מקצה לקצה

לאחר שקיבלו את הבשורה הקשה, השתנו חייהם של בני משפחת אוחנה. "אני רואה היום את בני, שהוא כבר גדול מאוד, ולפעמים אני חושבת לרגע שזה נתן אחי" מספרת רחל. "הזכרון של נתן אחי נמצא איתי כל הזמן במשך כל חיי. מעבר לכאב הפנימי שאני מרגיש בתוכי, אני רואה את בני והוא דומה מאוד לאחי. הפנים, השיער, המבט, זה קשה מאוד".

"הפכנו למשפחה חרדה מאוד" – אמר אהרון. "המשפחות השכולות נושאות איתן כאב לכל החיים. גם בנינו מרגישים זאת היטב בזמן ילדותם. בכל פעם מחדש אנחנו מרגישים צורך להגן עליהם, ולנסות להימנע מהצרה שתבוא או שאורבת לנו בפינה". אהרון, בן ה-63, היה לוחם בגדוד 51 בגולני, שניים משלושת בניו שירתו אף הם ביחידות קרביות. הבן השלישי אמור להתגייס בקרוב. "אין ספק שאני חושש מהגיוס של הבן השלישי שלי. זה מתח שאי אפשר לעמוד בו" מסביר אהרון.

"אותי מלווים כל חיי סוג של רגשות אשם" אומרת גילה. "אני זוכרת שלפני שנתן הוקפץ לרמת הגולן הוא ביקש ממני לתקן לו את משקפי ראייה שהוא נטל באותם הימים. אני הלכתי לחנות וביקשתי שיתקנו לי אותם במהרה כי אחי משרת בצבא והוא צריך אותם בדחיפות. באותו הלילה הנוראי, המשקפיים עדין היו בתיקון באותה החנות, ואני הרבה פעמים חושבת שאולי אם הוא היה עם המשקפיים שלו, או אם הייתי מצליחה לתקן אותם ולהחזיר לו בזמן, אולי הוא היה רואה טוב וניצל".

דניאל פומרנץ


"לחיילים שלי אתן הכל"
זמן קצר לפני שנכנס לתפקידו כמ"כ בגולני, סמ"ר דניאל פומרנץ הוציא דף ועט ועשה תיאום ציפיות עם עצמו. הוא העלה בכתב את חששותיו מגודל האחריות, בחן בצניעות את מגרעותיו והתחייב כי "רעות" ו"כבוד" יאפיינו את חייליו. חודשיים לאחר מכן נהרג באסון הנגמ"ש בסג'עייה. רק לאחר מותו, גילו הוריו את הרישומים

רגע לפני שדניאל פומרנץ נכנס לתפקידו כמפקד כיתה צעיר בגולני, הוא הוציא דף ועט והציב שורה של יעדים: מה הוא דורש מעצמו כמ"כ, מה הוא רוצה להשיג, ומה הוא מצפה מחייליו בתמורה. בצל החששות הטבעיים מגודל האחריות, הוא התחייב בפני עצמו: "לחיילים שלי אני אתן הכל".
חודשיים אחר כך נהרג פומרנץ באסון הנגמ"ש בקרב בסג'עייה. כעת נחשפים הרהוריו המעמיקים טרם כניסתו לתפקיד, ומספקים מבט כואב — ומעורר השראה — על המפקד הצעיר והמבטיח שנפל בצוק איתן.

"מה מפחיד אותי כשאהיה מ"כ, אילו תכונות יעזרו לי בתור מ"כ, מה הקווים האדומים שלי, כמה אהיה מוכן לתת מעצמי?" הירהר פומרנץ. במשך שעות הוא ישב וחשב ובכובד ראש השיב בפרטנות ובצניעות על אותן השאלות. בדף מחברת שנמצא לאחר מותו תיעד את מחשבותיו. "אני מאמין שהתכונה שאני אוהב לארגן דברים ולדאוג לאחרים תעזור לי", כתב. "זה שאני לא פוחד לעמוד על הדברים שאני חושב.

"מה אני צריך לשפר? 'כושר'. להפסיק לקלל", הודה. "מהם הקווים האדומים? חייל שלא יכבד אותי, שלא יקשיב לפקודות שלי וישים זין בפנים ויגרור אחריו עוד אנשים".

עבור פומרנץ היה ברור כי הדאגה לחייליו עומדת בראש מעייניו. "מה ייחשב בעיניי הצלחה בתפקיד? שהחיילים שלי ייהנו עד כמה שאפשר בצבא, יכבדו אותי, ייצאו חיילים טובים וממושמעים, שיהיו לוחמים הכי טובים שאפשר", כתב. "במה הכיתה שלי תהיה שונה מהאחרות? ברעות בין אחד לשני, והפתיחות והכבוד יהיו ברמה הגבוהה ביותר, ולא יפחדו לדבר איתי על הכל". הוא לא היסס לדרוש מעצמו מעל ומעבר: "כמה אתה מוכן לתת מעצמך? לחיילים שלי אני אתן הכל".

אף שנהרג כמה חודשים בלבד לאחר מכן, חבריו לנשק מספרים כי אכן עמד בכל היעדים: "דניאל הצליח בכל מה שהציב לעצמו במכתב".

חברו מקורס מ"כים, שלמה סער, סיפר כי פומרנץ "ישב שעות כדי להבין מה הקווים האדומים שלו, איפה ייתן הכל, הוא חשב על כל שאלה שהטרידה אותו יום־יומיים ורק אז החזיר לעצמו תשובה. זה היה מאוד חשוב לו".

אטיאס, שי (שמעון)



בן מלכה ואברהם, אח בכור למתן ואופיר. נולד ביום כ"ה בטבת תשמ"ז (26.1.1987) בבת ים, שם החל את לימודיו בבית-הספר היסודי "יצחק שדה". בשנת 1995 עברה המשפחה להתגורר בשכונת כרמים בראשון לציון ושי עבר ללמוד בבית-הספר היסודי "כרמים" ע"ש רמי זיו, המשיך לחטיבת-הביניים "יצחק רבין" וסיים את לימודיו בבית-הספר התיכון מקיף י" שבעיר, במגמת מינהל וחברה.

שי ניחן באישיות מיוחדת ובחוש הומור מפותח. הוא היה שקט ומופנם, ביישן וצנוע מאוד, ועם זאת היה נער חברותי ומוקף בחברים. בהיותו אוהב אדם ורודף שלום נהג בכבוד בזולת וגילה רגישות מיוחדת לסבלם של הבריות. הוא אהב מאוד בעלי חיים, גידל כלב וחתולה, ואמר שכשיהיה גדול - יהיה ביתו מלא בחיות. בשעות הפנאי אהב מאוד לעסוק בספורט ובכל הקשור בו, ובמיוחד נטה לכדורגל ואף השתתף בחוגים. בימי התבגרותו הקפיד לשמור על כושרו הגופני - אם בריצות ואם באימונים ובמשחקי כדורגל שכונתיים. הוא היה אוהד שרוף של קבוצת "הפועל תל אביב" בכדורגל, עקב אחריה בדבקות וכמעט לא החמיץ משחק. כן הרבה לצפות בכדורגל עולמי. נוסף על כך אהב מאוד לבלות עם חברים, אהב את הים והיה קשור מאוד למשפחתו.

חוכמה, ביישנות, יושר, נדיבות ואהבת האדם היו תכונותיו הבולטות של שי. חבריו ללימודים אמרו כי לעולם לא ישכחו את חיוכו, את שמחת החיים שניחן בה ואת האושר העצום שפרץ מתוכו. מתן, אחיו הצעיר ממנו בשנה, העיד על צניעותו הרבה, על ראיית היופי שבפשטות ועל כך שהסתפק במועט. שי מעולם לא הזיק לאדם, היה אוהב ואהוב על כולם.

בחודש יולי 2005 התגייס שי לחיל-הים, עבר את גיבוש הסטי"לים והתקבל לקורס בקרי ל"א בספינות הטילים. משם יצא לקורס במודיעין חיל-הים, עבר הכשרה והוסמך לתפקיד בקר בחולייה. במשך תשעה חודשים שירת בתפקיד זה, שבמסגרתו עסק בליווי פעילות מבצעית בים כלוחם מודיעין ימי. שי זכה להערכות חמות ממפקדיו, שהגדירו אותו "עלם חמודות" וסיפרו כי היה חייכן, מקצוען ונחוש, חייל שמילא היטב את המשימות שהוטלו עליו, הבין את החשיבות שבתחום עיסוקו וגילה אחריות, מסירות ואיכפתיות. שי היה אהוד על חבריו ומפקדיו בחולייה ומחוצה לה ורכש חברים רבים. הוא אהב את שירותו כאיש מודיעין בחיל-הים והסב גאווה רבה למשפחתו. בנועם הליכותיו, בערכיו וברוחב לבו היווה דוגמה ומופת לכל חבריו ומכריו. כדברי טניה, חברתו ליחידה: "שי, מהרגע שהגעת אלינו לחולייה, ידעתי שאתה לא תהיה סתם עוד "מישהו מהצבא", שאתה תהיה חבר. חבר שכיף להיות איתו, תמיד מצחיק את כולם, חבר שאפשר להתייעץ איתו ולספר לו כל מיני דברים, חבר שכיף לפגוש אותו גם מחוץ לצבא, חבר שתמיד אפשר לסמוך עליו, חבר אמיתי... עשית את השירות שלנו בלתי נשכח..."

שי נפל ביומה השני של מלחמת לבנון השנייה בקרב מול חופי ביירות, ביום י"ט בתמוז תשס"ו (14.7.2006). ספינת חיל-הים "חנית" שבה שירת נפגעה מטיל שירה החיזבאללה ואשר פגע בחלקה האחורי. שי נהרג במקום. עימו נפלו רב-סמל מתקדם דב (דובי) שטרנשוס, סמל-ראשון טל אמגר וסמל-ראשון יניב הרשקוביץ.

שי היה בן תשע-עשרה וחצי בנופלו. ביום השנה לגיוסו הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בחולון. הותיר הורים, אח ואחות. לאחר מותו הועלה לדרגת סמל.

הספיד את שי אחיו, מתן: "רציתי לספר לכם על שי ועלי./ שנינו נולדנו כמתנות להורים - אחד שי ואחד מתן./ שנינו נולדנו באותו מזל - דלי./ יחד עברנו אותו מסלול חיים./ אותו בית-ספר יסודי - "כרמים",/ אותה חטיבה - "יצחק רבין",/ בר-מצווה באותו אולם - "רסיטל",/ אני זה שתמיד לבש לו את הבגדים!/ כאילו רציתי להיות שי!/ היה גם דמיון חיצוני./ כולם היו מתבלבלים בינינו... חשבו שאנחנו תאומים./ היינו אחים, חברים ושותפים לנפש ולדם לכל החיים!/ לשנינו היו אותם העגילים/ אותם הקעקועים/ של פיה ענקית!/ בשלושים למותו נוסף לי קעקוע על זרועי השמאלית./ שי אחי, חרוט בליבי/ וכעת גם על זרועי!// ובכל זאת, היינו כל כך שונים./ הוא הצנוע והביישן,/ ואני מר אקשן, עם פיוז קצר ורעשן./ שי היה רציני כזה... ומוצלח!/ אחד כזה שהסתדר עם כולם!/ אף פעם לא ביקש לעצמו דבר - / לא כסף, לא התגנדרות/ תמיד הסתפק במועט - עם יופי של פשטות!/ לשי לא היו אויבים/ כי הוא פשוט לא הזיק לאף אחד!/ חמש דקות במחיצתו, ואי אפשר שלא לאהוב אותו./ היה מחובר לאמא בחבל הטבור/ איזה בן... אוהב ומסור!/ איך שפתח את הדלת אחרי הפלגה, קודם כל נשיקה./ היה מביא לה מהדרך מתנה קטנה./ כל יום בשש בבוקר אמא היתה מזנקת כמו פנתרה/ להסיע את שי לרכבת./ בשש בערב היא שוב הייתה מתייצבת!/ אחר כך מכינה לו את השניצלים שהוא אהב...// ואבא?! המפנק הלאומי!/ לא נתן לשי להיכנס לנגרייה/ כדי שהעדינות שלו לא תיפגע./ שי תמיד רצה להיות כמוך, אבא,/ עם השמחה והלב הכי גדול שיש./ הוי שי, אם היית רואה את אבא היום,/ היית נקרע!/ כשאני רואה שהוא נשבר... אני נגמר!!// שי אהב לבלות במועדונים, להיות עם חברים./ ביום ההולדת השמונה-עשרה שלי, בילינו ב"אומן" בתל אביב./ בדרך.../ זאת היתה הפעם הראשונה שהוא חיבק אותי ואמר לי/ "אני אוהב אותך אחי, אתה אח נהדר"/ החיים שלי בלי שי, כבר לא יהיו אותו דבר!// גם אני אלך לחיל-הים. להמשיך את דרכו./ לא אתמרד,/ לא אתנגד,/ אשמור על עצמי, גם בשבילכם אמא ואבא!/ ובשבילך, אופיר המקסימה, שמחר, במזל טוב, את חוגגת את יום בת-המצווה...// לפעמים אני נכנס לחדר של שי/ שם אני מרגיש הכי מחובר אליו!/ אני יכול ממש להרגיש אותו, להריח אותו.../ אני יכול אפילו לשמוע אותו שר את השיר שהוא אהב, של ג"יימס בלאנט "Goodbye my lover, Goodbye my friend". אני מתגעגע אליך, שי..."

כתב אביו של שי: "לכל איש יש שם/ שם שנתן לו ה"/ ולא במקרה מלווה אותו שמו במהלך חייו/ ובמקרה שלך גם במותו./ לך נתן האל שם בעל משמעות עצומה/ שם שגורם לי להבין באופן הכי פשוט/ בלי לנסות הרבה דברים/ שקיבלתי/ מתנה. שי צנוע,/ שי מופנם,/ שי ישיר וגלוי,/ שי חבר אמיתי./ שי שלי./ תשע-עשרה שנה זה מוקדם מדי לבקש בחזרה את המתנה/ שניתנה לי ביום שנולדת/ אך נסתרות הן דרכי האלוהים/ ואני מקווה ומייחל, שבכל יום שנתת לי את הזכות/ לחיות במחיצתך,/ הצדקתי את המתנה שניתנה לי./ שניתנה לי הזכות להתפאר בך/ ולהתגאות במעשיך ולהרים את הראש/ לפעמים גם להקשיב בצד בשקט לסיפורים עליך,/ על שי השובב, שי המצחיק,/ "פק"ל שי"/ הייתם קוראים לזה.../ אוהב אותך מהרגע הראשון שפקחת את עיניך ועד שעצמת אותן."

כתבה אמו: "... בחייך המאוד קצרים תמיד ידעת מה אתה רוצה. מעולם לא עשית דבר מפני שכולם עשו אלא כי כך רצית לעשות. היה בך אומץ רב להיות מה שאתה. וגם כשהתגייסת, למרות כל הקשיים - והיו כאלה רבים בהתחלה - ידעת למה אתה מסוגל ומה אתה רוצה לעשות. רצית משהו שימצה את היכולות שלך, שיעניין ויאתגר אותך, משהו שתרגיש כי אתה תורם בו בצורה הטובה ביותר ושתהנה לעשות אותו, ואכן הגעת לכך ונהנית מאוד. דעתנו היתה חשובה לך מאוד וחשוב היה לך לידע אותנו, לשאול אותנו, להתייעץ איתנו, ועם זאת היתה לך דרך מיוחדת משלך להשיג דברים שרצית ושלא נראו לנו... היה חשוב לך לא לאכזב אותנו, לא לפגוע באמון שנתנו בך, לרצות אותנו תמיד. היית לנו בן ואח שהוא גם חבר, גידלנו אותך באהבה ודאגה רבה, גדלת והיית לאדם טוב, אהבת את כולם, דאגת ותמכת בכולם ותמיד היה לך זמן לזה... אנחנו יודעים כי חייך הקצרים היו טובים ומהנים. נחיה בזכות הכוח שניקח מהמשפחה, מהחברים והכוח שניקח ממך שי, כי אנו יודעים כמה אהבת אותנו וכמה היית רוצה שכך יהיה."

אופיר, האחות, כתבה: "שיקו, אתה היית מלאך, אולי זאת הסיבה שאלוהים לקח אותך, כי מלאכים יש רק בשמים. אתה בשבילי תמיד תהיה אחי ובשבילי אתה עדיין חי. אני מדמיינת שכאילו נסעת לאיזשהו מקום רחוק ואתה חי שם ואין לך שם תקשורת, אבל טוב לך שם, וזה מה שמרגיע אותי... אני רוצה לקרוא לך משפט שמתאר כמה אהבתי אותך: "כמה עוד אפשר לקרוא למה שיש בינינו אהבה, כמה עוד אפשר? צריך פה מלה יותר גדולה"."

במלאות שלושים לנפילתו, הספיד את שי מפקדו, אלוף-משנה יגאל, רמ"ח מחקר במד"ן: "... שי, אנו נזכור אותך כעלם חמודות, חייכן, מקצוען ונחוש, איש המודיעין הקרבי, שרק לאחר שהלכת לבלי שוב, מבינה משפחתך במה עסקת, היכן שירתת ומה רבה היתה תרומתך למודיעין חיל-הים. שילוב של מודיעין ושירות בספינות הטילים שימש לך מענה לעיסוקים צבאיים שהיו מועדפים עליך, ולמרבה הדאבה, דווקא שם מצאת את מותך. שי, אנחנו כאן, ממשיכים בדרכך, ויודעים שהמלאכה לא הסתיימה, ולמרבה הצער, לא נראה שהיא עומדת להסתיים בעתיד הנראה לעין... ואתה שי, שם למעלה בין מלאכים זכים וטהורים כמוך, המשך להגן עלינו, המשך להצחיק ולשמח את חבריך החדשים, והייה בטוח, שאנו נעשה הכול כדי שקורבנך לא יהיה לשווא, ושאנו נהיה ראויים לו. אנחנו אוהבים אותך, גאים בך ומצדיעים לך."

כתבה נועה: "תגלה לי שי, תעשה סימן קטן/ איך אפשר להמשיך כשאתה כבר לא כאן?/ ואיך זה שהשמש ממשיכה לזרוח/ ותאמר לי, שי, בגן עדן נוח?// תגלה לי שי, את הדמעות שלנו אתה אוסף?/ כי מאז שאתה לא כאן רק הבכי אותנו עוטף/ ותענה לי, שי, גם למעלה הים בצבע כחול?/ מי מכסה אותך בלילה, מישהו מכין לך לאכול?// שי שלנו - ילד גן עדן, ילד מתנה/ תשלח לנו אות קטן / שאת החיוך הכובש שלך אתה מחייך גם ממעל/ ושטוב לך ושאתה לא עצוב כלל/ שי שלנו, ילד מתנה, שתמיד גרם לנו לשמוח/ אנחנו מבטיחים אותך לעולם לא לשכוח."

פעולות שונות נעשו להנצחת זיכרו של שי. ביניהן, הוחל במסורת של עריכת מסע בשבילי הארץ בהשתתפות בני משפחתו, חבריו לשירות ומוקירי זיכרו. בסיכום המסע הראשון שהתקיים באזור שבי ציון נשא דברים ראש מחלקת מחקר במודיעין חיל-הים: "... אנו מבקשים להעלות על נס אדם בעל חוש הומור ובעיקר בן משפחה. שי, שהיה פשוט אדם טוב במלוא מובן המלה. תצלומו של שי כאן מאחורי ממחיש היטב את דמותו כלוחם וכאינטלקטואל. לא בכדי נבחר אתר זה, שידע נופלים נוספים מקרב חיל-הים, למסע ההנצחה. הפסטורליה, הנוף המקסים ובעיקר - הים, משמשים בערבוביה מלאת חן, למטרה זו. שי, כולנו נמצאים כאן כדי לזכור אותך, וכדי לשמח אותך שם למעלה."

קבוצת נהגי השטח שעימה נמנה אביו של שי, ואשר יוצאת לטיולי ג"יפים בימי שישי, הסבה את שמה ל"טיגריסים עם שי". הספיד את שי יוסי, חבר הקבוצה: "... אבי, אבא של שי.../ החבר שלנו... עם שמחת החיים והנשמה היתרה/ העביר לבנו דוגמה נפלאה של חברות מיוחדת ואמיצה/ חברות המעוררת קנאה!/ שי תמיד אמר לאביו "איזה חברים יש לך אבא, חבל על הזמן!"/ ושי ידע מה הוא אמר!// נזכרנו בשי, השקט, העניו והצנוע/ החייל ממודיעין חיל-הים/ שהיה ב"שו-שו" קבוע/ לא מוציא, לא מדבר, לא מגלה/ אישיות יוצאת דופן/ עם משפחה כזאת... אני לא מתפלא!// שי, נעמת לנו ילד יקר. תהא נשמתך צרורה בצרור החיים."

סמ"ר גלעד יעקובי ז"ל
בוגר שבט און, הנהגת דן
נפל בקרב ברצועת עזה ב20.7.14
בן 21 במותו.


-יהי זכרו ברוך-

גלעד יעקובי גדל והתחנך בשבט און, קריית אונו, הנהגת דן.

גלעד ביצע שורת תפקידים מובילים בשכב"ג, בכיתות י' ויא' הדריך חניכים בכיתות ה', ו' ובכית יב' הדריך שכב"ג.

גלעד אהב את השבט, הגיע לכל פעולה ולכל פעילות. היה שכב"גיסט ומדריך מצטיין.

תמיד חייך, ניגן ושר והיה אהוב ע"י כולם.

הדבר הבולט בגלעד הייתה האכפתיות שלו כלפי הסביבה, החברים והצופים.

ענבר אחותו בכיתה יב' בשבט העידה על גלעד: "גלעד היה ילד טוב, הומני שערכיו מעל הכל".

לוחם גולני סמל ראשון גלעד יעקבי-רוזנטל בן 21 מקריית אונו שוחח לאחרונה עם בני משפחתו בסוף השבוע האחרון. "ביום חמישי או שישי בבוקר הוא התקשר ואמר שהוא בסדר ושלא נדאג", סיפר אתמול אביו אבי, "הבוקר קיבלנו את הבשורה וחרב עליי עולמי".

האב סיפר על בנו: "הוא היה ילד חכם, אהב מוזיקה, הוא ניגן ושר הרבה ורצה להשתלב בתחום. הוא גם אהב ספורט, אהד את קבוצת הפועל תל אביב". הוא הוסיף כי גלעד "מאוד רצה גולני, רצה את פלחה"ן (פלוגת חבלה והנדסה)". גלעד יעקובי-רוזנטל הותיר אחריו הורים: אבי ומיכל, ושתי אחיות.

ציפר רן רני

בן דבורה וצבי, נולד ביום ט' בתשרי תש"י (2.10.1949) בקיבוץ שובל שבנגב, שהוקם עוד לפני מלחמת העצמאות. מילדותו ינק בביתו את הרוח החלוצית ואת האהבה לארץ. בגיל שנה עברו הוריו לגור בשכונת רמת-החייל בתל-אביב, ומאוחר יותר השתקעה המשפחה במרכז תל-אביב, שם גדל והתחנך. רן למד בבית-הספר היסודי "אחד העם" ובבית-הספר התיכון "גאולה". הוא השתייך לתנועת השומר הצעיר, שיחק כדורסל בקבוצת הנוער של "הפועל" תל-אביב, והמשיך לשחק כדורסל גם כשהתבגר ועבר לגור במושב תלמי-מנשה. הוא אהב לצלם והותיר אחריו אלבום מצילומיו הנאים.

באוקטובר 1967 התגייס לצה"ל ושירת בחיל-הצנחנים. כספורטאי זריז, מחונן בכשרונות, וכבעל מוטיבציה גבוהה לשרת את המדינה, התגלה רן כלוחם אמיץ ורב תושייה. הוא לחם במלחמת ההתשה והיה עם הכוח שפשט על האי שדואן ועל האי גרין במצרים. כן השתתף במרדפים בבקעת הירדן ובפשיטה בביירות.

כלוחם בחיל-הצנחנים עבר שורה של קורסים. בנובמבר 1968 עלה לדרגת רב"ט, ביולי 1969 עלה לדרגת סמל. באחד מאימוני הצניחה בלילה נפגע ברגלו והועבר ליחידת מודיעין של חיל-הצנחנים. במאי 1969 הועלה לדרגת סמ"ר.

באוקטובר 1970 השתחרר רן מצה"ל והחל ללמוד באוניברסיטת תל-אביב. ברוך כשרונות היה וחרוץ. בימים למד היסטוריה כללית ותולדות עם ישראל, ובערבים למד משפטים. הוא מצא זמן לעבוד ולפרנס את עצמו, וגם לעסוק בתחביבי הספורט שלו.

במלחמת יום הכיפורים נקרא לשירות מילואים. ביום שבו יצא לחזית הספיק לשאת את אשתו, ומטקס הכלולות ברבנות יצא הישר למלחמה. בתום הקרבות חזר ללימודיו באוניברסיטה, עבר לגור במושב תלמי-מנשה שליד רמלה ונולדו שני ילדיו. באוקטובר 1977 הוסמך כבוגר אוניברסיטת תל-אביב בהיסטוריה ובמשפטים. הוא פתח משרד עצמאי כעורך-דין, ובתקופה זו גילה חריצות וכושר עבודה מופלא. הוא ניהל את משרדו בתל-אביב ואת משקו במושב, היה מעורב בענייני ציבור, עסק בספורט וגילה עניין רב בתהליכים פוליטיים וחברתיים במדינה. הוא היה ער לצדק סוציאלי והגיש עזרה משפטית לשכניו במושב. עם זאת מצא שעות פנויות להתמסר למשפחתו. הוא אהב לטייל, והשבתות היו קודש לטיולים משפחתיים.

עם פרוץ מלחמת לבנון נקרא לשירות מילואים. הוא לחם בגיזרה המזרחית והתקדם לעבר כביש ביירות-דמשק. ביום כ' בסיוון תשמ"ב (11.6.1982), חשה יחידתו לעזרת כוח שריון שנקלע למארב סורי וסבל אבידות כבדות. טיל סאגר שנורה מטנק סורי פגע בו ורן נפצע פצעי מוות. בן 32 היה במותו. רן הובא למנוחות בבית-הקברות הצבאי בקריית-שאול בתל-אביב. הוא השאיר אחריו רעיה, בן, בת, הורים ואח.

שר הביטחון כתב עליו למשפחתו: "רן שירת במפקדת חטיבה של חיל-הצנחנים. בעבר השתתף במלחמת ההתשה, בפשיטה על האי שדואן ועל האי גרין, בפשיטה לביירות ובמרדפים בבקעה. הוא היה לוחם אמיץ, מסור לחבריו לנשק, גילה תושיה רבה בכל מצב וידע לשמור על קור רוח ובדיחות-דעת גם ברגעי מתח וקרב, עד שנפגע בעת ירי טילי סאגר".

מפקד יחידתו כתב למשפחתו: "בנכם נפל מצפון לעיירה ראשידיה במזרח לבנון, בקרב עם הכוחות הסוריים, בעת שכוחות מחטיבת הצנחנים שבה שירת חשו לעזרת כוח השריון, שנקלע למארב נ"ט וסבל אבידות קשות. רן נפל בעת שנפגע מרסיס של טיל סורי. בכך נקטעה תקופה של 9 שנות שירות בחטיבה כמש"ק מודיעין, מאז הקמתה במלחמת יום הכיפורים. בשנות שירותו בחטיבה נתגלה כאדם ישר וכחבר לדוגמה, הדואג לזולת ומוכן לעזור לכל אחד מחבריו. הוא ביצע כל משימה שהוטלה עליו בתבונה רבה, במסירות וביעילות. היה מוכן לבצע כל משימה שהוטלה על יחידתו. בשל תכונותיו אלו, בשל חוש ההומור ורוח השובבות שליוו אותו בכל מעשיו, רכש חברים רבים מקרב מפקדיו ומקרב חבריו ליחידה".

על שמו נקרא מגרש הכדורסל במושב תלמי-מנשה. חוברת הופיעה לזכרו ביום השנה למותו.

שוטר ענה לסלולרי של האב וכך נודע למשפחה שנהרג

שמואל חלפון, בן 41 מבת ים, הותיר אחריו את אשתו איריס ושלושה בנים - אהרון, בן 16, גיל בן 21 וליעד-אור בן 11 חודשים וחצי. איריס סיפרה כי בעלה אהב לעשות מילואים, אהב את הצבא ולפני כשבועיים יצא למילואים. בשבוע שעבר כבר הודיעו לו שהוא משתחרר, הוא הגיע הביתה אך יום למחרת קראו לו לחזור לצבא.

אתמול עברו על בני המשפחה שעות איומות לאחר שלא הצליחו לתפוס אותו בטלפון הסלולרי. איריס: "אתמול בשעה שמונה בבוקר דיברתי איתו אבל נגמרה לו הסוללה - הוא אמר לי שיטעין את הטלפון בהמשך והבטיח שהוא לא נכנס ללבנון. בצהריים אחרי ששמענו על מה שקרה ניסיתי להתקשר אליו ולא הצלחתי לתפוס אותו התקשרתי לרמב"ם ואמרו לי להתקשר לקצין העיר, בקצין העיר אמרו לי להתקשר לקצין העיר בחיפה ושם חיילת לקחה ממני את הפרטים ואמרה שזה ייקח כמה שעות. כולם אמרו שהם לא יודעים.

"אחר הצהריים אהרון התקשר לסלולרי וענה לו שוטר צבאי - שאלנו אותו אם הוא בכפר גלעדי והוא אמר שכן ושהוא במקרה ענה לסלולרי וככה בעצם הבנו מה קרה. אני לא יודעת למה נתנו לנו ככה לשבת על קוצים כל כך הרבה שעות, למה לא מיידעים?

"בשש בערב הם צלצלו בדלת. אמרתי לקצין- 'תגיד לי בבקשה שהוא פצוע' אבל הוא תפס לי את הידיים ואמר לי - 'בואי תשבי' ואז ראיתי את כל העולם מתמוטט לי מול העיניים".

איריס סיפרה כי האהבה הגדולה של בעלה הייתה קבוצת הפועל תל אביב בכדורגל: "הוא היה אבא חלום, איש משפחה רק עבודה ובית. האהבה הגדולה שלו אחרי הילדים והמשפחה הייתה הפועל תל אביב זה היה בשבילו הכל. ביום שבת בערב גיל התקשר אליו וסיפר לו שהפועל ניצחו והוא נורא שמח". ליעד, בנם הצעיר, נולד ב-24 באוגוסט 2005 בניתוח לאחר היריון קשה ולידה מסובכת ולכן החליטו בני המשפחה לחגוג לו יום הולדת ב-24 לכל חודש. מאז לידתו בכל חודש בתאריך זה יצאו לבילוי במסעדה. "עכשיו הוא לא יהיה פה כדי לחגוג איתנו את יום הולדת השנה של ליעד".

הילדים, היא אומרת בכאב, עוברם כעת חוויה דומה לזו שעבר אביהם בילדותו. "בשבוע שעבר שאל גיל את אביו איך הרגשת שאבא שלך מת? והוא אמר לו בכיתי, בכיתי ובסוף התחזקתי. גם הוא איבד את אבא שלו בגיל צעיר ועכשיו גם הילדים שלי צריכים להתמודד עם זה".

בן שולמית וחיים
נולד בקרית ים
בכ"ז בטבת תשי"א, 5/1/1951
התגורר בגברעם
שרת בחיל השריון
יחידה: ימ"מ חש"ן 159
התגייס ב-4.11.68
נפל בעת שירותו
בכ"ט באלול תשמ"ב, 17/9/1982
מקום קבורה: גברעם
הותיר: אם, אשה, שלושה בנים, אחות ושני אחים

קורות חיים
סמ"ר זאב ("זפי") דוד ז"ל, נולד בכ"ז טבת תשי"א (5/1/1951), בקרית-ים שליד חיפה, להוריו חיים דוד שנפטר ב-1969 ושולמית דוד גולן (לבית זלפלד) שנפטרה ב-2006, כבן שלישי במשפחתו, לאחר אחותו דינה ואחיו יאיר. הוא נקרא על שם סבו מצד אביו, ווילי-זאב דוד, שהיה ממקימי נהריה, ונפטר באוקטובר 1950. סבתו, עלזה דוד, נרצחה ע"י פורעים ערבים במאורעות 1939 כשנסעה לקבל עולים חדשים שהגיעו לנמל חיפה. האוטובוס בו נסעה בדרכה חזרה לביתה בנהריה, הותקף ביריות ממארב וסבתא עלזה, אם לשבעה ילדים, נהרגה במקום.

בעודו תינוק יונק חלה זפי מאד עקב אלרגיה נדירה לחלב אם שאובחנה באיחור.

כשזפי היה בן שנה הצטרפה המשפחה לקבוץ גברעם, שם היה דודו אחי אמו, גדעון זלפלד, בין מייסדיו. בגברעם, כשזפי היה בן שש, נולד האח הרביעי במשפחה, דורון. זפי היה תינוק מתולתל, חמוד, חייכן ומאד אהוב על כולם. בגן הילדים הקיבוצי היו מעט ילדים, שהיו מחולקים לשתי קבוצות, צעירים ובוגרים. הבוגרים עברו הכנה אינטנסיבית לבית הספר ונכנסו היישר לכתה ב'. זפי היה שייך לקבוצת הצעירים ולא השתתף בהכנה. בתחילת שנת הלמודים עזבו את הקיבוץ כמה משפחות עם ילדים מכתה ב', וזפי הוכנס לבית הספר, הישר לכתה ב', למרות גילו הצעיר וללא כל הכנה, דבר שגרם לו לקשיי הסתגלות לא קלים, אך בסופו של דבר הוא הסתדר.

זפי היה אדם חברותי מאד ואהוד על כולם גם בבגרותו. אהב לעבוד במוסך, אהב מאד לשחק שחמט וכדורגל. היה אוהד נלהב של הפועל תל-אביב ונכח בכל משחקיה.

כשהגיעה שעתו להתגייס, בחר בחיל השריון, היה למפקד טנק סנטוריון מצטיין ושירת בגולן בחטיבה 7. לאחר שחרורו מהשרות הסדיר, חזר לקיבוץ גברעם ועבד במוסך.

כשפרצה מלחמת יום הכיפורים, היה אמור להינשא בתאריך שכבר נקבע, אך במקום זאת יצא למלחמה. זפי גויס ביום כיפור והתייצב בבסיס צאלים, שם הורכב צוות טנק שכלל אנשי מילואים שהשתחררו משירות סדיר זמן לא רב לפני כן: זאב דוד ז"ל - מפקד הטנק, שמואל חיים רוטפלד ז"ל - טען קשר, מאיר קיהן - תותחן, ונהג. אנשי הצוות לא הכירו זה את לפני כן, פרט לחיים ולמאיר ששניהם היו נחלאים, בוגרי אותה ישיבת הסדר, שעברו הסבה לשריון.

במוצאי יום כיפור יצא הטנק בנסיעה על זחלים מצאלים לחזית במסגרת גדוד רומח של חטיבת כפיר מעוצבת הפלדה. הצוות שאף להגיע לחזית, עדיין תחת תחושת האופוריה של מלחמת ששת הימים ובהמשך, מהר מאוד הבין כי יש נפגעים רבים.

בדרך הטנק פרס זחל פעמיים. הפריסה השנייה הייתה ליד רומני וצוות בפיקודו של קצין חימוש מסדנת בלוזה סייע בחילוץ הטנק.

הצוות ניתק מהפלוגה והגיע לגזרה הצפונית של תעלת סואץ באיחור של יום וחצי. מעתה אנשי הטנק כינו את עצמם 'הטנק הבודד' ולא ברור באיזו מסגרת הם לחמו. מעת שהגיעו לחזית לחמו ברציפות כל הזמן בחולות של צפון סיני, בקרבות הבלימה. הצוות ירה פגזים ופגע בטנקים מצריים רבים. לפחות פעמיים התרוקנה בטן הטנק מפגזים והוא נאלץ לנסוע לאחור לצורך מילוי מחדש. לא פעם הוזהר צוות הטנק: "אל תישנו בצד הטנק, יש קומנדו מצרי בשטח".

הפעילות המבצעית הייתה כה רבה עד אשר למאיר ולחיים היה קשה למצוא זמן מתאים לתפילות. את ארבעת המינים הם קיבלו לראשונה רק בערב שמחת תורה. בטנק נוצרה אווירת הרמוניה והתנהלה עבודת צוות טובה. הטען קשר היה מדווח כאשר היה פגז בתותח, המפקד היה מביא למטרה והתותחן היה יורה. החיים התנהלו בכל ימי הלחימה בתוך הטנק, אנשי הצוות ישנו בתוך הטנק והשיחות שהתנהלו בינהם היו ממוקדות בנושאים מבצעיים.

בשטח הלחימה זאב עשה לצוות שיחות מוטיבציה, שלט בעניינים וחילק תורנויות שמירה. אנשי הצוות קיבלו את סמכות מפקד הטנק, שלא הכירו מקודם ומילאו אחר דבריו. בין אנשי הצריח נוצרה חברות טובה. חיים רוטפלד ז"ל היה אדם מלא אחריות ששמר על סדר וניקיון בטנק, מה שהביא את המט"ק זאב לחלוק לו הרבה שבחים וכך גם לתותחן מאיר קיהן, במהלך הקרבות.

במלחמת יום הכיפורים השתתפו גם קרובי משפחתו של זפי. גיסו שלמה גדרון, היה מפקד טנק טירן בחטיבה 274 שלחמה גם היא בחזית המצרית ונפגע אף הוא. אחיו יאיר דוד היה נווט פאנטום. נלחם בשתי החזיתות, נטש את מטוסו בחוף לבנון לאחר שנפגע בעת תקיפת שדה תעופה ליד דמשק וחולץ על ידי מסוק מהים.

בעת הלחימה בשטח, שמעו לא פעם יציאות של רקטות אר. פי. ג'י וראו כאלו, חולפות מעליהם, אנשי צוות הטנק ראו טנקים פגועים של כוחותינו וראו גם מטוסים של חיל האויר שלנו, נפגעים ונופלים. באחד המקרים זיהו טיל קרקע-אויר ששוגר כלפי מטוס פאנטום והפילו.

ביום חמישי ה-18/10/1973, (3 ימים לפני המועד המתוכנן לחתונתו של זפי, שנקבע במקור לתאריך 21/10/1973), ערב שמחת תורה, לאחר יום של לחימה קשה, זרק מנוע הטנק שמן ולכן נסע הטנק, במשך כשעה, לטיפול בסדנה בבלוזה. כאשר אנשי הסדנא טיפלו בטנק, האיץ בהם זפי, מפקד הטנק מלא המוטיבציה, זקן צעיר על לחייו, למהר ולהשמיש את הטנק על מנת שניתן יהיה לחזור בהקדם ללחימה בחזית. זפי יצא לעשן מחוץ לטנק, עטוף בטלית, שחיים ומאיר עזרו לו להניח, דבר שכקיבוצניק לא היה מורגל בו.

בשעה 18:00 כאשר בחוץ כבר שרר חושך, נאמר להיכנס לטנק עקב מידע על כוחות מצריים שהונחתו ממסוקים בקרבת מקום והתחילו לירות פצצות מרגמה. כאשר היו בשלב של כניסה לטנק, פגעה פצצת מרגמה בזרוע המנוף שנשא את המנוע המתוקן שהיה בשלב של התקנתו מחדש בטנק, מעל הסיפון האחורי של הטנק והתפוצצה. רסיסי הפצצה עפו לכל עבר. הטען-קשר, שמואל חיים רוטפלד, שהיה בשלב כניסה לטנק, נהרג במקום ומפקד הטנק, זאב דוד, שהמתין לכניסה לטנק נפצע מרסיס, מעט מעל כף רגלו שמאלית. מיד לאחר מכן השתרר שקט והתותחן מאיר קיהן החל לסייע לזפי. קצין החימוש שהיה במקום ושהכיר את הצוות עוד מהחילוץ לרומני, ביקש ממאיר לשבת בצד והוא המשיך בטיפול. זפי קיבל טיפול ראשוני ליד הטנק, פונה לתחנת איסוף הנפגעים הקרובה בבלוזה, מעבר לכביש, משם הוא הועבר לרפידים והובהל בטיסה לבית החולים הדסה, שם נקטעה רגלו עקב נמק שהתפתח בה.

אנשי צוות נגמ"ש של קצין חימוש מגדוד סיור שהגיעו גם הם לטיפול בסדנא רק כמה דקות לפני כן נפגעו גם כן, חייל אחד נהרג וחייל אחר נפצע, מאותו מטח.

כשחלה הטבה במצבו של זפי, נערך לו טקס נישואין עם בח"ל שולמית, בבית הכנסת של בית החולים הדסה. את הטקס ניהל אבי הפצועים, שמחה הולצברג.

התאוששותו מהפציעה הייתה מהירה וזפי חזר הביתה לקיבוץ ושוב השתלב בעשייה. נולדו לו שלושה ילדים, שגיא, שחר וליאור, אך לבסוף מצבו הכריע אותו והוא נפטר ב-17/09/1982, כ"ט באלול תשמ"ב, ערב ראש השנה.

בן 31 במותו.

השאיר אחריו, אם, אשה, שלושה בנים, אחות ושני אחים.

יהי זכרו ברוך.

יהי זכרם ברוך
אני בטוח שיש עוד, אם יש ואתם יודעים תשימו תודה!!

ניב נולד ב-31.1.1980, י"ג בשבט תש"ם, בתל-אביב, להוריו עדי וגדעון, והיה האח הבכור של רן וטל.
ניב היה תינוק שובב, חייכן וסקרן, שחיוך של שמחה תמיד היה נסוך על פניו.
ניב למד בבית הספר היסודי "איילון" בשכונת נחלת יצחק, והיה תלמיד חרוץ ושקדן. בכיתה ה' הצטרף לחוג ג'ודו וכעבור זמן לא רב הגיע לחגורה חומה. באותה שנה גם הצטרף לתנועת הצופים. בכיתה ז' עבר ניב ללמוד בתיכון "הגימנסיה העברית הרצליה" בתל אביב, וסיים בהצלחה את המגמה הסוציולוגית. כשהיה ניב בכיתה י' הוא הפך למדריך בצופים, והדריך את כיתות ו', ואחר כך בהיותו בכיתה י"ב הדריך את שכבת 'עוצמה' (הבוגרים – כיתות ט'). הוא הירבה להשקיע ולחנך את חניכיו לערכים ולאהבת הארץ.
כשהיה בכיתה י"א, נסע עם משלחת נוער לפולין, ולנסיעה זו צירף את סבו וסבתו, ילידי פולין, שאליהם היה קשור מאוד. לקראת גיוסו לצה"ל, כתב ניב מכתב פרידה לחניכיו בצופים: "...ניסיתי לתת מעצמי 100% בשבילכם, ובהנחה שכל אחת ואחד מכם קלט רק 40% ממני – עשיתי את שלי ומקווה ששיניתי בכם דברים מסוימים... בנוסף גם חיזקתי בכם ערכים לא מבוססים שכבר היו בכם, כמו עזרה לזולת, אמינות, תרבות שיחה, אהבת השבט ועוד".
בשנתו האחרונה בתיכון עבר ניב קורס הכנה לצבא, והיה ב'דיאטה' של כושר, כדברי חבריו. ואכן, ניב התקבל ליחידת 'דובדבן', כפי שרצה, וביולי 1998 התגייס לצה"ל.
ניב היה לוחם מסור ואהוב, איש צוות למופת. הוא הספיק לשרת כשנתיים בצבא, במהלכן עבר קורס מ"כים, קורס סמלים, וקורס בהדרכת קרב מגע.
סיפר מיקי, מפקדו: " ביצעת ביחידה יחד עם הצוות פעילויות מבצעיות רבות, פעילויות שרובן ככולן אינן ידועות ולעולם לא יכירו אותן, פעילויות שרק אנחנו מכירים את תרומתן לשקט הקיים לעם ישראל".
מפקדו של ניב, סא"ל מיכאל, כותב: "ניב היה לוחם מוכשר מאין כמוהו, לוחם שהשקיע רבות כדי להיות הטוב ביותר והפגין יכולת גבוהה בהדרכת צוותו. בכך היווה דוגמה לכלל הצוות, או כפי שאמרו מפקדיו: 'חלומו של כל מפקד'. לאור יכולותיו אלו עבר ניב הכשרות רבות לפיקוד והדרכה. בצד איכויות מקצועיות אלו, היה ניב אהוד מאוד על כלל הלוחמים בצוות וביחידה. הוא בלט בשמחת החיים שאפיינה אותו, ובעשייתו היומיומית וביכולתו לרתום אנשים למטרה משותפת".
בחופשות הקצרות שקיבל מהצבא אהב לבלות ולטייל עם חברים מהשכונה והצבא, אבל תמיד מצא זמן לאירועים משפחתיים ולבלות עם משפחתו שכל כך אהב.

ביום כ"ו באב תש"ס, 26 באוגוסט 2000, נפל ניב בפעילות מבצעית בשומרון. הוא נהרג במהלך חילופי אש בעת פעילות לתפיסת מבוקשים בכפר עצירה-א-שעמלייה. איתו נהרגו חבריו סמ"ר רועי אבן-פילשטיינר, וסמ"ר לירון שרביט.
בן עשרים היה ניב בנופלו. לאחר מותו הועלה לדרגת סמ"ר. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בקריית שאול. הותיר אחריו הורים ושני אחים.
הרמטכ"ל, רא"ל שאול מופז, כתב למשפחה: "ניב היה לוחם למופת, שקול ונועז, אשר הפגין אחריות רבה ומקצועיות יוצאת דופן בכל אשר עשה. לניב היו חברים רבים ביחידה, הוא ידע לייעץ ולהיות חבר נאמן לסובבים אותו גם בשעות הקשות. דמותו המיוחדת תלווה אותנו, את מפקדיו, עמיתיו ושאר מוקיריו בגאווה, כאב וגעגועים. הלב דואב על אדם צעיר, לוחם מוכשר, שנהרג. הצער עליו מצא מקום בתוך ליבי".

חבריו לצוות ספדו לניב: "אתה החייכן שתמיד ידעת לצחוק, לתת את המילה הטובה בזמן הנכון. אתה שתמיד רצית להיות ראשון, ולהיות במרכז העניינים. אתה שאף פעם לא פחדת על עצמך, ותמיד נתת לאחרים את כל כולך. אבל המלים פשוט לא יתארו את ניב. מי שלא ידע את מותו של בן משפחה, לא יידע זאת לעולם".

איתן ברק, ההרוג הראשון מצוק איתן
אדום אמיתי
גר בהרצליה, היום יש תהליך מאד מעניין שחבריו מנסים להפוך את חוף הצוק אותו אהב ובו בילה מרבית משעות הבית שהיו לו בצבא, ל"חוף איתן ברק"

שחר מלמד ז"ל, סגן רכז הביטחון של קיבוץ נירים שנהרג מפגיעת פצמ"ר בקיבוץ זמן קצר לפני שהסכם הפסקת האש נכנס לתוקפו. שחר מלמד היה אוהד מושבע של הפועל ת"א.

http://m.ynet.co.il/Articles/4648522

סיפורו של טל יפרח ז"ל הלוחם האדום

גרזן אדום,
תודה רבה. זו לא השנה הראשונה שאתה טורח להעלות את הטקסטים והתמונות, וזה מרגש כל פעם מחדש לראות את הקהילה שלנו זוכרת את חבריה.
פה יש לינקים לעוד לא מעט חללים ששיחקו ואהדו את הפועל:
https://www.google.com/webhp?sourceid=c ... 7%99%D7%91

תודה רבה

תודה רבה אמן ולא נדע עוד הרוגים יותר ממה שיש

אשכול מרגש
עצוב
יזכור ונזכור

חבל שבעם שלנו קוראים לחלק מהאנשים הנפלאים הללו "חולים בראש"

תודה רבה נזכור ולא נשכח

היה המרכז שלי,איש נדיר