בעודי שבור אחרי המשחק אתמול, דמעות בעיניים באוטו, תחושת חוסר האונים הזאת שבטח אפפה את כולם ייאשה אותי.
אני מסתכל על מה שנשאר מהקבוצה שלי, עד לפני שנים ספורות קבוצה שדיברו עליה כאחת הגדולות בהיסטוריה של הכדורגל הישראלי, ושואל את עצמי בעיקר מה הלאה.
כמו כולכם גם אני קמתי הבוקר בחוסר חשק להראות את פניי לעולם. בערך שעה אני כבר קורא בפורום את כל דברי הפורקן על רב"ש, על רמון, על דגני, וברור לי מעל לכל ספק שהדברים רקובים מהיסוד והבעיה היא עמוקה מעבר לאימפוטנטיות מול השער במשך חצי שעה במחצית השנייה, ומעבר לעובדה שגם מאמן עיוור ורפה שכל היה מבין שכשטב"ח נכנס צריך להיכנס לבונקר, יש פה באמת שאלה קיומית על מה הלאה.
כי בניגוד לכדורסל, פה לא הקימו קבוצה מאפס אלא עמותה. בניגוד לכדורסל, בכדורגל התלות בבעל ממון שיחזיק בקבוצה והקושי למשוך אחד כזה הוא עצום.
ואני שואל את עצמי- איזה רוכש יגיע לפה? איזה אדם עם שכל בריא יכניס את עצמו למיטה כל כך חולה? וכל עוד המתווך הוא חיים רמון אז מה הפלא שעוד לא הגיע אחד כזה?
אז מעבר לכל, אחרי שנתאבל על הדרבי הזה עוד כמה ימים וכנראה שגם בדרבי הבא נצא בתחושה דומה, יש לנו כקהל משמעות אדירה באמירה של מה שאנחנו רוצים לייצג לאותו "רוכש פוטנציאלי"- קהל מאוחד, קהל גאה, קהל שיתמוך גם ברגעים הקשים. וכל עוד השנאה היא מה שנייצג (שנאה לבוגד, שנאה לאויב, ולעיתים גם שנאה לעצמנו) לא נגיע לשום מקום. שלא תטעו, זהבי לטעמי מייצג את כל מה שרע בכדורגל בדיוק כמו מכבי כולה, אבל בסופו של דבר אני אוהב הפועל יותר מאשר שונא מכבי, וכל עוד השנאה היא גולת הכותרת של המועדון הזה לא נגיע לשום מקום. "פועלי כל העולם התאחדו" זה מה שמחבר אותי למועדון הזה, ומה שחיבר את אבי למועדון הזה. כששרנו "כל העולם כולו שונא את הפועל" היינו בדיוק ההבדל בנוף הכדורגל הישראלי- היינו אולי היחידים שהתעסקו נטו באהבת הקבוצה שלהם ולא בהתעסקות באחרים.
קראו לי נאיבי, קראו לי רומנטיקן. גם אריק אמר "יש בי אהבה והיא תנצח". די לרפש. די ללכלוך. אהבת הפועל תנצח ולא שנאת המכביזם.
וכמובן, יאללה
התחבר
הרשמה
שאלות נפוצות
חיפוש
