פורום השדים האדומים

מסתכל ימינה, רואה את הדמעות על הלחיים של ד'. "אני שונא שמה שאני מפחד ממנו קורה", הוא אומר לי. גם אני, אבל הכאב שלי מתון יותר כלפי חוץ – אני נמצא בהלם, לא יודע איך להגיב למה שמתרחש על משטח הדשא שלפניי. "הפועל, תראי מה קרה לי", עולים הקולות מסביב. התוצאה היא 4-0 למכבי, ואני מדחיק את הכעס והעצב. בירכתי המוח שלי צוחק קול קטן: נו טוב, נעבור גם את זה.

כדור חופשי של מכבי, שמסתיים בשער של יוסי שבחון. רק מספר שבועות עברו מאז ה-3:1 המדהים של פאביו ג'וניור עליהם, בשתי בעיטות מדויקות בדקה ה-88 ו-93, והנה הם מבקיעים לקראת הסיום. לקראת הסיום? אני מעיף מבט לשעון, רואה שהוא ספר כבר תשעים דקות. גול ניצחון שלהם בדקה התשעים. פשוט מכבי, לעשות לנו את זה זמן כל כך קצר אחרי שהם קיבלו אותה מתנה מאיתנו. ד' מסתכל עליי, ממלמל משהו על הדקה התשעים. אני כבר משלים עם ההפסד.

עמנואל מאיוקה דוהר בדקה ה-90 עם הכדור לעברו של אניימה. יאללה, שישים גול ויגמור את הסיפור הזה, אני חושב לעצמי. הוא בועט, אני כמעט מקווה באופן מזוכיסטי לראות את הרשת זזה. אניימה שולח יד באדישות ומוציא את הכדור לקרן. השופט שורק לסיום. הקהל של מכבי חוגג, ובאותם רגעים צוות צילום מתעד את דן מרגלית מברך את אלוהי השמיים על קיום הדרבי. 0:0 בסיום, איך הם שמחו בתיקו. אני מתיישב על הכיסא, שם את הראש בין הידיים ומתחיל לבכות. 10 שנים של ציפייה ירדו לטימיון בגלל דרבי אחד.

ערן זהבי מבקיע בפנדל, יורה עלינו עם הידיים והולך לחגוג עם הקהל שלו. אני כועס עליו הרבה, מרחם עליו קצת. מרחם על עצמי הרבה. הפועל שולטת במשחק לכל אורכו, אבל כמעט לא בועטת לשער. דגני מפגיז את היציע במקום את השער בדקה ה-86. אני מסתכל על השחקנים בשריקת הסיום. הם נראים גמורים בדיוק כמו שאני מרגיש.

אני אוהב אותך, הפועל.

צמרמורת

הפועל תל אביב
עד המוות גם אם זה כואב

אולי אני טועה, אבל הניצחון של ג'וניור לא היה באותה עונה של שבחון.
חוץ מזה שלא כל כך הבנתי את הפוסט הזה. מה יש לאהוב במשחקים האלו?

זה היה באותה עונה.

בדרך כלל בסיפור שכזה צריך להיות מסר אופטימי בסוף .

לא היה כזה . אני עוד יותר מבואס .

מה הפואנטה בלשחזר את רגעי התהילה של מכבי ?

הנה יש לך עוד סיפור נהדר לאשכול הפאתט שלך.

פותח האשכול בגלל הנאיביות שלך ככה אנחנו נראים בידיוק בגלל אוהדים כמוך.

לוזרים

לא ברור לי איך הגעתי למצב שאני כל כך שונא את הקבוצה שאני הכי אוהב.

לא בכיתי אחרי משחק כדורגל אף פעם,לא אחרי התיקו 0-0 ששבר אותי,לא אחרי ה4-0 שגמר אותי ולא אחרי המהפך שלהם ב4-2 שנה שעברה שהוציא לי את כל האוויר מהריאות.
היום בכיתי כי זאת הייתה ההשפלה הכי גרוע שראיתי במגרש הכדורגל,הגשמת אם כל הסיוטים,הרגשה שאני פשוט לא מסוגל להסביר.
אני לא כועס,בעיקר עצוב,עצוב שאין צדק בעולם,עצוב שהאדם היהיר והמכוער הזה מאושר בזמן שגילי ורמוט ועומר דמארי שהם ספורטאים ואנשים למופת בוכים.
אין צדק בעולם,אבל יש קארמה,גם אם היום קשה להאמין היא קיימת.
זהבי,ניפגש.

יותר גרוע מה4:0 בהפרשים.
גם אז אני לא שונא אותם כמו שאני שונא אותם ברגע זה.

אני שונא אותך, הפועל.

זה לא הזמן להוציא עצבים אחד על השני.

באופן חצי צפוי וחצי אירוני המשחק היום יכול לתפוס מקום של כבוד ברשימה של פותח האשכול.

מותר לבנאדם להרגיש שרגעים כאלה רק מקרבים אותו יותר. אולי זה גם ההבדל ביננו לבינם.
עכשיו אפשר להמשיך בעליהום, כי אין כמו להוציא עצבים על מישהו שחווה את אותו סבל שאתה חווה ממש ברגע זה.

חזרתי הביתה וסיפרתי לאשתי (הבקיאה בענייני השטות).
"אז לא תאמיני. הובלנו דקה 88 ובכל זאת הפסדנו. זהבי עם שלושער."
אחרי חצי שעה של נסיעה עצבנית, באופן בלתי נשלט, התחלתי לחייך. זה פשוט לא יאמן עד המצב שלנו הזוי, ודווקא כשסיפרתי את זה, ושמעתי את המילים, זה הצחיק אותי.

ואז הלכתי להתקלח וקיללתי את היום שבו נולד בי החיידק.

הכי אכזרי אי פעם
מסוג המשחקים שאם זה היה קורה לקבוצה בחו״ל היו פותחים פה אשכול על טרגדיה של אוהדים, עצוב שזה קרה לנו

עד המוות הפועל! גם בטוב וגם ברע הפועל מלחמה.
שימותו הצהובים והוא? אני ממאמין שיום יבוא והוא יבוא.
איך אפשר כל כך לאהוב אותך הפועל תל אביב. היום במיוחד

אחרי הגול של הבן זונה אשכרה התיישבתי על הכיסא פעם ראשונה במשחק כלא מאמין.
המשחק היה ביידים שלנו , הזדמנות נדירה לעצור את הרצף הזעזע של שנה וחצי ללא ניצחון. וגם כשהובלנו זה היה לחצי דקה בלבד. אבל הגול בשנייה האחרונה פשוט ריסק אותי.
יצאתי ב4 וחצי מהבית ולמרות שהיה 27 הפרש עמוק ברבע האחרון זה נגמר רק 15 כי השחקנים נלחמו ומה לעשות ההם יותר טובים. משם חבר הקפיץ אותי לבלומפילד ואני כמו מפגר רץ בשביל להגיע ב8 וארבעים ו"לתפוס" שורה אחרונה בשער 7. כל המאמץ והרגשתי כאילו ירקו לנו בפרצוף.
אני כבר מזמן אומר שאין טעם לשירי שחקנים מלבד עומר דמארי וגילי ורמוט. היחידים שראויים לזה.

כבר שבוע שאני מעלים את האופציה לתסריט הנורא מכל , פשוט אופטימי ותמים שאפשר לעשות ערב היסטורי. והתסריט הנורא מכל קרה בצורה הכי זוועה שאפשר לחשוב.

למרות שאני מרוסק ולא הוצאתי מילה כבר כמה שעות, כנראה שאני אהיה גם בדרבי שבוע הבא. כי קבוצה לא מחליפים לטוב ולרע.
כנראה שנועדנו העונה לסבול. אבל צריך לתמוך כי אין דרך אחרת.

לילה עצוב

החברה שלי התאפקה לא לצחוק כשסיפרתי לה, והבנתי אותה. זאת נראית כמו איזו פנטזיה של תסריטאי מכביסט מהגיהנום, לא כמו משהו שיכול לקרות במציאות.

עד עכשיו חשבתי שאלוקים סידר את כל עונת הדאבל בצורה הזאת (מנצחים בקריית אליעזר, תיקו בדרבי וכו') בשביל שהשער של זהבי בדקה ה-93 יהיה הכי מתוק שאפשר.

עכשיו זה הכה בי.
אלוקים סידר את כל זה בשביל שכמה עונות אחרי, אותו זהבי יכניס שלושער בדרבי ויכניס גול בדקה האחרונה בשביל שזה היה הכי מר בשבילנו.

רק ככה זה מסתדר. באמת. כל התוכנית הזאת פשוט מושלמת מדי בשביל שהיא לא תהיה אמיתית.

הגול היום היה מסמר כואב ועם כל ההפסדים הכואבים שהיו השנה זה היה הכי כואב. אבל כמה כואב שזה לא יהיה זה לא יתקרב לעוצמה של הגול אליפות בטדי שאותו זהבי נתן לנו בדקה 90 הוא יכול להבקיע ולחגוג ולעשות פיו פיו כמה שהוא רוצה, את הרגע הכי מרגש שלי כאוהד הוא זה שנתן לי והוא לא יוכל לקחת את זה ממני לעולם.

תודה שהעלת לי חיוך.

בתור אחד שעבר את שנות ה - 90 אני כבר די מחוסן אבל ממש כואב לי על הילד שלי
שאתמול היה במגרש איתי ונדבק ממני באהבה לקבוצה.

אחד המועדונים הבודדים בעולם שיכול להפסיד דרבי בצורה כזאת.
מרתיח.

זה מה שהכי מעצבן אותי. המחשבה הזאת שאנחנו כל כך מיוחדים. שיש הבדל בנינו לבינם. העם הנבחר תיכף נגיד.
ברור שקבוצה שאתה אוהד, אתה תחשוב שהיא הכי מיוחדת והאהבה שלך אליה היא הכי מיוחדת ושונה.

פותח האשכול עשה לנו הכנה, שלא במודע, למה שהתרחש אתמול.