|
הפועל הראשון
ד"ר ג'ורג' קנדה משמש הרופא של הפועל תל אביב כבר 50 שנה ¬ הוא טיפל בכל הגדולים - מקלדרון ועד ורמוט, ועכשיו יקבל את פרס אומ"ץ על תרומתו לספורט ¬ בגיל ,86 משאלתו היחידה: "להמשיך כל עוד יקראו לי"
עדי רובינשטיין
בגיל 86 ד"ר ג'ורג' קנדה הוא רופא הספורט המבוגר ביותר בישראל; הרופא הכי מבוגר שהשתתף עם קבוצת כדורגל במפעלים האירופיים הבכירים; והרופא הכי ותיק, שמלווה את הפועל תל אביב בכדורגל כמעט 50 שנה. לפני שאתם עוברים עמוד, אל תיבהלו, לא מדובר בכתבה העוסקת בספורט או לחלופין ברפואה.
מדובר בראיון עם אדם שמפרספקטיבת החיים שלו אפשר ללמוד הרבה על מה שהשתנה כאן לאורך השנים. בשבוע הבא הוא יקבל את פרס עמותת אומ"ץ על תרומתו לספורט בישראל, וחשבנו שזה זמן טוב לפגוש אותו לשיחה.
הוא נולד באורשוצה, בדרום הונגריה: "כמו רוב היהודים גם אני נולדתי בחור, זה היה כפר קטן שהקומוניסטים החליטו שבעצם מדובר בעיר. אבא שלי היה דמות מוכרת ומאמן קבוצת הכדורגל ששיחקה בליגה השלישית. היתה לו עין טובה לשחקנים צעירים ומבלי שהיתה לי ברירה נולדתי עם הספורט והתאהבתי בו מייד."
זיכרונות הילדות של קנדה קשורים, איך לא, למלחמה, אבל גם לא בתקופות מלחמה החיים כיהודי בהונגריה זכורים לו כחוויה לא נעימה: "אם היית זוכה במשהו בתור יהודי, היו חוגגים לאלו שזכו במקום השני והשלישי. היו אומרים לך בפירוש שלא משנה כמה אתה טוב, אתה לא תשחק כי הגוי ישחק לפני היהודי. כשאני מסתכל היום בכדורגל שלנו ורואה שעושים את זה לשחקנים הערבים, אני לא מבין, ולא הבנתי את זה אף פעם: אם אתה טוב, אתה צריך לשחק."
הוא עבר עם משפחתו ממחנה עבודה אחד למשנהו ובשנת 1949 עלה לישראל. מייד התקבל ללימודי רפואה אבל אולץ לשרת שנתיים בצבא. אחר כך חזר ללימודים באוניברסיטה העברית
")הייתי שחקן כדורגל לא רע והמאמן שלנו
בקבוצת האוניברסיטה היה חיים יבין.("
1956-ב סיים את לימודיו כרופא ילדים,
והיכרות עם עובדת בבית החולים תל השומר שהיתה קרובה להפועל תל אביב חיברה
אותו אל קבוצת הכדורגל של המועדון: "התחברתי להפועל תל אביב כי בירושלים לא היו קבוצות שהתחברתי אליהן, למשל את בית"ר ירושלים כקבוצה דווקא אהבתי אבל הקהל שלהם לא מצא חן בעיניי."
"כסף לא עניין אותי"
בלומפילד היה אז עוד איצטדיון באסה, וקנדה, עדיין כאוהד, נהג להתפלח למשחקים. "העונה הראשונה שלי כרופא היתה עונת האליפות, אני לא אשכח את הגול במשחק האליפות של קיקו רחמינוביץ. מאז הבנתי שאני עם הפועל, ולא רק הפועל אלא הפועל כדורגל, כי כשהעבירו אותי לכדורסל ניסיתי, אבל לא אהבתי את זה והלכתי.
"להיות רופא ספורט בארץ ובכלל, אתה צריך לעשות את זה מאהבה. אף אחד לא הכריח אותי, זו לא היתה הפרנסה העיקרית שלי ולא עשיתי את זה כי זו היתה חובה או חיכיתי שמישהו ייתן לי פרס. אני אוהב את המשחק ואוהב את הרפואה. אבל האמת, את הכדורגל אני הכי אוהב."
קנדה ראה בשנותיו הרבות בספורט את כל הגדולים משחקים, ולכן מעניין לשמוע אותו מספר כי "רוני קלדרון היה השחקן הישראלי הכי גדול שלבש את המדים של הפועל. מה שהוא עשה עם הכדור, אף אחד לא עשה. אבל כדורגל זה אחד המקצועות האכזריים ביותר שיש בעולם, ורוני לא מיצה את מה שהוא יכול היה למצות."
בקרב הכדורגלנים הזרים שבהם הוא טיפל הוא מספר ש"אישטוון פישונט היה הזר הכי גדול שיצא לי לראות משחק בהפועל." הוא מפליג בסיפורים, הזיכרון שלו מדויק אחד לאחד.
הוא זוכר איך תפר שחקן בחדר ההלבשה באשדוד - "היום מי היה נותן לי לעשות כזה דבר? היום היו מעלים לאמבולנס וישר לאיכילוב. אבל פעם השחקנים היו יותר קשוחים ויותר אתלטיים. זה גם קשור לזה שהתמקצענו ושומרים יותר על הכדורגלנים. את מה שקורה בקבוצות הגדולות באירופה אני לא אוהב, נותנים לשחקנים טיפול יתר."
ואיך פעם אחת זרקו עליו בננה והוא תפס אותה ולקח ביס: "אבל אז כמה שהקהל היה משוגע היו זמנים אחרים במדינה. היית מגיע לבלומפילד ורואה ביציע הכבוד את חיים הרצוג, יצחק רבין. היום כשאתה מסתכל הרבה פעמים ביציעים הללו, אתה רואה הרבה אנשים, שנקרא להם לא ממוסדים. אתה יודע מה, אולי הם יותר מדי ממוסדים," הוא אומר וצוחק בקול גדול.
בעוד חודש יארוז את התיק שלו וייצא עם הפועל תל אביב למחנה אימון בגרמניה: "אני מקווה שתהיה השנה קבוצה נחמדה. חשבתי על זה שבכל השנים שהייתי הרופא של הפועל ראיתי בנסיעות באוטובוס רק שני שחקנים שקראו ספרים, שלום תקווה ואסי דומב. אולי בבית הם קוראים יותר, אבל ממה שאני ראיתי זה היה רק שניהם.
"אבל ככה זה, הכל השתנה. פעם היו משחקים בשביל הסמל והיום בשביל הכסף. ואתה יודע מה, אני לא מאשים אף אחד. אצלנו במועדון לא אוהבים את שמעון גרשון וגילי ורמוט שהלכו לשחק בשביל קבוצות אחרות. גם אני לא סולח לדוביד שוויצר שהעביר את הבן שלו מושיק למכבי רק בשביל כסף.
"אבל מצד שני, מה אתה רוצה, שהם יסיימו את הקריירה שלהם עניים? שלא יהיה להם מה לאכול בבית? אותי אישית אף פעם לא עניין כסף, ניסיתי לאכול עם שתי כפיות ואף פעם לא הצלחתי, אבל פרנץ פושקש אמר פעם: 'הרבה כסף - הרבה כדורגל, מעט כסף - מעט כדורגל.'
ד"ר קנדה אומר כי "שום שחקן לא אשם שהקבוצה שהוא משחק בה ענייה," ומבהיר: "לכדורגלן יש קריירה קצרה והוא צריך להתפרנס. אבל העניין הזה בכסף הוא תוצאה של חברה שהשתנתה. יכול להיות שיש היום לאנשים הרבה יותר כסף ממה שהיה להם פעם, אבל יש להם הרבה דברים פחות טובים ממה שהיה כאן פעם, כמו חום ומחויבות אחד לשני."
במשחקים עצמם מדובר בחוויה בפני עצמה לשבת ליד קנדה. הוא מקלל את השופטים, את השחקנים וחי את המשחק. ואם זקוקים לעזרתו, הוא זונח את הכל: "ואז הכדורגל לא מעניין אותי אלא רק לטפל בשחקן. אתה צריך להבין, אני חייב ללכת לעבודה בכל יום, אחרת ברגע שיצאתי לפנסיה הייתי מת כבר מזמן. כל מי שלמד איתי רפואה כבר לא איתנו. אבל אני? כל עוד הפועל יקראו לי אני אגיע."
_________________
הפועל תל אביב מ-1927 ולתמיד
|
התחבר
הרשמה
שאלות נפוצות
חיפוש
