פורום השדים האדומים

טוב, אנסה גם. המשחק הראשון בו הייתי היה דרבי באיצטדיון רמת גן, כך שהמפגש הראשון שלי עם שער 7 היה הלום למדי. הצפיפות שהחליפה את המרחב של האיכסטדיון והטלוויזיה בבית, הלכלוך וריח הסיגריות העוצמתי והבלתי נסבל מבחינתי באותו זמן, והגבריות הבוטה של היציע, גרמו לי לשוק. זה כמובן הסתיים בהפסד ואני רק נותרתי תוהה מה לעזאזל קרה בשעתיים האחרונות.

טוב, עוד אחד:
המנוי הראשון שעשיתי היה ב-04/5, עונה נוראית, כמובן. המשחק הראשון שלי כמנוי היה הפסד עלוב של 1:0. העניין הוא שהגעתי למשחק הזה לבד, כשאבא שלי מאושפז בבית חולים. אני זוכר את הקונטרסט המשמעותי בין החום העוטף של העידוד בלב לבו של שער 5 לבין הבדידות שהרגשתי לפני שנכנסתי ליציע ואחרי שיצאתי ממנו.

מעבר למשחק הזה, לא זוכר משחק בו נשלף לשחקן כרטיס אדום ואח"כ בוטל.

הזכרון הכי מוקדם שלי, אני ילד קטן הולך עם אחי לדרבי, יושבים בשער 7.
סיני מחמיץ פנדל דקה 90 מול אובארוב, הפועל מפסידה 1:0.
אני חוזר הביתה בוכה דמעות

המשחק הראשון או השני שלי.

מה זה 'או', איך אפשר לשכוח את המשחק הראשון?

באחד המשחקים הראשונים באירופה עם שופטי רחבה. משחק חוץ שלנו, לא זוכר איזה (המבורג? ליון?), השופט שרק לפנדל והוציא כרטיס אדום, אבל שופט הרחבה שכנע אותו שלא היה כלום וזה בוטל. מישהו זוכר מול מי ולמי נשרקה העבירה?
אגב, מאותו מקרה אני לא מתלונן יותר על עודף שופטים במגרש.

אני מאוד מאוד מאוד משתדל לשכוח את כולם.

פסו איינדהובן ב 3-3
אדום לאניימה
אם אני לא טועה

אני יחסית צעיר ולכן גם הזכרונות די צעירים, אבל בכל זאת יש המון זכרונות יפים, וגם כמה קצת טראומטיים.

-כמו האחרון, גם המשחק הראשון שלי בבלומפילד (ובכלל) היה מול מכבי פתח תקווה. 9 בפברואר 2008, מספר מחזורים אחרי הפיטורים של לוזון. את השער הראשון שזכיתי לראות הבקיע עומר דמארי, במדי פתח תקווה. אחר כך הופכים ל2-1, טל חן מורחק וחצי שעה מעיפים כדורים לשמיים כדי לשמור על היתרון עד הסיום. שומרים.
-דרבי שבחון, כשעוד היה בצד של ההם. אני לא זוכר אם זה היה הדרבי הראשון או השני שלי, אני רק זוכר שישבתי ב13 וקיבלתי קצת הלם מכל מה שקרה בתוספת זמן ומהחיכוך עם אוהדי מכבי ב11.
-חגיגות הטירוף אחרי ה4-2 בדרבי בעונת הדאבל, לא זכור לי משחק אחר שנשארנו כל כך הרבה זמן ביציע אחרי השריקה, ועוד בשער 7.
-ה4-0 (אולי 5? לא זוכר פתאום) על אשדוד בערב ל"ג בעומר 2010. משחק סופר מרגש.
-חגיגות הדאבל
-הדרבי הראשון של 10/11. חגיגות השער של ההוא בדקות הפתיחה היו הכי מופרעות שאני זוכר, בפער ענק. עפתי בערך 3 שורות קדימה תוך כדי.
-רצף הנצחונות המטורפים של תחילת ינואר. לדעתי כבשנו בערך 15 שערים ב3 משחקים, היום אנחנו עושים את זה בחצי עונה.
-הניצחון 4-1 על חיפה, החוויה הכי הזויה שהייתה לי. תופס אותי שוטר עם בירה בשדרות ירושלים, לבד, ילד חנון בן 16 שזאת פגישה ראשונה שלו עם המשטרה. נותן לו שם משפחה וכתובת מזוייפים ואומר לו שאני בן 19 (כשבפועל אני נראה בן 14 גג), הוא רושם ומשחרר. כל סיום המשחק נקרע בין הלחץ מזה שלא זייפתי מספיק את הפרטים ובין השמחה על הנצחון המטורף. בסוף, מן הסתם, לא קרה כלום.
-מזג אוויר. הגשם של בני יהודה, הגשם של קאזאן. המשחק הכי לח בהיסטוריה מול אקטובה. ההפסד 4-2 בדרבי בסוף 12/13 (?), להסתובב במאי ביפו ולחפש איפה מוכרים פאקינג מטריה.
-אשקלון בגביע, המשחק הכי משעמם בהיסטוריה. מלווה חבר אחרי ניתוח עם כסא גלגלים ביציע הנכים, במחצית מגיע ליציע הנכים דורון אוסידון, יום אחרי שנכנס לתפקיד. בשלב כלשהו התחלנו לשחק ארץ עיר ביציע מרוב שעמום.
-הדרבי הראשון של 11/12. יומיים לפני הגיוס, מצליח להסתנן למכירה בקריית שלום ולהשיג נוער ל7. כמה מאות אנשים יוצרים רצף עם 5, וחוגגים להם מול הפרצוף. לדעתי הפעם האחרונה שישבו אוהדים שלנו ביציע שלהם.
-המשחק מול אתלטיקו, אולי הכי מבאס שהיה לי בחיים. סגרתי שתי שבתות רצוף רק כדי שיתנו לי לצאת אליו ולקבל בראש, ערב לפני יום הולדת.
-המשחק ההזוי נגד רמה"ש בעונת רב"ש, שכבשנו 3 שערים ב8 דקות ולפרקים חשבתי שאנטבי זה רוברטו קרלוס.
-המשחק הראשון אחרי צוק איתן. הפעם היחידה עד היום שבכיתי בטקס.
-רעננה שאחרי עסקת ורמוט-רייכרט, אחד המשחקים הכי טעונים שאני זוכר. הייתי מנוי ל13, והיינו אולי ארבעה בכל היציע ששרקו בוז כשרייכרט נגע בכדור, כשזה בד"כ גם גרר ריבים עם 10 איש מסביבך. בסוף המשחק בדרך החוצה אח של סארי פאלח בא אליי ואמר שהוא מבין אותי. בסוף העונה סיכמנו שהטמפרמנט שלי פחות מתאים לאווירה ביציע, נפרדנו כידידים וחזרתי לשער 5.
-המשחק שסיימנו עם פאלח בשער. אני זוכר שב1-0 של אשדוד הייתי בלחץ כמו שלא הייתי מעולם, אולי חוץ מבמשחק מול זלצבורג. לדעתי היינו באותו רגע בסכנת ירידה הכי ממשית בשתי העונות האחרונות, אולי חוץ מה24 שעות העונה שהיינו מתחת לקו. בסוף המשחק, בין השני לשלישי, אני חושב שהייתי על סף התקף לב.

כמה עצוב לעזוב
איפשהו בלב אני עוד מקווה שמשהו יקרה ושנשאר לשחק שם. לא השלמתי עם העובדה שזה נגמר.

לגמרי, לדרבי הזה התכוונתי.

דקת דומייה בעונת הדאבל האחרונה..... שקט מוחלט, ופתאם איזה גאון צועק "קשטן, חילוף!!"

אכן
viewtopic.php?f=11&t=67636

את הגול של יגאל אנטבי מ25 מ' אלכסונית.. אחרי שיעקובו העלה ל1-0 .
זה הזכרון הראשון שלי מהאצטדיון הנפלא הזה.

את הגול של יגאל אנטבי מ25 מ' אלכסונית.. אחרי שיעקובו העלה ל1-0 .
זה הזכרון הראשון שלי מהאצטדיון הנפלא הזה.

זכרונות רחוקים שאיכשהו חקוקים לי יותר מהחדשים-
משחק ראשון- ילד בן 9 בגארבג' טיים של 95/6 מול מכבי יפו. 4-2, זוכר שער ענק של שלום, ממש אשמח אם מישהו ימצא תקציר של זה איפה שהוא.
הנצחון על הפועל פ"ת במקביל משחק השרוכים והדמעות שאחרי
ניצחון על בית"ר בעונת הגביע אחרי השרוכים כשאני ועוד חבר (ילדים) בקושי מספיקים להגיע לאוטו כש 5 אוהדי בית"ר דופקים עליו ומנענעים אותו
חגיגות הדאבל מול הרצליה
הגולים מול צ'לסי שלמיטב זכרוני נפלתי 2 שורות קדימה ובקושי נשמתי.
המשתמש עזרא יכול להזכיר גם תקרית פחות נעימה מהגרסא המטומטמת שלי בגיל 15 בשער 4.

כשהייתי בצבא הצלחתי לשכנע את המפקד שלי שהיה אוהד כורסא קלאסי לתת את האפטר של ההכנת סגל בבית גולדמינץ על הדרבי גביע (08/09)+"תזמין לנו כרטיסים" ככה גם הרווחתי טרמפ למשחק (אחת הפעמים הבודדות שישבתי ב 2).
בדרבי של ה 1-1 ב 2011 הצלחתי לשכנע חבר שעשה מנוי לוחם ל 7 מכבי ולא ניצל אותו אפילו פעם אחת לתת לי אותו למשחק. זוכר בחלחלה את הכמה דקות שהצגתי את עצמי כאוהדי מכבי כדי להכנס. מהצגת המנוי בגדר ההיקפית בכניסה שהייתי רגיל אליה כשהסדרן אומר לי "אוהדי מכבי זה שם", עד הכניסה ליציע שילד עם חצ'קונים מבקש ממני לתרום לשחקן ה 12 כשאני נקרע לו מצחוק בפנים. באותו משחק דווקא העבירו אותנו ל 5.
הגשם הנוראי מול בני יהודה. הייתי עם אחי הקטן מכמה עשרות בודדים שישבנו ב 7, לא היה לי מושג איך אני חוזר הביתה, בסוף כרגיל איך שהוא הסתדרנו.
העלייה במדרגות
הלחץ בדרבים
שמח שיצא לי לשבת בכל אחד מהיציעים במקדש לפחות פעם אחת
אני חושב שהנסיעה מהקיבוץ שלי (עד שעזבתי אותו לפני 4 שנים) לבלומפילד זאת הדרך שעשיתי הכי הרבה פעמים בחיים. עכשיו כשאני גר מרחק הליכה מבלומפילד, לוקחים גם אותו.

אתגעגע

צריך לשנות את השיר: מחכה כבר שנים לעלות...

משחר ראשון : דרבי ב2002\2003 אם אני לא טועה שנגמר ב0-0, הייתי בן 4 או 5 בשער 7 , חקוק לי בזיכרון נגיחה של הולמאי או פישונט למשקוף או ממש מעל המשקוף. אם מישהו יצליח לומר לי מי נגח אני ממש אשמח. זוכר ששמרתי את הקונפטי לגול ובסוף זרקתי אותו בשריקה.

משחק ראשון בשער 5 : דה רידר מול בני יהודה. כמה התרגשתי אין לכם מושג.

הדרבי הנוראי בהיסטוריה : לא אשכח את זה לעולם. פשוט טראומה שאני אשאר איתה לנצח. באיזשהו מקום בלב שלי אני שמח שזה קרה במובן הזה שכאחד שלוקח את הפועל מאוד רגשי, אני מרגיש מעט מחוסן עכשיו.
זאת חוויה שמסמלת את התקופה של הכמה שנים האחרונות , ובאיזשהו מקום זה פשוט הפיל עליי את האסימון שאנחנו כולנו בלב עדיין בעונת הדאבל, עמוק בתוך הריקנות שבמועדון שלנו באותם ימים, עמוק בחוסר ההזדהות המוחלט עם הקבוצה. אני חושב שאצל הרבה מאוד אנשים המשחק הזה הביא לאנשים חתיכת כאפה, שגרמה לדעתי בין היתר לכבירי להיכנס להפועל.

דרבי 3-1 : התיקון הפעוט אמנם, אך עדיין תיקון מסויים לדרבי הארור ההוא.
דמארי

בדרבי 3-2 אומנם היתה אכזבה והכל אבל את האמת יש דרבים שהרבה יותר כואבים ממנו לטעמי
ושנים מהתקופה היחסית האחרונה, דרבי "איך שמחתם בתיקו ודרבי 4-2 להם אחרי 2-0 לנו

האיך שמחתם בתיקו הותיר אותי בדיכאון אמיתי לשבוע. אבל רק שבוע אחד. בראיה היסטורית זה דרבי אדיר.

פחות משבוע, לא?
לקחנו גביע אחרי כמה ימים.

הגביע הזה היה הדבר הכי מיותר שקיים באותו זמן. חוץ מהשירה של אלי גוטמן כל העולם כולו, זה הרגיש כמו פרס ניחומים לא מוצלח.
הדרבי היה 8.5, הגביע 13.5 והדאבל...אם זכרוני אינו מטעני

לפי דעתי ה11.
והאמת שאני מסכים איתך.

אני לא אשכח את הדיכאון שתפס אותי כשניגנו את We are the champions

Sent from my HTC One_M8 using Tapatalk

מרשים איך אנשים מוצאים את עצמם מדוכאים כשלקחו גביע. אתם לא שמים לב שהאליפות יותר מתוקה כשהיא נדירה... הגביע היתה מתנת פרידה יפה מגוטמן.

המשחק הראשון שלי בבלומפילד היה נגד סטרומסגודסט, שנת 99 נראה לי (עד אז כל המשחקים שהלכתי אליהם היו ברמת גן).
ישבתי עם "החבר'ה הגדולים מהקיבוץ" בשער 7, שער 5 היה בשיפוצים או משהו.
זכור לי מהמשחק הזה בעיקר שוק תרבות. שורה מתחתינו ישבה חבורה של חבר'ה שבכיף אפשר לקרוא להם ערסים (סליחה על חוסר הפוליטיקלי קורקט). עד אז לא ידעתי שיכול להיות דבר כזה ערסים אוהדי הפועל... המשחק שוחק בחום מטורף של יולי אוגוסט.
מתישהו במהלכו בשורה מעלינו אוהד הרביץ לאוהד אחר, כנראה בגלל הקטע של לשבת/לא לשבת, וגם מזה הייתי בשוק, איך זה יכול להיות דבר כזה שאוהד הפועל ירביץ לאוהד הפועל.
הנורבגים סבלו ממש מהחום ומפעם לפעם רצו לכיוון הספסל שלהם בשביל לשתות מים... הם נראו די מסכנים. בסוף ניצחנו 1-0 משער של אסי טובי.

בוודאות אירופה

עונת 98/89. החום והלחות במשחק הזה הרגו אותי כמו הגשם במשחק נגד קאזאן. ההבדל הוא שנגד הנורבגים ישבתי בשער 2 וזה היה להיות כמו בתנור עם הגג.

רמי רוטהולץ, אמנם מכביסט, אבל טקסט מרגש
http://sport1.maariv.co.il/%D7%9B%D7%AA ... %94/174904

בגרסת הפרינט של מעריב זה אפילו נערך יותר יפה - הכותרת היתה "הר הבית", ובתת כותרת - "אפשר להרוס אותו. אי אפשר לבנות טוב ממנו. שריקת סיום בבלומפילד"