שוב פעם אותה תחושה, שוב פעם אותה תחושה אחרי הדרבי של ה-4, של המשחק אחרי פנדורי, של החמישייה מול בית''ר, של התיקו בעונת הדאבל בדרבי, של ה3-2 של זהבי, תחושת התסכול הזאת, הקשה, החדה, ששורפת אותך מבפנים, כמו סכין שנכנס בתוכך, המחשבות של "למה נכנסתי לסרט הזה מלכתחילה, הרגש לא ייתן לעזוב דבר כזה בחיים עד כמה שזה קשה", ובתכלס, להיות אוהד הפועל זה קשה, אבל מה קשה, באמת אי אפשר לתאר, כמה סבל אני אישית ואוהדים סביבים חווים, עזבו את הריגושים הפשוט מטורפים שזוכרים כל החיים, אבל וואלה כמות הסבל והחרא שאכלנו מהקבוצה הזאת זה פשוט בלתי יתואר. מסוג המשחקים שאני יושב ומנסה להבין למה בחרתי ונכנסתי לזה, ומנסה להבין איך קבוצת כדורגל יכולה לגרום לי להיות בדיכאון בגלל דברים כאלה שבועות. ויש זכרונות שחקוקים בלב כל החיים, והאנשים שמסביב פשוט לא מבינים את זה.
את האמת שכתבתי את זה כי פשוט אין כבר מה לכתוב על המצב הנוכחי. זה אותם הודעות שחוזרות על עצמם פעם אחר פעם. באמת שעייפנו כבר.
אין תקווה כי אין אפילו על מה להסתכל בעתיד, אי אפשר יותר להסתמך על התירוץ העלוב וההכחשה הזאת של "לפחות נשאר אותו סגל ועונה שעברה שיחקנו טוב".
פשוט מנסה לא לחשוב על זה, פשוט ככה.
עתיד לוט בערפל, ואפילו בתור אוהד לא מסוגל לחשוב מה אפשר לעשות כנגד זה, מצד אחד באמת לעשות רעש ובלגאן ירחיק רוכש כמעט סופית אחרי שהתדמית תהיה קהל בעייתי, מצד שני חרם כלכלי יגמור את הדבר שאנחנו כל כך אוהבים סופית.
עם הגב אל הקיר, חייבים להמשיך הלאה. איכשהו.
יום עצוב.