ציטוט:
כיצד הגיע אחד ממועדוני הפאר של הכדורגל הישראלי אל סף חדלות פרעון? איך נערמו החובות ומי בכלל מחזיק בקבוצה? עירד צפריר יצא לחפש את שורשי ההידרדרות וסוקר תחנות בנפילתה של הפועל תל אביב שלב אחרי שלב.
פרק א': מסמי סגול ועד הליך הבמבי
סיפור הידרדרותה של הפועל תל אביב אל סף חדלות פרעון הוא סיפור מורכב, רב תפניות ואינטרסים. לפעמים נדמה שאפילו אוהדי הקבוצה כבר אינם יודעים להסביר כיצד הכל החל, מהי השתלשלות האירועים, מי ניהל, מי הבעלים, מי חייב למי, ומי זה מני ויצמן. אך תמונה, כפי שאומר הפתגם, שווה לפעמים אלף מלים, ואותה ניתן היה לראות החודש באולמו של נשיא בית המשפט המחוזי בתל אביב איתן אורנשטיין, כשאחד ממועדוני הפאר של הכדורגל הישראלי ביקש הקפאת הליכים.
חובותיה של הפועל נאמדים כיום ב-100 מיליון שקל, ענייניה הועברו לניהול נאמן ואיום בהפחתת 9 נקודות עשוי להביא אותה לירידת ליגה. סדרת הכתבות, שזהו הפרק הראשון שלה, מנסה לעשות סדר בסבך האינטרסים, המחאות, התככים ושלל הדמויות שבחשו מאחורי הקלעים בענייניה של הפועל. הסיפור הוא סיפורה של הפועל, אך הפנים הם פניו של הכדורגל הישראלי ותרבות הניהול, או אי הניהול, שלו.
משך עשרות שנים מומנה הפועל תל אביב, כמו קבוצות ספורט רבות אחרות של מרכז הפועל, על ידי ההסתדרות בכספים ציבוריים. ההידרדרות ההדרגתית במצבו הכלכלי של הארגון וחובותיו האדירים, לצד מדיניות ההפרטה הממשלתית, הובילו ב-1994 את יו"ר ההסתדרות דאז, חיים רמון, למהלך קשה שבו מכרה ההסתדרות חלק נכבד מנכסיה.
הקשיים הכספיים של ההסתדרות לא פסחו על הפועל והובילו את המועדון לשנים של צנע. הקבוצה הגדולה של שנות ה-80' ירדה לליגה השנייה ב-1989, עונה אחרי שזכתה באליפות. בראשית שנות ה-90' נוהל המועדון בתקציבים של קבוצת מרכז טבלה. משה סיני שימש כמנג'ר במשך שבע שנים תוך שהוא זוכה לאמון עיוור, על אף שלא הגיע להישגים משמעותיים, ולבסוף הוחלף בידי דרור קשטן, כשהקבוצה במקום האחרון ובסכנת ירידה מוחשית.
אלא שהשבר שנוצר בפיטורי סיני היה גם סימן לתחילתו של עידן חדש בהפועל: ההסתדרות מכרה את המועדון לקבוצת רוכשים בראשות סמי סגול, בעלי "כתר פלסטיק", וזה הותיר את הניהול לאחיו יצחק, ולשותפים הקטנים - אנשי העסקים רפי עגיב ומוטי אורנשטיין והפרסומאי משה תאומים, אוהד הקבוצה ומי שהפך באותן שנים ל"פנים של הפועל". עם סגל חדש ולא נוצץ במיוחד הצליחו הבעלים החדשים בעונתם הראשונה לסיים במקום השני בליגה ("עונת השרוכים"). במקביל, הקימו תאומים, אורנשטיין וסגול את "מפעלות החינוך", חברה לתועלת הציבור שחרתה על דגלה את קידום הכדורגל ככלי חינוכי.
בשנים 2004-1997 נוהלה הפועל ישירות על ידי תאומים, התמודדה בצמרת הליגה ובאירופה וזכתה בתארים. אלא שבקיץ 2002 החליט סגול "לסגור את הברז" אחרי שהשקיע מכספו בקבוצה, לפי הערכות, 180-120 מיליון שקל. דווקא עונת השיא ב-2002, שבה הגיעה הפועל לרבע גמר גביע אופ"א, הפכה לנטל כלכלי במקום לשמש כמנוף צמיחה (המשחק נגד מילאן הועתק לקפריסין - ע"צ). החלטתו של סגול להפסיק את השקעותיו הכספיות בהפועל סימנה עתיד לא ברור לקבוצה והביאה בהדרגה לעזיבת קשטן ורוב הכוכבים.
בעונת 2005-2004 השתרכה הפועל בתחתית ורק ברגע האחרון, עם שייע פייגנבוים ושלום תקווה, הצליחה להינצל מירידה. במהלך אותה עונה החליט תאומים לפרוש מתפקידו. "אני מנהל כושל", הודה פומבית והעביר את הניהול לידי דירקטוריון בראשותו של חיים רמון, אוהד הקבוצה ובאותם ימים עדיין פוליטיקאי בכיר. רמון החל לתור אחר מישהו שייקח לידיו את הפועל וניהל מגעים עם שתי קבוצות שהביעו עניין בחוזה ניהול עם "כתר": האחת היתה זו של ג'קי בן זקן, אברהם נניקשווילי (פעלו יחד גם במסגרת "מנופים פיננסיים" וחברת "שמן") והכדורגלן חיים רביבו; והשניה היתה זו של מוני הראל, שמעון ציטרון ושחר בן עמי.
הראל, יו"ר המועדון בתקופת ההסתדרות, היה מקורב מאוד לגוורדיה הוותיקה של הפועל וזכה בחוזה ניהול למשך שלוש שנים. הוא היה אמנם איש אמיד, יבואן מותג נעליים גדול, אך בהחלט לא אדם שיכול להחזיק לבדו מועדון כדורגל בסדר גודל של הפועל תל אביב. בן עמי, עו"ד בהכשרתו, ייצג באותה תקופה כדורגלנים וקבוצות וסייע להראל בצד המשפטי והמקצועי, ואמנון ברזילי, אז יבואן סובארו, היה גבו הכלכלי כספונסר.
תאומים והראל סיכמו כי על כל עונה שבה לא יעמיק גרעונה של הפועל (שעמד אז על כ-40 מיליון שקל) – יזכה הראל ב-10% מהמניות. תחת הראל זכתה הפועל פעמיים בגביע המדינה והעפילה פעמיים לשלב הבתים בליגה האירופית. הגרעון צומצם, אך בעונה השלישית שוב צללה הקבוצה לתחתית. גיא לוזון, שאילץ את יוסי אבוקסיס לפרוש, פוטר אחרי עשרה מחזורים כשהקבוצה במקום האחרון בטבלה. הזרים הברזילאים שהביא לוזון, אבדג'י (בדמי העברה של כמיליון דולר) וגבריאל דוס סנטוס אכזבו ושוחררו במהירות ובפזיזות. תביעותיהם נגד המועדון הגיעו עד פיפ"א, אשר חייבה באחרונה את המועדון לפצותם בכשישה מיליון שקל. במקום לוזון הובא אלי גוטמן, שמינה את אבוקסיס לעוזרו, ויחד השאירו את הפועל בליגה.
בקיץ 2008 פג חוזה הניהול. הראל, שהצליח לצמצם את הגרעון, היה זכאי כעת ל-30% מהמניות. ההסכם העניק לו גם אופציה לרכישת יתר מניות הפועל תמורת חמישה מיליון דולר, אך הוא בחר שלא לממשה והודיע על עזיבה, דבר שגרם להחרפת אי הוודאות הכלכלית. הפועל היתה אמורה לשוב כעת לניהול תאומים וקבוצת כתר, רק בלי "הדובדבן", כלומר הכספים של סגול. האוהדים לחצו להחזיר את הראל ועשרות מהם התפרעו במשרדי כתר בהרצליה ב-5 ביוני 2008 במחאה על הקיפאון בהכנות לליגה. רבים רואים באירוע הזה את הרגע שבו החליט סגול לנטוש סופית את הפועל ולמסור להראל בחינם את המניות שנותרו בידיו. הראל היה כעת לבעלים היחיד והקים את "הראל אחזקות" – שם החברה שבמסגרתה פועל מועדון הפועל תל אביב עד היום.
על אף שלהפועל היה כעת בעל בית אחד, היה מדובר בבעלים שגבו הכלכלי אינו רחב. במהלך עונת 2008-2007 נקלע מוני הראל לסכסוך עסקי עם הספונסר ברזילי בעקבות התרסקותם המשותפת בחברת "מטיס קפיטל". הפיתרון הגיע מכיוונו של סגן יו"ר ההתאחדות לכדורגל, שטרן חלובה, אשר שידך להראל את אלי טביב, הבעלים של הפועל כפר סבא באותה תקופה.
בעסקה שנויה במחלוקת שבוצעה בקיץ 2008 העביר הראל לטביב 50% ממניות הפועל בתמורה להעברתם של סמואל יבואה, דגלאס דה סילבה ואביחי ידין להפועל, וככל הנראה גם בתמורה לכך שטביב יסייע לו בהפקדת ערבויות בבקרה התקציבית עונה לאחר מכן. "אם לא הייתי נכנס - מוני לא היה ממשיך בקבוצה. לא היה לו כסף לשחקנים, לערבויות. הוא אמר 'בואו תעשו לי סדר'", סיפר טביב בעניין זה ל"הארץ".
גיא בלום, אז יו"ר חוג האוהדים של כפר סבא וכיום סמנכ"ל המועדון, נזכר: "בקיץ 2008 פניתי למשה אביבי, היועץ המשפטי של ההתאחדות. אמרתי לו 'טביב לוקח שחקנים מכפר סבא ועובר להפועל ת"א'. הוא אמר 'לא יכול להיות'. התקשרתי לנציג הציבור בהתאחדות, בן כספית, אוהד הפועל. אמרתי לו 'מפרקים פה קבוצה על חשבון אחרת, למה אתם לא מתערבים?' הוא אמר לי 'זה בן אדם פרטי, אני לא יכול להתערב'. דיברנו עם אוהדים של הפועל ואמרנו 'היום זה קורה לנו, בעתיד זה יקרה לכם'. זה לא עניין אף אחד". העברת שחקני כפר סבא, ששווים הכולל הוערך אז בכ-12 מיליון שקל, תהווה נדבך בתסבוכת המשפטית שאליה תיקלע הפועל בעתיד.
בעונת 2009-2008 טביב עדיין לא היה מעורב בהפועל באופן פעיל, אך הראל כבר החל להכין את הקרקע לצירופו: בנובמבר 2008 הוא פיטר את המנכ"ל הוותיק אריה הרשקוביץ', שעבד במועדון מאז תחילת שנות ה-90' והיה דמות חשובה ואחראית בניהול השוטף. אמיר לובין קודם מתפקיד הדובר למנכ"ל, שחקני הרכש החדשים מכפר סבא השתלבו היטב ותחת גוטמן חזרה הפועל לצמרת וסיימה את העונה במקום השני.
לקראת עונת 2010-2009 הודיעה ההתאחדות לכדורגל לטביב כי הואיל וטרם העביר את מניותיו בהפועל כפר סבא - יהא עליו לעבור שנת צינון בטרם יוכל להירשם כבעלים בהפועל. טביב החזיר את הפועל כפר סבא לעמותה המקומית, ובתמורה חתם שאולי דור, יו"ר ההסתדרות בכפר סבא, על ויתור בנוגע לזכויות קיימות ועתידיות על שחקנים שעברו לאדומים. במקביל מינה טביב את גבי קצרה, יד ימינו בכפר סבא, למנכ"ל הפועל תל אביב, הגיע למשחקים ולחדר ההלבשה, למרות חוק הצינון. על הדשא, גוטמן הוביל סגל מרשים לזכייה בדאבל עם שער אליפות של ערן זהבי בדקה ה-92 באיצטדיון טדי.
ההצלחה בליגה הגדילה את תאבונם של הראל וטביב. לקראת עונת 2011-2010 הימרו השניים על העפלה אפשרית לליגת האלופות והגדילו את התקציב באופן משמעותי. לכולם היה ברור שכישלון יביא למכירה רבתי של כוכבים, אך הקבוצה עמדה במשימה ועלתה לשלב הבתים, כששוב היה זה זהבי שכבש בתוספת הזמן, הפעם מול זלצבורג.
האדומים חגגו, אך הכספים שנכנסו לקופתם וסגרו את הגרעון היו גם השלב שבו הסתיים ירח הדבש של הראל וטביב. השניים הסתכסכו והפיצוץ הגיע לכדי מריבה לעיני כל בבית מלון בליסבון, ערב המשחק הראשון מול בנפיקה. טביב טוען כי הפיצוץ נבע מכך שהראל רצה להיות פעיל יותר בניהול הקבוצה וביקש להחליף את קצרה באחיו, משה הראל. עבור הראל וטביב ההעפלה לצ'מפיונס היתה שקולה למציאת מכרה זהב ואיש מהם לא התכוון לעזוב. הסכסוך החריף לכדי מריבה מתוקשרת. כל החלטה והחתמה הפכו לסאגה שדרשה את אישור שניהם. וכך, למרות הופעה מכובדת בליגת האלופות, הסתיימה העונה באובדן האליפות למכבי חיפה, אך בזכייה שנייה ברציפות בגביע.
הראל וטביב חיפשו דרך להיפרד ולשם כך פנו להליך המכונה "במבי" (Buy Me Buy You), מנגנון מוכר בעולם העסקי להיפרדות בין שותפים. הראל היה זה שיזם את ההליך, קבע מחיר, וטביב היה צריך לבחור אם למכור או לקנות בסכום הזה. אלא שלפני ההליך הודלפו לתקשורת ידיעות על רצונו של טביב לעזוב. בעקבות הפרסומים נקב הראל בהצעה נמוכה יחסית: שישה מיליון שקל. טביב קפץ על המציאה וב-16 במאי 2011 הכריז: "מהיום אני הבעלים היחיד". הראל עוד ניסה להיאחז בציפורניו במועדון, טען כי הליך הבמבי היה בלתי חוקי והעניין נגרר לערכאות משפטיות.
הכאוס הניהולי נמשך במלוא עוזו והשליך כמובן גם על הנעשה על כר הדשא. גוטמן הודיע מיד אחרי הזכייה בגביע על עזיבתו והכוכבים החלו להימכר לאירופה בזה אחר זה (ורמוט, שכטר, זהבי). גם ההכנות לעונה הבאה הסתבכו. כדי לחזק את הקבוצה, סיכם טביב עם משפחת לוזון על רכישת 50% מהזכויות על כרטיס השחקן של עומר דמארי תמורת 1.5 מיליון יורו בעסקה שנויה במחלוקת שבמהלכה, כך לטענת הראל, זויפה חתימתו.
לטענת הראל, הכסף הועבר באופן מיידי לחשבונה של מכבי פתח תקווה בהוראת יו"ר ההתאחדות אבי לוזון והחשב מאיר ליבר. הראל עצמו הקליט את ליבר מודה שהעביר את הכסף בהוראת לוזון וההקלטה שודרה ברדיו. באוגוסט 2013 הגיש מוני הראל ערר לפרקליטות בדרישה לחדש את החקירה בפרשה. המצב סביב הליך הבמבי הסתבך עוד יותר כשהתברר כי גרושתו של הראל קיבלה מבית המשפט צו עיקול על מניותיו של הראל.
ביולי 2011 פסקה השופטת רות רונן כי הליך הבמבי היה חוקי, ובכך סיימה למעשה את תקופתו של הראל בראשות המועדון - שלוש שנים כראש קבוצת ניהול ושלוש שנים כבעלים. אך עד מהרה יגלה טביב כי גם זכייה בתארים לא מבטיחה לו חסינות.
התחבר
הרשמה
שאלות נפוצות
חיפוש
