פורום השדים האדומים

אני מנסה לסדר את המחשבות והתחושות שלי בנושא. אז אני מתנצל אם זה יוצא מעט מבולבל.

נראה לי שהדבר העיקרי שאני מרגיש, זה שמה שכולנו עברנו פה זה מבחן בגרות אחד גדול, שעוד לא ברור לי הציון שנקבל בו.

התחלנו את המבחן עם הכניסה של טביב והוכחת בגרות די אפסית, כשקיבלנו לתוכנו תואם שאול אייזנברג באדישות. מאז כל גישת ה"מי אכפת מה היה ומה הוא העיקר שיש תארים ושחקנים" שפחות או יותר שלטה בקהל עד לא מזמן, לטעמי קרסה. אני אישית הייתי מוותר על כל התארים של 3 השנים האחרונות, בשביל שתחושת הגועל, הבחילה ובעיקר הפחד הקיומי לעתיד המועדון שיש לי מהשנה האחרונה תחלוף. ויקח עוד הרבה זמן עד שהיא תחלוף.
אני מאמין שבניגוד לעבר, יש עוד רבים שחשים כך כמוני היום.

עכשיו הגיעה העת באמת להוכיח שיש לנו בגרות והפקנו כמה לקחים. השנה האחרונה התניעה תהליך מאד חשוב בתוך הקהל שלנו. תהליך של בדיקה מה אנחנו רוצים, על מה אנחנו מוכנים להתפשר, ועל מה אין לנו ברירה אלא להתפשר.

מצד אחד, עצם החשדנות של כולנו כלפי קבוצת רמון והמהלך שלה כרגע היא אולי מעט פרנואידית, אבל היא דווקא סימן טוב בעיניי. סימן לכך שחלקים גדולים בקהל כבר לא מקבלים כמובן מאליו ש"בעל המאה הוא בעל הדעה" ושצריך לבדוק היטב בציציות קבוצות רכישה ובעלי הון למיניהן.
די ברור לכולנו שיש סיבה טובה מאד לפקפק במניעים של כמעט כל מי שמעורב בצורה רצינית בספורט הישראלי. אפשר לאמר שהשנתיים האחרונות היו בשביל רובנו שיעור טוב ב"מאחורי הקלעים" של הספורט הישראלי.
בפרפראזה על הפתגם המפורסם, גילינו איך עושים נקניקיות, ולא ממש אהבנו מה שגילינו.

אבל מצד שני הבנו שצריך לחפש בציציות, אבל צריך גם לדעת לפעמים שלא כל דבר שנמצא בהכרח צריך להוביל לפסילה.
הבנו שבעלות אוהדים מלאה בכדורגל הישראלי היא בעייתית. הסכומים הדרושים גדולים מדי, ויש צורך לחלוק את העוגה, אם לא לוותר על רובה. כדי שתהיה קבוצה חזקה ולאורך זמן, צריך לדעת לצאת מגישת ה"מי לאויבינו מי לצרינו" כפי שיו"ר עמותת הכדורסל התבטא כלפיה מדם ליבו במרירות. צריך להבין שיש גוונים של אפור בחיים, ולצאת מצורת החשיבה (שמתבטאת גם באשכול הסמוך "ואלו שמות") ורק לחפש מה רע בכל איש וכל דבר.

הגישה ה"בינארית" הזאת של שחור/לבן הביאה אותנו נכון לנקודת הזמן הנוכחית לכך שגם מחלקת הכדורסל וגם מחלקת הכדורגל מתקשות מאד למצוא מי שישים עליהן כסף משמעותי, ובעלות תדמית בעייתית.
אנחנו יכולים לכעוס ולהתמרמר, ולהתווכח על כך עם הרבה טיעונים טובים. אבל זו המציאות. ואם לא נמצא דרך להתפשר ולקבל גם עם דברים שגורמים לנו לא להזדהות ב100% עם המועדון שלנו, בסופו של דבר נישאר בלי כלום חוץ מטיעונים טובים.

אני מאד מקווה שאני צודק ובאמת נצא כקהל יותר מחוזקים ובוגרים מהסיוט של השנה האחרונה, ושזה יוביל לשינוי בגישה שלנו כלפי הדרך שבה הפועל תל אביב צריכה להתנהל, והאנשים שצריכים לעמוד מאחוריה ובראשה.