איזה כיף בים... כל העונה אנחנו רוצים ללכת לים.
יש כל מיני דרכים לים, עם תואר, ללא תואר, עם שניים כאלה או אפילו עם מתחושה העילאית של להשאר בליגה אחרי עוד עונה של הפסדי בית
למכבי פ"ת.
אני בים כבר שלושה ימים. אבל לא כיף לי בים. כל הכוסיות והילדים הקטנים שמתרוצצים עם אושר על פניהם לא מכירים אותי ולא יודעים מה עובר עלי.
אני אוהד הפועל תל אביב. אפילו יותר מאוהד. האהדה לקבוצתי מתברגת בשלישיית הדברים החשובים בחיי, יחד עם משפחה ואהבה.
אני כעת נמצא בתקופה בה האופטימיות הינה אפסית. אין חדשות טובות, אמא ואבא רבים והליך הגירושין תקוע, ואפילו העדפה לאחד הצדדים לא קיימת
מרוב האכזבה שחוויתי משניהם.
נכון, ירדה דמעה ביום רביעי ברבע לאחת עשרה, וזו פעם ראשונה שאני יותר שמח שלא הפסדנו מאשר שמח שניצחנו, פעם ראשונה בכל שנותיי כאוהד.
ביום חמישי בבוקר ארגנתי תיק לים, עם עוד כמה מחברי החולים ליציע.. מצוייד בעיתון ספורט כמובן.
איזה אושר יש בעיתונים האלה, של הבוקר שאחרי הזכייה, הניצחון בדרבי או או העקיצה בטדי, נכון? אני אוהב לקרוא את הציונים, לראות מי המצטיין וכמה קהל
היה. לקרוא את הטורים, לראות את התמונות ולהתרשם מהכותרת הפיקנטית.
אבל בעיתון של חמישי בבוקר היה אלמנט פחות נחמד. כי לא דאגו להשכיח מהריב של אבא ואמא. באותו עמוד בו התמונה של וואליד מניף את הגביע אל על,
אני שוב רואה שאמא ואבא רבים ושערן גילי איתי דני בן ויני וטוטו בורחים ממני. ושלא נזכיר את דוד אלי. קצת אירוני שהמפלט שלי מהצרות בהנהלת הפועל הוא ניצחון של הפועל.
אז כשאומרים שאפשר ללכת לים, זה אומר שאין דאגות על הראש, להנות מהגלים וללגום מהגולדסטאר.
אני עכשיו בים, גולש עם האייפון שלי. הגעתי לאתר ספורט 5 והגעתי לשיא. "גילי ורמוט ואיתי שכטר נסעו בחשאי וסגרו בגרמניה". השלכתי את האייפון לתיק
ולקחתי את חברה שלי למים בידה. בשביל מה אני צריך את זה? הרהרתי. נועה שאלה מה קרה וסיפרתי לה. היא כבר רגילה לשטויות שלי.
חיבקה אותי וניסתה לנחם. זה לא עצר את הדמעות שדווקא השתלבו יפה במים המלוחים.
זהו השיא. אני לא בוכה דמעות של עצב בגלל הפועל (טוב אולי פעמיים, גמר 08 ודרבי ברד 04) בחיים.
אני רוצה שיקרה כבר משהו טוב עם קבוצתי ושהרעים ילכו. כי לא מגיע לי לסבול ככה.
אה, אהו אהו, עד המוות
התחבר
הרשמה
שאלות נפוצות
חיפוש
