מעניין מה הם הכלים המאפשרים למומחים השונים לדעת בביטחון כזה שכמות הכישרון החיפאית הכוללת עולה על זו האצורה בשחקנים כמו פישונט, רצ'וניצ'ה, סימרוטיץ', חרזי, תקוה, טועמה, גרשון וחבריהם... האפיון הנוכחי של שתי הקבוצות אינו מדויק אפוא. הטובה ביותר מבין השתיים היא שתזכה ככל הנראה בתואר, ואין לנו כל ספק - הבה נאמר זאת כבר עתה - שהטבלה, כדרכה, לא תשקר". "בשער", 3 בפברואר 2000
מילים אלו נכתבו הרבה לפני שהתברר המצב בצמרת (למען האמת איני זוכר עוד מי הוביל אז את הטבלה), ואפשר לומר שהן נכתבו מעומק החיבה שאני רוחש לטבלה בעונות האליפות.
אין כמו הטבלה בעונות אליפות! ממש אוהב אותה בעונות אליפות!
ולא רק בסוף הדרך, בכלל לא. מובן שתענוג להסתכל על הטבלה הסופית ולדעת שזהו זה וככה זה גם יישאר עד הסתיו הבא, אבל ההנאה האמיתית מתרחשת דווקא לאורך העונה, בעשרות בקרים אפורים של תחילת שבוע, בקרי ראשון או שני עם כל תוגותיהם הידועות, כשהאדם קם בהם להתייצב בפני שבוע חדש, ובדרך, כדי לאזור עוז, הוא נוטל ליד, עם הקפה, את מדור הספורט לעיין בו קצת.
בימינו, מה לעשות, מדור הספורט שבעיתון אינו מחדש הרבה. את השערים כולם ראית עוד אמש, בטלוויזיה, והדיווח על מהלכי המשחק רחוק מלהיות המקור היחיד למידע אודותיו. האטרקציה העיקרית במדור היא הטבלה עצמה, שבטלוויזיה תמיד מראים אותה בקיצור רב מדי, או לפחות כך נדמה לך בשבוע שבראשה ניצבת הפועל.
קשה להסביר איזה חומר קריאה מעניין היא טבלה שהפועל בראש. העונה היו די הרבה שבועות שבהם חזינו במראה הזה, שבעשור האחרון היה נדיר כל כך, ובכל השבועות הללו היתה הטבלה פשוט תענוג צרוף. אפשר לעיין בה בנחת, לסקור, לבדוק, ובעצם ממש לקרוא. הנה, למשל, הפועל במקום הראשון. כמה נאה גרפית השם הזה - הפועל תל אביב - כשהוא מוצב למעלה ואוויר פסגות צח של נייר לבן מעליו. הבה נראה גם כמה שערים הבקיעה הקבוצה וכמה ספגה, וכמה משחקים ניצחה בבית וכמה בחוץ...
אחר כך יש פנאי לעבור ולראות היכן ממוקמות שאר הקבוצות. למשל מכבי; מדי פעם נעים לנסות ולחשב אם היא יכולה תיאורטית לעבור את הפועל או לא, ואחרי סיומם של חישובים חשובים אלה חוזרת העין למעלה, כאילו כדי להיות בטוחה. אבל כן, זה נכון, הפועל תל אביב בראש, שחור על גבי לבן. כמה פשוט המראה הזה. כמה טבעי. כאילו הכל בא לפתע על מקומו הראוי. כאילו שוב יש סדר בעולם. כאילו שוב יש בו היגיון, וטעם וצדק.
הטבלה לא משקרת. מי שמתבונן בה היטב רואה את דמויותיהם של תאומים, עגיב ובורנשטיין, ואילו שמו של דרור קשטן מנצנץ מעליה כמו שלט ניאון. אין צריך להמעיט בערכם ובכישרונם של שחקניו כדי לדעת איזה חלק יש לו בתואר הזה, תואר האליפות ה-12 של הפועל תל אביב (כן, ה-12 ולא השביעי, כי ההיסטוריה של הפועל לא מתחילה עם קום המדינה; היא צברה חמש אליפויות בתשע שנים (1943-1934).
הטבלה הזו לא משקרת כשהיא אומרת קשטן, ואולי היא רומזת גם משהו לגבי העתיד, עם אותה הנהלה ואותו מאמן, ועם גרשון, טועמה, אפק, אודי, בלילי ובן עמי, האדומים של המאה ה-21. אבל עם הווה כזה, למי דחוף להרהר בעתיד? 39 שבועות ארוכים עמלה הפועל על האליפות, והגול שהביא אותה הוא גם הגול שיכול לייצג את כל חלקי הפאזל שהביא את ההישג הזה.
זה היה הגול נגד כפר סבא: הוא התחיל באורח סמלי במחצית המגרש של הפועל, בהגנה, בחילוץ כדור. האיש שחילץ היה פישונט, נציג הזרים בקבוצה, שלא זהרו השנה, אבל בלעדיהם, כולל רופניק הזכור לטוב, לא היתה האליפות הזו באה לעולם. פישונט מסר נהדר לתקוה, נציג אחרון לדור שחקנים נפלא שכבר פרש מהכדורגל הישראלי. תקוה, שנכנס רק כמה דקות קודם לכן (חלקו של קשטן במהלך), הראה פעם נוספת את היכולת הטכנית ותבונת המשחק שמאפיינת אותו ואת רוח דורו, והאקורד האחרון היה שמור לבלילי - נציגו הלוחם של הדור החדש בהפועל - שבנגיעה (נהדרת, אגב, ובהחלט מתוחכמת) כבש את השער שהכריע את גורל העונה כולה.
זרים, ותיקים, צעירים; זוהרים ואפורים, טכנים ולוחמים; וכל זה בא לידיד ביטוי במהלך אחד ויחיד, שמביא - איך לא - רק עוד 0:1 קטן אחד, ותואר אליפות. יותר הפועל מזה?
_________________ הא ? BB. GO HOME
|