הפועל ת"א, בהכנעה ובהשלמהעשרה אדומים סחטו תיקו מיריבה חלשה, וירדו בראש מורם מהמגרש. תחושת החמצה? את זה הם משאירים לקבוצות עם מטרות מקצועיות
אורי משגב אפילו אוהדיה המסורים של הפועל תל אביב יודו שמיקומה בצמרת הטבלה הוא בבחינת תעודת עניות לליגה. הפועל הנוכחית היא למעשה קבוצה שלא עושה שום דבר טוב במיוחד. זה ניכר לעין גם במשחקים שהיא מנצחת, ודאי שבאלו שהיא לא מצליחה לנצח, כמו הערב בבלומפילד. היא מתקשה מאוד במשחק ההתקפה וביצירת מצבי הבקעה, ומול בני יהודה התברר אפילו לעין בלתי מזוינת שלמרות מאזן הספיגה הנמוך שלה, גם ההגנה חדירה למדי.
על משחק אגפים מוותרים האדומים כמעט מראש. ליאור לוי, מגן ימני שרחוק מלהבריק, הובא מקרית שמונה ומאז פותח כמגן שמאלי; עד כדי כך מזלזל רן בן שמעון ברעיון של פיתוח התקפה מהכנף. ללוי אין רגל שמאל, פשוט אין, אז הוא חותך עם רגל ימין למרכז ומצופף עוד יותר את פקק התנועה שנוצר שם. איתי שכטר לובש את החולצה 9, אבל אין לו שום דבר מעניין להציע בעמדת החלוץ המרכזי. שכטר עלה לגדולה כקיצוני; בימיו הטובים פירפר באגף ימין גם שחקני הגנה אירופאים, שנותרו משתאים מול כוח הפריצה והמהירות שלו. בימים אלה ההשתאות ששכטר מעורר היא מסוג אחר לגמרי.
הפועל לא באמת הגיעה למשחק חוץ. במגרשה הביתי, ומול אלפי אוהדים שממשיכים להביע אמון בקבוצה גם במשחק שאינו מופיע במינוי השנתי, שחקניה נראו במרבית הזמן מנומנמים ולא מספיק מחויבים. זה בלט מאוד בשני השערים לחובתה. בראשון לא נמצא אף שחקן שראה לנכון לגלוש אל הכדור ולהפסיק את מהלך הכדרור הנאה של עוז ראלי. בשני הגיעו רק כתומים אל הפנדל שהדף קליימן; גם אם צעירי לא שמר על מרחק חוקי מהנקודה הלבנה, עדיין לא נראה בסביבתו אף שחקן יריב שהיה לו דחוף להגיע אל הריבאונד.
דווקא אחרי שנקלעה לפיגור כפול, הן בתוצאה והן במספר השחקנים, הראתה הפועל סימנים לחומר שעוד לא נסחט ממנה השנה: חוסן מנטלי. מאחר שהשוותה, ואף הגיעה לכמה חצאי הזדמנויות מול הקבוצה החלשה של קשטן, היא ירדה מהמגרש עם הראש מורם. עם זאת, בשורה התחתונה מדובר באובדן נקודות מול יריבה שמחלקת אותן השנה בנדיבות לכל דכפין. אולי הבעיה האמיתית של הפועל היא שאפילו מקרה כזה לא באמת מעורר שם תחושת החמצה חריפה. ככה זה כשלא ברור בדיוק מה המטרות של המועדון העונה. ייתכן שזו הסיבה שביציאה משערי בלומפילד הורגשה השלמה - הרבה יותר מאשר אכזבה.