למה לא הצטרף עד היום שחקן ערבי לבית"ר ירושלים?
"לא פחדתי, אבל בסופו של דבר לא רצו אותי", מספר עבאס סואן. גם וואליד באדיר, נג'ואן גרייב, אחמד סבע ומוחמד גדיר היו מועמדים, אך כולם נתקלו באותה שורה תחתונה - "לא הבשילו התנאים"
יואב בורוביץ
"אני יותר שמאלן בדעותיי הפוליטיות מכל מי שכותב בעיתון 'הארץ'", קובע דובר בית"ר ירושלים אושרי דודאי, מי שסיקר בעבר את הקבוצה במשך שנים למקומון "כל העיר" בירושלים. דודאי זועם על יוזמת "ספורט הארץ" לפרסם סדרת כתבות בנושא בית"ר ירושלים ואי החתמת כדורגלנים ערבים. "הגישה שלנו היא שכל שחקן יכול לשחק בבית"ר — יהודי, ערבי, מוסלמי, סוני, שיעי או עלאווי".
הגישה הזו לא ממש מתיישבת עם המציאות — הרי במשך 79 שנותיו לא העסיק המועדון אפילו ערבי בודד — והיא גם לא ממש מתיישרת עם ציטוטים של נציג הבעלים בעבר, חיים רביבו, והמאמנים גיא לוי ומנחם קורצקי. שלושתם טענו נחרצות כי "זה לא הזמן לצרף ערבי לבית"ר". אלא שדובר המועדון בשלו: "אנחנו לא חוסמים אף אחד מלשחק במועדון. אם אין כאן ערבי, אולי כדאי שתבדוק למה הם לא מגיעים. אולי הם לא רוצים לשחק כאן. אולי הם מושפעים מפוליטיקאים ערבים שמתסיסים ומפחידים אותם".
סוגיית ההתייחסות של אנשי ציבור ערבים להצטרפות שחקנים מהמגזר לבית"ר ירושלים עוד תיבחן בהמשך סדרת הכתבות. בינתיים ננסה להתמקד בערבים שנחשבו בעבר מועמדים להצטרף לבית"ר, וננסה לבחון מדוע הדבר לא הסתייע. משה דדש הוא מהאנשים המזוהים ביותר עם המועדון, למרות שאינו משתייך אליו כבר למעלה מעשור. דדש ניהל את בית"ר בשנות ה־80' וה־90', והיה האיש שחלש על הפיכת בית"ר מקבוצה מקומית למותג לאומי, קבוצת כדורגל פופולרית ואהובה שגם זוכה בתארים. דדש הוא אגדה בית"רית.
"אני אף פעם לא הייתי נגד הצטרפות ערבים לבית"ר, להפך", אומר דדש כיום, "בתחילת שנות ה־90' אפילו ניסיתי להחתים את וואליד באדיר ונג'ואן גרייב, אבל לצערי זה לא הצליח. באדיר היה אז שחקן צעיר ומוכשר בהפועל פתח תקוה. אני כבר התחלתי במשא ומתן אתו ועם אנשיו, אבל בדיוק אביו מת, וכל הנושא נעצר. במקרה של גרייב, הוא היה כישרון גדול מאוד ומכבי חיפה רצו אותו. בסוף הוא החליט ללכת אליהם למרות שהצעתי עליו לא מעט".
דדש אינו סבור כי צירופם של שחקנים לפני שניים־שלושה עשורים היה מהווה בעיה ביציעים. "בזמנו, כשדיברתי עם באדיר או גרייב, בכלל לא חשבתי שיש עם זה בעיה. מבחינתי הם היו שחקנים צעירים וטובים וזה מה שעניין אותי. אבל היום אני יודע שהמצב שונה. בתקופתי, הקהל של בית"ר לא היה מזוהה כל כך עם הימין הקיצוני. היום יש דמויות אחרות ביציע וגם יש להם יותר כוח. אבל למרות זאת אני לא חושב שאם אתה מביא ערבי לבית"ר זו כזאת בעיה. אם הוא שחקן טוב, יקבלו אותו".
אחרי דדש הגיע מאיר פניג'ל, שאמנם לא ניסה להחתים שחקנים ערבים, אך אתמול בראיון אצל גיא זהר ב"רדיו ללא הפסקה", אמר כי "אם אני שוב מקבל את הקבוצה לידיים, אני מביא ערבי".
לאחר פניג'ל הגיע ארקדי גיידמק, שבנוסף להשקעה של מאות מיליוני שקלים בבית"ר, גם תרם לא מעט מיליונים לבני סכנין. גיידמק, בזמנו דמות מוערכת במגזר הערבי למרות היותו בעלי בית"ר, ניסה להביא שחקן ערבי לאיצטדיון טדי. המיועד היה עבאס סואן, קפטן בני סכנין ומי שהפך לאייקון בנבחרת ישראל לאחר שער נפלא נגד אירלנד. אלא שאז התחילו בעיות. "ארקדי ואני למעשה סיכמנו כבר הכל", משחזר סואן, "הכל היה בהסכמת בני סכנין, שהיתה אמורה גם לקבל המון כסף על העסקה. אבל אז פתאום שמעתי מכיוון בית"ר שאולי הם לא מעוניינים. גיידמק קיבל המון ריקושטים מהאוהדים ומאנשים במועדון. הוא גם חשב להתמודד אז על ראשות עיריית ירושלים. הוא פחד להביא ערבי לבית"ר, למרות שהיו לו כוונות טובות".
בתקופת גיידמק, וגם אחריה, האיש שניהל את בית"ר הלכה למעשה היה איציק קורנפיין. משום מה נתפס קורנפיין כ"אביר המלחמה בגזענות" בירושלים, אבל במשך שש שנותיו בקבוצה גם הוא נמנע מלהחתים שחקן ערבי. "היו לנו דיבורים דרך מתווכים עם אחמד סבע ומוחמד גדיר, אבל זה לא קרה", מספרים במועדון. סבע, לפני מספר שנים מגדולי הסקוררים בליגת העל, אמר כי "אני לא מפחד לשחק באף קבוצה. כל מי שמוכן לקבל אותי אני מכבד אותו, ואם אני מסכים עם התנאים אשחק אצלו. עם בית"ר אף פעם לא היו מגעים רציניים. הם לא באמת רצו שאצטרף אליהם". גדיר, לפני כמה שנים חלוץ צעיר, מוכשר ומבוזבז במכבי חיפה, החליט לעזוב מאחר שלא קיבל זמן משחק. "בית"ר ירושלים מתאימה לי כמו כפפה ליד", אמר אז. אלא שבית"ר, למרות שסבלה מהיעדר חלוצים, לא התאמצה לצרפו. "הזמן לא בשל", אמרו לי קברניטי הקבוצה. זו בדיוק "היעדר הבשלות" עליה דיברו רביבו וגיא לוי בשנתיים האחרונות, בעידן אלי טביב. "טביב כבר הוכיח שהוא מחתים ערבים בקבוצותיו הקודמות, אין לו שום דבר נגד אף אחד", מסביר דודאי. אבל בבית"ר, טביב לא רק שלא החתים ערבי, אלא בניגוד לרבים מקודמיו הוא אפילו לא ניהל מגעים רציניים. ועדיין, אנשים שמקורבים לבעלים של בית"ר טוענים כי "אלי מחפש איזה שחקן, אולי דרוזי. מישהו שיהיה אפשר להכניס למועדון בדרך מרוככת".
בית"ר משוועת לעלה תאנה, אך האם החתמת שחקן ערבי בודד היא פעולה מספקת? האם הבאת שחקן — וזה גם יכול להיות שחקן זניח שבקושי יראה דשא — היא הפעולה שצריכה לפטור את בית"ר משנים כה רבות של אי החתמת ערבים?
שאלה נוספת היא אם שחקן ערבי, בהנחה שהוא מגיע לבדו, ירצה בכלל לחתום בקבוצה הזו. מדוע שיספוג את כל הגזענות מהיציעים ואת כל השנאה מרבים במגזר הערבי, שיראו בו משת"פ? האם לא יותר ראוי שטביב יפנה לשניים־שלושה שחקנים ערבים, שיוכלו לחלוק בעול במידה שיצטרפו? הרי יש מספיק שחקנים ערבים שראויים ללבוש את מדי בית"ר, כך שאין כאן בעיה מבחינה מקצועית. צריך רק רצון טוב ומוכנות להילחם עם גורמים קיצוניים בקהל.
"מאוד הייתי רוצה להיות האיש ששבר את הקרח", אומר כיום סואן, "לא פחדתי להצטרף לבית"ר. הרי אם אני בא, מגיע בהמשך עוד אחד, ועוד אחד, ובסוף לא היו במועדון הזה את כל הגזענות והאלימות שיש בו כיום. אבל למרות שהייתי מוכן להגיע, והייתי כוכב בליגה ושחקן נבחרת ישראל, בית"ר ירושלים בסופו של דבר לא רצתה אותי. והיא גם לא רצתה שחקנים אחרים".
|