זמן ברקוביץ'הגיבורה החדשה של הפועל ת"א הולכת להיות החצי דקה בה אתה עלול להיות מפוטר, או לחזור לעבודה. ברוכים הבאים ללאס וגאסאלון עידן 25 שניות, אולי חצי דקה. בין 25 שניות לחצי דקה. אולי אפילו מעט יותר. אולי 40 שניות, אולי דקה. נניח דקה. בכל זאת, קשה להעריך בדיוק. נכנס בנאדם, זורק כמה מלים, יוצא. והרי לא הבטת בשעון, לא הפעלת סטופר, אין לך מושג. אתה רק זוכר שהוא אמר ש"אין כסף", ש"אתה צריך לעזוב", שהוא "לא רוצה לפגוע בך". אתה זוכר שגם אתה אמרת כמה מלים, שציינת שיש לך חוזה, שהסברת שהוא לא יחסוך פה כלום, שהתחננת - טוב, אולי לא בדיוק התחננת, אבל בכל זאת - שהוא גודע לך את הפרנסה למשפחה. אתה לא בטוח כמה זמן בדיוק עבר, אבל נראה לך משהו כמו חצי דקה, אולי דקה, מקסימום שתיים.
בינתיים כבר הודיעו לו שהוא מוחזר לתפקיד. אולי בגלל שאיים בתביעה של 250 אלף שקל, אולי לא. בכל מקרה, זה פחות חשוב. יותר חשוב להתמקד בחצי דקה, בהבזק הרגעי הזה, שהספיק עבור המנהל המקצועי החדש לפטר את מנהל מחלקת הנוער הישן. כי יותר מאשר גילי ורמוט ועומר דמארי, נדמה לי שהחצי דקה הזאת הולכת להיות הגיבורה של הפועל תל אביב בתקופה הקרובה.
לחצי דקה הזאת אפשר לקרוא גם "זמן ברקוביץ'". כי איל ברקוביץ' הוא איש של חצי דקה, לטוב ולרע. בתוך חצי דקה הוא מגבש עמדה, בתוך חצי דקה הוא מממש אותה, בתוך חצי דקה הוא מתרשם אם המימוש הצליח, בתוך חצי דקה הוא יכול לגבש עמדה חדשה, בתוך חצי דקה הוא יכול להתייאש ולעזוב הכל, בתוך חצי דקה הוא יכול לחזור בו, בתוך חצי דקה הוא גם יכול לחזור בו מהחזרה.
חצי דקה זה הרבה זמן במונחים של ברקוביץ'. גדולתו כשחקן היתה לזהות בתוך מאיות שנייה את הסיטואציה על המגרש ולקבל את ההחלטה המבריקה מכולן. כשמאיות שנייה הן קנה המידה שלך, 30 שניות עשויות להיחוות כ־29 שניות יותר מדי. לכן, כשברקוביץ' מחליט לפטר את איתי מרדכי, הוא לא חושב שיש צורך למתוח את הזמן יותר מדי. ברגע שהוא קיבל את הכדור, הוא מיד מוסר אותו הלאה.
המהירות הזאת של ברקוביץ' היא קסם על המגרש וקזינו מחוץ למגרש. ובגלל שיותר מאשר מנהל מקצועי ברקוביץ' הוא הימור כדורגל, מעניין להבין איך הפכה הפועל תל אביב ללאס וגאס.
כדי להבין את ההופעה של ברקוביץ' בהפועל תל אביב, צריך לחזור לקלישאה המיתולוגית "ארבע הגדולות". עד לפני שנים אחדות, זה היה מושג לגיטימי, שהתייחס למכבי תל אביב, הפועל תל אביב, מכבי חיפה ובית"ר ירושלים. בשנים האחרונות התפרקה הרביעייה לשתי קבוצות של "גדולה": מכבי תל אביב ומכבי חיפה בצד אחד, הפועל תל אביב ובית"ר ירושלים בצד האחר.
את ההבדל המרכזי בין שתי הקבוצות החדשות שנוצרו אפשר היה לזהות דווקא דרך הסימפטומים של ההתפרקות. בעוד שתי המכביסטיות המשיכו להישען על בעלים עשיר, שהתייחס למועדון שלו כאל עסק חצי־מסחרי שתפקידו להצליח ולנצח; הפועל ובית"ר התפרקו מבעלות ממשית, והפכו למועדונים שנשלטים הלכה למעשה על ידי האוהדים.
התהליך לא היה מקרי: מכבי תל אביב ומכבי חיפה הם מועדונים שבנויים מסורתית מלמעלה למטה: ישנו בעלים דומיננטי שעל פיו יישק דבר (יעקב שחר; לוני הרציקוביץ', מיטש גולדהאר), ואוהדים שמתייחסים לפעולות שלו; הפועל תל אביב ובית"ר ירושלים הם מועדונים שבנויים מסורתית מלמטה למעלה: ישנם אוהדים עם אידאולוגיה ועקרונות - לעתים מפוקפקים, לעתים נאצלים - שמבקשים להתממש בתוך הכדורגל ("אין כניסה לערבים"; "לא מייצגים את ישראל"). הבעלים בסך הכל אמור להתאים את עצמו לסיטואציה.
הסיבה לכך שבית"ר והפועל מתפרקות - ובמקום בו נמצא אלי טביב שוכן הסממן המובהק של הפירוק - היא בדיוק זה: אנשים עם הרבה כסף לא מעוניינים להכניס את הראש למקום אידאולוגי, מאופיין פוליטית, שעלול לפגוע בהם מסחרית. יעקב שחר לא צריך להיות מקושר ל"שמאלנים שלא מייצגים את ישראל", הוא הרי רוצה למכור מכוניות וולבו לכ־ו־ל־ם - גם למתנחלים וגם לפטריוטים שמעודדים כל קבוצה ישראלית שמשחקת באירופה ("כי הרי כולנו עם אחד, לא ככה?"). גם לוני הרציקוביץ' לא היה מוכר מספיק טלוויזיות של סוני, אם היה מזוהה עם מועדון שלא מוכן לתת לערבי לשחק אצלו. ומה הסיכוי שמישהו עם כסף גדול ורצון לשלוט במועדון באופן בלעדי כמו מיטש גולדהאר, היה לוקח קבוצה עם ועד עובדים דומיננטי שמבקש דין וחשבון אידאולוגי?
ההתפרקות של הפועל תל אביב ובית"ר ירושלים קשורה לסטריליזציה שהספורט מבקש להשית על עצמו. במובן רחב יותר, הוא קשור לעובדה שאנשי עסקים רוצים למקסם רווחים, ומבחינתם אידאולוגיה ופוליטיקה הן בסך הכל צורות אחרות של הפסד הכנסה. הקרב האמיתי שמתחולל בשנים האחרונות הוא לא בין מועדוני ספורט, אלא ביחס לשאלה מה זה ספורט. האם ספורט הוא רק ספורט - בעיטה, הדיפה, גול לחיבורים? - או שמא חלק ממשהו גדול יותר: תפישת עולם, תרבות, פוליטיקה.
כדי לקבל את התשובה הנוצצת די בלהציץ לעבר המקום אליו נשואות העיניים, ארצות הברית. כך פחות או יותר, במגבלות החלטורה הישראלית, נראה העתיד: במקום קבוצות, ארגונים; במקום פוליטיקה, נקניקיות בהפסקה; במקום אידאולוגיה, תותחי קונפטי דור 3; במקום ועד עובדים לוחמני, כיתובים משעשעים על ריבועי קרטון, העיקר שהצלם של ESPN יתעכב עליהם לכמה רגעים ("מה, ראו אותי בטלוויזיה? באמת? קול").
איל ברקוביץ' הגיע להפועל תל אביב כי הפועל תל אביב היא לא קבוצה סטרילית. ובגלל שהיא לא קבוצה סטרילית, היא לא מסוגלת למצוא גב כלכלי. ובגלל שאין לה גב כלכלי, אין לה עתיד בטוח. ובמקום שאין עתיד בטוח, צריך להמר. ובמקום בו צריך להמר, מהמרים. וברקוביץ' הוא הימור. חצי דקה ואתה מפוטר, חצי דקה ואתה חוזר לעבודה. חצי דקה יהיה תענוג. חצי דקה הכל יתפרק.
התחבר
הרשמה
שאלות נפוצות
חיפוש
