פורום השדים האדומים

לא רשמתי את שי כי הוא עדיין שחקן פעיל
כשיפרוש הוא ייכנס לטופ 3 ללא ספק.

שייע וזיטו

אביחי ידין היה אהוב עליי במשך שנים(עד עכשיו אני מתקשה לשנוא אותו,אולי היום זה ישתנה-אם ישחק).
שי אבוטבול כמובן.
חאבייר פאהס

לא יקרה כי הוא לא ישחק.
והבן אדם עד היום אוהב את הקהל של הפועל. אי אפשר לשנוא אותו.
רמון עשה הרבה בשביל לגרום לו לעזוב את הקבוצה ממה שהבנתי ממנו.
הלוואי ויום אחד יחזור.

משה סיני (כמובן שמדובר על תקופתו כשחקן...)

בול למטרה

ברונו קוטיניו

יש כמה אוהדים מוכרים מאוד שיכולים לתת לך זווית קצת אחרת בלשון המעטה,מבלי לנקות את רמון.
ואגב,זה שהוא רצה לחתום במכבי זו עובדה.

גילי לנדאו

טוב פה ההבדלים בגיל באם לידי ביטוי. היום אין שאלה ואליד בדיר מאלף סיבות. ולו רק מהסיבה שמדובר כנראה באחד הספורטאים הכי גדולים בהסטוריה של הספורט הישראלי לדורותיו.
אם הולכים אחורה אין מה לעשות
"אני הוא שיע הגדול אני הבקעתי את הגול" כולל הריצה שלו אל הגדר בבלומפילד וטיפס עליה.....
אבל נוסף לשיעה כמובן גם שבתאי ובטח ג'ימי טורק. אריה בז'ראנו. מהזרים אני אישית חושב שז'יטו אוגבונה.

וגילי כמובן איך בכלל יכולתי לשכוח אותו את הנסיך שלנו אפשר גם את אלימלך המלך.

שלום תקווה
שביט
גילי וורמוט
זיטו
סבסטיאן סימרוטיץ'

נדמה לי שסבסטיאן סימרוטיץ', הוא בין השחקנים הכי אהובים שהיו, וזאת מבלי שהיה רשום לזכותו איזה הישג מרשים. זה כבר הישג מרשים.

הוא היה שותף לגביע 1999 ולדאבל 2000.

והשחקן הזר היחיד שכבש צמד בהופעת הבכורה שלו בהפועל.

מחדל רציני שאין בשומקום את התקציר של ה 4:1 על יפו בגביע .

אהבתי הרבה שחקנים ובצורות שונות. כדי לתת תגובה שאינה חופרת אתיחס לאהבה לקסם שהכניסו למשחק ברגע ששיחקו. קסם שלווה בדומיננטיות שלהם וכתוצאה מכך של כל הקבוצה. קסם של הבלתי צפוי.
קלדרון - שיחק זמן קצר אבל כל נגיעה שלו היתה פוטנציאל לקסם.
תקווה - די דומה אם כי פחות מקסים מהתקופה הקצרה עם קלדרון שנראה שיכול להוביל אותנו לדרוס כל מה שמגיע מולנו.
סיני - היה דומיננטי מאוד וכשהכדור היה אצלו באמצע המגרש הרגשת איך שוער היריבה עומד להשתין מפחד או לפחות להתרגש. אבל, נפל במינון רגעי הקסם של הבלתי צפוי ביחס לאחרים.
ורמוט - רגעי קסם ודומיננטיות, אבל חסרה העקביות ובעיקר מעבר לחודשים האחרונים של עונת הדאבל. ומה גם שבעיני שכטר היה הדומיננטי בעונת הדאבל.
נאתכו - אבל, שלא באשמתו, רק כשנתנו לו לשחק ובעמדה האמיתית שלו. כלומר, תמיד בנוער ובנבחרות הצעירות. אלא שבכך הרשימה קרובה להסתיים במקום שיהפוך לתקווה הבא אצלנו עבר ניתוח לא מוצלח והפך לשחקן מסוג אחר פרט למשחקים בודדים כמו 2 משחקי הנבחרת האחרונים ועוד יותר 3 המשחקים האחרונים שלו בצעירה תחת לוזון.
דוד מיר - היה שחקן שעלה מהנוער בגיל 18 ובלי הכנות הפך כבר במשחק הראשון לשחקן הדומיננטי בהפועל בסגל שכלל גם את פייגנבאום. שוויצר החליף עם יפו בינו ובין סיני ואחר מספר שנים הפסיק לשחק בגלל בעיות בלב. בין רגעי הקסם שלו היו כדורים ארוכים כולל כדורים ארטילרים עם מסלול נחיתה מתוחכם ומתוכנת בדיייקנות שלפעמים רק אחרי מספר שניות היה ברור למה הוא התכוון. המשחק שלו ריגש עד כדי כך שהלכתי לראות משחקים של יפו.

כן אבל דווקא בעונת הדאבל(כשסבי פגש את קשטן לראשונה), הוא היה בעונה לא טובה. לא בשיאו ולא ביכולת שהתאהבנו בו, בעונה וחצי הראשונה.

אבי אזולאי, דאבור רופניק, טל חן.

את הסיבוב הראשון הוא התחיל טוב, אני זוכר בוודאות צמדים נגד כפ"ס וביט"ר ועוד שער ברביעיה נגד הרצליה, כולם בבית.
החל מהסיבוב השני קשטן כבר לא ספר אותו, הוא נתן גול בגרבז' נגד נתניה באיכסטדיון וזהו פחות או יותר.
אחרי זה הוא שבר את הרגל במסגרת שרשרת החלוצים שנפצעו בזה אחר זה (חרזי,סבי ואודי) וגמרו את העונה. מזל שהיה את פיני ובעיקר את היהלום.
שחקן מרגש.

אונישנקו מבלי לחשוב פעמים מבלי שתהיה לו תחרורת בכלל.

ומי שלא מבין למה שיצפה בתקצירים של המשחקים מול צ'לסי.

האמת גם אני אהבתי מאוד את אונישנקו. והאמת שגם את מיכאלנקו חיבבתי למרות שהוא לא נכנס לרשימה.
וגם את אפולה אני אוהב הרבה.

עומרי קנדה

שלום תקווה
דאבור רופניק(השיר הכי מרגש בהיסטוריה בהחלט)

שלום תקוה
גילי לנדאו
יאנקה אקהויז

ניר נחום

אני מתקשה להחליט בין אלרואי כהן לחוטבא...

בילדותי הערצתי את לנדאו
בבחרותי את סימרוטיץ'
בשנים האחרונות זה היה זהבי אבל משבגד בהפועל "אעביר את התואר" לביבראס.