חודש וקצת עברו מאותו ערב, בו היה ברור שזה רק עניין של זמן, עד שתופיע הכותרת עם ההודעה הדרמטית על לכתו בטרם עת. ערב שהחזיר אותי מספר חודשים אחורה, עת אבי נפטר.
אבי גדל באותו אזור בתל אביב, חלק עם אריק את אותה כיתה בתיכון, עשה הכרות עם אותן דמויות מתל אביב של אותה תקופה וכן גם את האהדה לאותה קבוצה, הפועל תל אביב.
עם תום השבעה ניסיתי לשבת לרשום מספר משפטים, אבל זו הייתה משימה בלתי אפשרית
תמונות, זיכרונות, שירים, דמויות, משחקים מאוסישקין, רחובות בתל אביב, מקומות שהיו ונמחקו, תמונות בשחור לבן מאלבומי התמונות הישנים, הכול היה שם, רק אי אפשר היה לארגן את המחשבות. הכול התפזר.
גם עכשיו.
כנראה זה יותר מידי טרי, טעון בהרבה רגשות. סוף של תקופה.
סבא וסבתא שלי התגוררו ברח' וייס, מרחק הליכה מרח' רנ"ק, שם הייתה ממוקמת גימנסיה "שלווה". זאת שהמגרש שלה שירת נאמנה את מחלקת הכדורסל של המועדון בשנותיו הראשונות, טרם המעבר לגדות הירקון. אותה אחת שאריק, א. זוהר, ד. אבידן, אבי ועוד הרבה טובים, גאונים לפי דרכם, תל אביבים בנשמתם למדו או איך שאבי הגדיר זאת עברו בשעריה ולא תמיד בכיתותיה.
פעם, כשיהיה לי יותר זמן, אסרוק מספר תמונות מהאלבומים הישנים, של אותו מגרש היסטורי.
אמנם בחלקם אבי עם גופייה של הפועל חולון, אבל המגרש הוא אותו מגרש.
בצעירותי, טרם הרסו את המגרש לנדל"ן מניב, עת היה מגרש חנייה (מוכר), הייתה לי הזכות לעמוד שם עם אבי ולשמוע סיפורים על אותה תקופה. מן מורשת קרב על דמויות והפועל תל אביב.
לאיינשטיין וא. זוהר היה מקום של כבוד.
כל קיץ הייתי מבלה באזור. תמיד אותו ריטואל. מגיעים עם הרכב, חונים בחנייה, אבא הולך לעסק המשותף עם סבא ואני עולה לסבתא הביתה. כוס שוקו, ביצת עין עם חתיכת חלה ל"טונקן" ושעתיים של סיפורים. על המשפחה בשואה, על השכנים, למה חלקם קצת לא בסדר, על הילדות של אבא, על תל אביב. כל מה שאבא שלי לא סיפר לי. על שיעורי התיאטרון אצל מר איינשטיין, אבא של, על הבריחות שלו מבית ספר לשחק כדורסל ועוד.
לסבתא שלי הייתה פרפומריה, ככה קראו לזה אז. היא הייתה ממוקמת כמה מטרים מהצומת של בן-יהודה גורדון בתל אביב. קצת לפני 12 היו שולחים אותי לבנק ובדרך חזרה הייתי עוצר שם. אהבתי לפגוש את הפרלמנט הפולני/גרמני/תל אביבי שהיה מתמקם שם לקראת שעות הצהריים. גברת איינשטיין גם הייתה שם. לא חברה קבועה. גם ככה אני לא ממש זוכר פרצופים, מאחר ובגלריה של החנות היה יותר מעניין.
עם השנים גדלתי והתחלתי להגיע בקביעות לאוסישקין יחד עם אחי ואבי. גם א.א. עם חבורתו היו שם. ביציע הראשון מהכניסה, במדרגות למעלה, קרוב לגג. אנחנו היינו שורה מתחת קצת שמאלה.
בסל של זלוטיקמן, כולנו היינו ערימה אחת גדולה.
השירים של איינשטיין ליוו אותי בכל צעד בחיי. הקסטה הראשונה ברכב, הייתה של אריק. גם עכשיו.
מאז אותו ערב, כל יום אני והחברה יושבים יחד והיא לומדת לקרוא בעברית מהשירים של איינשטיין.
לעת עתה זכיתי לכינוי אדון שוקו.
הנה אני מתחיל שוב להתפזר. הגיע הזמן לסיים, אז אסיים באיינשטיין.
בשבילי איינשטיין הוא חלק מהמורשת של הפועל. בדיוק כמו ההיסטוריה של המועדון, מגרשי הכדורסל שלו, השחקנים, התוצאות, הגביעים, האליפויות, יש את השירים של איינשטיין. אלו שידעו לבטא הכי טוב את מה שבלב. המילים והמנגינות שהביאו חמימות ידועה, שרק אדום ואדומה יבינו.
הייה שלום אדום יקר, שנה עצובה, אבל לפחות השארת שירים שיחד עם התמונות של אבא, מחממות את הלב.
