התרומה האמיתית של אריק איינשטייןיחד עם עלי מוהר, שינה איינשטיין את הדנ"א של הפועל ת"א, ובנה בית לאלפי אנשים עם
זהות עצמית שבירה, מעורערת, לא "ווינרית"
אלון עידן 1 קשה לכתוב על אריק איינשטיין, משום שכל מה שקורה בימים האחרונים הוא בדיוק ההפך ממה שאיינשטיין ייצג. הנוירוזה שיצאה מכלל שליטה והתקבעה בתצורתה כאירוע לאומי מזכירה לי את הרגעים האלה שמכבי תל אביב כדורסל זוכה באליפות אירופה וכל המדינה מקיאה עליך גאווה סינתטית. למרות שמדובר באיש יקר ובמוות כואב, העצב התהפך לכדי מתקפה פטריוטית שמרעישה בכל החזיתות, ואני מרגיש שקשה לחלץ מתוך הכאוס הזה את רסיסי הפשטות שהרכיבו את איינשטיין.
בכל זאת, אני רוצה לנצל את ההזדמנות כדי לבוז לכל אותם אנשי תקשורת ספורט אלימים – אתם כבר מכירים את השמות – שמזילים דמעה על לכתו ומשבחים את פועלו וקושרים כתרים לגדולתו. אם אותם אנשים באמת היו מפנימים משהו ממה שייצג, הם לא היו מוליכים את תקשורת הספורט לעברי פי פחת, תוך שהם גוזרים קופונים כלכליים ומעמדיים. מה הערך של תוגתם ועצבותם ומלותיהם המנחמות, כשהם אלה שהשליכו את אותה "אריק איינשטייניות" של הספורט לפח האשפה? מה ערכן של אותן דמעות, שעשו להן טבע לשנות מצב צבירה ולהפוך לצעקות ועלבונות וקללות? אם אריק איינשטיין אכן היה גדול כפי שהם טוענים כעת, איך הם מיישבים זאת עם התנהלותם האלימה, שמהווה אנטיתזה לכל מה שגילם?
התשובה כמובן פשוטה: תמיד נעים לכבס את רגשי האשמה על סלע מוצק של ניקיון כפיים ועליונות מוסרית. הרי כבר למדנו את מנהגם של אותם "מאמינים", שרגע אחרי ביצוע הפשע היומי חובשים כיפה לבנה, מניחים טלית ומכופפים את הגב במקצבי התפילה; והרי כבר למדנו את אותם פוליטיקאים חגיגיים, שנואמים בהתלהבות על ערכים נעלים ורגע אחרי ירידתם מהבמה מכניסים מעטפה אל כיסם.
אבל אי אפשר לקלל ביום ולברך בלילה. אי אפשר לדרדר את תרבות הספורט אל התהום, ובמקביל לבכות את מי שתפארתו היתה על אותה תרבות ספורט. חבל שהמשכיל בעת ההיא לא נדם.
2 אריק איינשטיין, יחד עם עלי מוהר, שינו את הדנ"א של הפועל תל אביב. כשאיינשטיין שר את השורה שכתב "ואני חושב הפועל שוב הפסידה, ואיזה מסכנים האוהדים שאוכלים להם ת'לב", הוא נטל סליל אחד מתוך השניים שמרכיבים את הדנ"א של המועדון ועיקם אותו לנצח. הסליל השני נמחץ ורוטש כשמוהר כתב את השורה "אמרו לו שהחולצה האדומה זאת לא מציאה", שהופיעה מיד אחרי הבית המכונן הבא: "גם כשהלך לכדורגל, הוא לא חיפש לו רק ניצחון, ובהתלהבות של עגל ויתר על שקט וביטחון, ועד היום הוא עם הדגל ועם הצבע הלא נכון".
מה ששני המופעים האלו עשו הוא דבר כמעט בלתי נתפש במונחים של זהות והגדרה עצמית. הפועל תל אביב, קבוצה שייצגה את מפא"י, את ההסתדרות, את "השבט הלבן", את ההגמוניה – התהפכה לפתע לכדי תצורה חדשה, שייצגה כעת ערכים שונים בתכלית: אנדרדוגיות, אאוטסיידריות ולוזריות. לפתע אוהד הפועל, אותו אחד ששלט במדינה ובמידה רבה דחק את האוכלוסיות האחרות למטה ולאחור, מצא את עצמו עם חולצה שהיא "לא מציאה", מניף את "הדגל הלא נכון".
השאלה המעניינת היא כיצד נקלטו ערכים הופכיים כל כך, חתרניים במידה מסוימת, בתוך אותו גוף ישן ושבע, שבבטנו נבלעו ברבות השנים אליפויות וגביעים רבים. נדמה לי שאחת התשובות האפשריות היא שהשירים האלו נכתבו מתוך רגישות גדולה לשינוי היסודי שהתחולל במדינה באותן שנים ועדיין לא נקלט במונחים מודעים. בבסיס השינוי עמדה התחזקותן של קבוצות שוליים, שסבלו מקשיי קליטה בשנותיה הראשונות של המדינה. איינשטיין ומוהר זיהו את שינוי הסטטוס, את היחלשותה של ההגמוניה, ותימללו בכישרון את המצוקה שהלכה והתגבשה.
בעיניי, גדולתם היתה בכך שאל אותה מצוקה, שיכולה היתה גם לגרור פסטיבל שירי דיכאון, הם בחרו לצקת דווקא חיוך וקריצה ואירוניה. הבחירה שלהם להלל את ההפסד ולשיר את הכישלון, התגלתה כמזהירה: באופן כמעט אבסורדי, הפכה הפועל תל אביב - עד לפני כמה דקות סמל ההגמוניה - מוקד עלייה לרגל דווקא לאוכלוסיות חדשות, שביקשו להימלט מאותה לאומיות דביקה, אלימה ופטריוטית, שהפכה בת לוויה לחלק מהקבוצות האחרות שצברו כוח בישראל.
המצב הנפשי החדש שחרתו איינשטיין ומוהר על סמל הפועל תל אביב - "גאוות ההפסד" - איפשר למאות אלפים בישראל לא להתבייש בזהות העצמית השבירה, המעורערת והלא "ווינרית" שלהם. במדינה שמעלה על נס בעלי הון, אנשי כוח, מצליחנים מקצועיים ובוגרי תואר שני במינהל עסקים, הפכה הפועל תל אביב מקלט לכל אותם ילדים בנפשם שתחושת הכישלון היתה מוכרת להם ושאת האמביציה הלאומית להצליח, להצטיין, לדרוס ולרמוס הם אף פעם לא הבינו.
3 יהיה זה רק הוגן לומר שהשנים האחרונות מרמזות על כך שאותו מצב נפשי מעורער ומשובש, ולכן אירוני, מידלל בקרב אוהדי הקבוצה. ההשתלטות של חלקים בקהל על המועדון, הניסיון לכפות את עמדתם, פרצי האלימות המסוימים, שיתוף הפעולה עם הדת הקפיטליסטית (ע"ע רכישת איתי שכטר) – כל אלו מלמדים על אקטיביות שבבסיסה רצון לשלוט, אלמנטים שבהחלט לא מייצגים את הפסיביות החביבה והמחויכת של מוהר ואיינשטיין.
אולי זו דרכו של עולם: שכל התאגדות, גם של חלשים ונדכאים ואאוטסיידרים, טבעה להזריק כוח אל תוך הארגון החדש שנוצר. וייתכן שאותו כוח טבעו להיתרגם לכוחנות, שמבקשת לשלוט ולהכתיב, ובעצם – לנצח. והדיסוננס הזה, בין השורשים הלוזריים המקוריים של הארגון, לבין הרצון המחודש לנצח, סופו להתערבב ולהוליד מתוכו תצורה חדשה של מועדון.
ובכל זאת, כמה שאלות מנקרות: כיצד תיראה הפועל תל אביב החדשה, זאת שתיוולד בעוד כמה שנים מתוך הבלבול הגדול? מה יהיה מקומם האמיתי של איינשטיין ומוהר בתצורה החדשה – האם יהיו חלק ממשי מהדנ"א או סתם פנים שמרוחים על פוסטר שטוח? מה יקרה כשמישהו יסכם ניצחון דחוק ב"פירקנו אותם 0-1" – האם עדיין יעלה בקהל אותו חיוך אירוני, ממזרי, וודי אלני, או שמא פרצוף עגל שכולו אומר תמיהה?